בשני מקומות בתורה הוזהרנו בהרחקה מכלאיים:
אֶת חֻקֹּתַי תִּשְׁמֹרוּ בְּהֶמְתְּךָ לֹא תַרְבִּיעַ כִּלְאַיִם שָׂדְךָ לֹא תִזְרַע כִּלְאָים
וּבֶגֶד כִּלְאַיִם שַֽׁעַטְנֵז לֹא יַעֲלֶה עָלֶיךָ׃ (ויקרא יט, יט)
לֹא תִזְרַע כַּרְמְךָ כִּלְאָיִם פֶּן תִּקְדַּשׁ הַֽמְלֵאָה הַזּרַע אֲשֶׁר תִּזְרָע וּתְבוּאַת הַכָּרֶם׃
לֹא תַחֲרֹשׁ בְּשׁוֹר וּבַחֲמֹר יַחְדָּו:
לֹא תִלְבַּשׁ שַׁעַטְנֵז צֶמֶר וּפִשְׁתִּים יַחְדָּו: (דברים כב, ט-יא)
מילת כלאָים משורש כ.ל.א שמשמעו א. סגירת/כליאת דבר במקום מיועד: וַיִּכָּלֵא הַגֶּשֶׁם מִן הַשָּׁמָיִם (בראשית ח, ב) ב. עצירה מעשיית פעולה: וַיִּכָּלֵא הָעָם מֵהָבִיא׃ (שמות לו, ו)
בהרבעת צמחים מינים במינים שונים, אלה הילודים מן הרביעה בדור השלישי או בדור הרביעי יעמדו מלדת ויהיו סריסים, כי קצרה יד אנוש לברוא מין חדש ורק אלה אשר נוצרו מיד ה׳ יפרו וירבו בארץ. אם יתערבבו זרע בזרע וכוחות שונים יתבוללו אז האחד ירפה את השני. ולכן כאשר ברא ה׳ את השמים ואת הארץ ציווה למינים שיולידו כתבניתם: עשב מזריע זרע עץ פרי עושה פרי למינו, וכן בנפש חיה אמר אלהים תּוֹצֵא הָאָרֶץ נֶפֶשׁ חַיָּה לְמִינָהּ בְּהֵמָה וָרֶמֶשׂ וְחַֽיתוֹ אֶרֶץ לְמִינָהּ: כי אם נתערבו כוחותם ומין במין בא, אז חדל מהם הכח לעשות פרי בימים הבאים. בתבואת הזרע עיקר הוראת השם כלאיים בפסוק: והארץ כּלְאה יבולה (חגי א) בהתערבות הכוחות יכלא הזרע את יבולו ולא יוליד ולא יצמיח בשנים הבאות ובזה יושחת המין הנולד, ויכחד ואיננו. וכלאיים נאמר בסיומת זוגיים, כי שני המינים ישחיתו עיקרם.
פֶּן תִּקְדַּשׁ הַמְלֵאָה הַזּרַע אֲשֶׁר תִּזְרָע וּתְבוּאַת הַכָּרֶם׃
הַמְלֵאָה הוא הזרע אשר תזרע הוא הקציר, ותבואת הכרם זהו הבציר.
אם בהשחתה מדובר, מדוע נעשה שימוש בתִּקְדַּשׁ
קֹדש משמעו פרישה והבדלה לה׳ ככתוב: ויקדישו את קדש בגליל: (יהושע כ, ז) שהוא כמו ויבדילו, וגם בדוגמאות הבאות: קדשו צום קראו עצרה (יואל א, יד) כדי שלא ימצאו חפץ ביום צום ויבדלו לה׳ לבדו אמר הכתוב קדשו צום - הבדלו מכל מעללי תבל וצומו וקראו עצרה; וכן קדשתָם היום ומחר (שמות יט, י),
לשון קודש באה גם על הכנה והזמנה , או לומר כליאת הרצון לעניין אחד, כמו קדש מלחמה: (יואל ד, ט מיכה ג, ה) שהוראתו לישראל כי יפרשו וינזרו מכל וימלאו את ידם לדבר הזה בלבד. השם קָדֵש וקדֵשָה אף הוא על איש ואשה אשר הנזרו ונבדלו לבֹּשת ולחרפת בני אדם להיות נתונים למשכב עבור עבודת אלילים.
הנה כי כן, הוראת השורש ק.ד.ש שווה במקצת עם הוראת השורש פ.ר.ד, שפרושו נבדל ונפרש, ועל כן פרד זה השם אשר ניתן למין הנולד מסוס וחמור יען כי לא יוליד עוד ובזה נבדל מן המינים. ובגלל שנבדל הוא מחוקי כל נולד נכתב באיסור כלאיים השם קדש הדומה לו בהוראתו, המזהיר: לא תזרע כרמך כלאיים פן יינק מין משאינו מינו, ויתערבו כוחותם יחד, ובהתערבותם לא יוסיפו לתת את יבולם עוד אם יזרעו בשנים הבאות, הזרע ותבואת הכרם, ואבדה הארץ.
על מה נכתב ״פֶּן״ תִּקְדַּשׁ המביעה ספק, ולא ״כּי״ תִּקְדַּשׁ המביעה החלט דבר?
״אף כי האיסור הוא בוודאי ואין ספק בו, טעם האיסור ספק הוא, כי מי יודע אם יתערבו זה בזה ואם ישחיתו בזה את תכונתם אשר נתנה להם לעשות צמח וקמח? אולי ישמרו חלק את מינם ולא יתערבו יחד ולא יינקו זה מזה? אמנם, ישנו ספק אם יקרה הדבר אך האיסור שאינו מניחנו לברר אם יקרה הדבר ואם לא, כי נאסר להעמידו במבחן המציאות״ [ עיבוד דברי ההחכם מרדכי פלוניגן]
לבישת בגד העשוי משני מינים
וּבֶגֶד כִּלְאַיִם שַֽׁעַטְנֵז לֹא יַעֲלֶה עָלֶיךָ:
לֹא תִלְבַּשׁ שַׁעַטְנֵז צֶמֶר וּפִשְׁתִּים יַחְדָּו: (דברים כב, ט-יא)
הוראת שעטנז פרושה - ארג צמר ופשתים יחד בהתערבם זה בזה שתי וערב. זוהי כליאה פיזית של שני מינים: הצמר מקורו משער החי, ההצאן, והפשתים הוא מן הצמח. לא היזק למין משתמע מן המצווה כי אם היזק רוחני ללובשו. מעבר למעשה הלבישה גופו, זוהי מצוות מחשבה ומודעות.
לֹא תַחֲרֹשׁ בְּשׁוֹר וּבַחֲמֹר יַחְדָּו:
בעת החריש מושם עול על שתי בהמות שחורשות יחד, בדרך כלל צמד בקר. האיסור לחרוש בשור שחיה טהורה הוא והחמור שחיה טמאה - רע בעיני ה׳. אם כי לא התערב מין בשאינו מינו להולדה, יש במעשה משום היזק שנוצר מהשילוב של השניים, ואולי ההיזק הוא להן, שלכל אחת קצב והליכה שונים, והאחד יאט את השני או ימהר את הראשון, והמצווה תמנע הצער מהחיות ההן.
האיסור לערב מין בשאינו מינו - אם ברביעה, אם בזריעה, אם בלבישה ואם בחרישה - מקור קדום לו:
בראשית ימי הארץ התערבו מלאכים עם בנות האדם והולידו נפילים, אנשי ענק: הַנְּפִלִים הָיוּ בָאָרֶץ בַּיָּמִים הָהֵם וְגַם אַחֲרֵי כֵן אֲשֶׁר יָבֹאוּ בְּנֵי הָאֱלֹהִים אֶל בְּנוֹת הָאָדָם וְיָלְדוּ לָהֶם הֵמָּה הַגִּבֹּרִים אֲשֶׁר מֵעוֹלָם אַנְשֵׁי הַשֵּׁם: ולאחר הגעתם החלה להשחת הארץ: וַתִּשָּׁחֵת הָאָרֶץ לִפְנֵי הָאֱלֹהִים וַתִּמָּלֵא הָאָרֶץ חָמָס: וַיַּרְא אֱלֹהִים אֶת הָאָרֶץ וְהִנֵּה נִשְׁחָתָה כִּי הִשְׁחִית כָּל בָּשָׂר אֶת דַּרְכּוֹ עַל הָאָרֶץ: מעשה זה הוא שהביא למבול:
מספר היובלים:
ויהי כי החלו בני האדם לרוב על פני כל הארץ ובנות יולדו להם: ויראו בני האלהים בשנה הראשונה ליובל ההוא כי יפות מראה הן וישאו אותן להם לנשים מכל אשר בחרו ותלדנה להם בנים והם הענקים אשר היו לנפילים: ויגדל החמס בארץ וכל בשר השחית את דרכו מאדם עד בהמה ועד החיה והעוף וכל הרומש על הארץ: כלם השחיתו דרכם וחקתיהם ויחלו לאכול איש את רעהו ויגדל החמס בארץ וכל יצר מחשבות כל בני האדם רק רע כל הימים: וירא ה׳ את הארץ והנה נשחָתה וכי השחית כל בשר את סדרו וירֵעו כולם לנגד עיניו: ויאמר אמחה את כל אשר בארץ כל האדם וכל הבשר אשר נברא על פני האדמה:
מהדברים הללו מתברר איזה היזק יכול לבוא לארץ בהתערב מין בשאינו מינו: חמס והשחתת דרך כל בשר, השחתת פריון החיה, לאבדן תבואת הארץ ובעקבותיו אבדן כל חי - וזו אינה כוונת ה׳ המבורך שברא את הארץ להתקיימה עבור האדם עדי עד בפריון ובשפע וביופי ובטוב: וַיַּרְא אֱלֹהִים אֶת כָּל אֲשֶׁר עָשָׂה וְהִנֵּה טוֹב מְאֹד:
* מרדכי פלוניגן ״בינה במקרא״ / הצפירה 19.2.1862