top of page

הֵאָנֵק דֹּם מֵתִים - מנהגי האבלות בישראל לפי המקרא



בימינו, לכל קהילה יש מנהגים ומסורת משלה - אלו הגיעו בדרך כלל מהגויים בינהם חיו ישראל, וכל מנהג שמקורו מחוץ לכתובים - מנהג עובדי אלילים הוא. ולכן אספנו את כל הפסוקים מהתנ״ך, שמהם נובעים מנהגי האבלות האמיתיים - והיחידים - של ישראל. בחלקו השני של המאמר נביא מנהגים מקולקלים שהתפשטו בישראל, והדרכים לתיקונם.


כששומעים על המוות: קריעת בגדים (האבל קורע לעצמו את הגדיו), לבישת שק, צום

  • וַיִּקְרַע יַעֲקֹב שִׂמְלֹתָיו וַיָּשֶׂם שַׂק בְּמָתְנָיו וַיִּתְאַבֵּל עַל בְּנוֹ יָמִים רַבִּים: (בראשית לז, לד)

  • וַיֹּאמֶר דָּוִד אֶל יוֹאָב וְאֶל כָּל הָעָם אֲשֶׁר אִתּוֹ קִרְעוּ בִגְדֵיכֶם וְחִגְרוּ שַׂקִּים וְסִפְדוּ לִפְנֵי אַבְנֵר וְהַמֶּלֶךְ דָּוִד הֹלֵךְ אַחֲרֵי הַמִּטָּה: (שמואל ב ג, לא)

  • וַיַּחֲזֵק דָּוִד בִּבְגָדָו וַיִּקְרָעֵם וְגַם כָּל הָאֲנָשִׁים אֲשֶׁר אִתּוֹ: וַיִּסְפְּדוּ וַיִּבְכּוּ וַיָּצֻמוּ עַד הָעָרֶב עַל שָׁאוּל וְעַל יְהוֹנָתָן בְּנוֹ וְעַל עַם יְהוָה וְעַל בֵּית יִשְׂרָאֵל כִּי נָפְלוּ בֶּחָרֶב: (שמואל ב א, יא-יב)


לאחר הקבורה - הספד ולאחריו בכי

  • בֶּן אָדָם הִנְנִי לֹקֵחַ מִמְּךָ אֶת מַחְמַד עֵינֶיךָ בְּמַגֵּפָה וְלֹא תִסְפֹּד וְלֹא תִבְכֶּה וְלוֹא תָבוֹא דִּמְעָתֶךָ׃ (יחזקאל כד, טז)

  • וַיִּשָּׂא הַנָּבִיא אֶת נִבְלַת אִישׁ הָאֱלֹהִים וַיַּנִּחֵהוּ אֶל הַחֲמוֹר וַיְשִׁיבֵהוּ וַיָּבֹא אֶל עִיר הַנָּבִיא הַזָּקֵן לִסְפֹּד וּלְקָבְרוֹ: וַיַּנַּח אֶת נִבְלָתוֹ בְּקִבְרוֹ וַיִּסְפְּדוּ עָלָיו הוֹי אָחִי: (מלכים א יג, כט)

  • וַיִּקְבּרוּ אֶת אַבְנֵר בְּחֶבְרוֹן וַיִשָּׂא הַמֶּלֶךְ אֶת קוֹלוֹ וַיֵּבְךּ אל קֶבֶר אַבְנֵר וַיִּבְכּוּ כָּל הָעָם: (שמואל ב ג, לב)

  • וַתָּמׇת שָׂרָה בְּקִרְיַת אַרְבַּע הִוא חֶבְרוֹן בְּאֶרֶץ כְּנָעַן וַיָּבֹא אַבְרָהָם לִסְפֹּד לְשָׂרָה וְלִבְכֹּתָהּ׃ (בראשית כג, ב) יוצא דופן כי היה אבינו צריך לקנות חלקת קבר.


תוכן ההספד – קריאת צער ודברי שבח על המת

  • לָכֵן כֹּה אָמַר יְהוָה אֶל יְהוֹיָקִים בֶּן יֹאשִׁיָּהוּ מֶלֶךְ יְהוּדָה לֹא יִסְפְּדוּ לוֹ הוֹי אָחִי וְהוֹי אָחוֹת לֹא יִסְפְּדוּ לוֹ הוֹי אָדוֹן וְהוֹי הֹדֹה׃ (ירמיהו כב, יח)


הספד ולאחריו אבל, זמן האבל 7 ימים

  • וַיָּבֹאוּ עַד גֹּרֶן הָאָטָד אֲשֶׁר בְּעֵבֶר הַיַּרְדֵּן וַיִּסְפְּדוּ שָׁם מִסְפֵּד גָּדוֹל וְכָבֵד מְאֹד וַיַּעַשׂ לְאָבִיו אֵבֶל שִׁבְעַת יָמִים: (בראשית נ, י)


נהוג בזמן האבל – ללבוש בגדי אבל, לא לסוך שמן, לא לאכול בשר, לא לשתות יין, ללכת יחף, לא לחבוש כובע, לאכול אוכל שאנשים הכינו להבריא האַבל.

  • בַּיָּמִים הָהֵם אֲנִי דָנִיֵּאל הָיִיתִי מִתְאַבֵּל שְׁלֹשָׁה שָׁבֻעִים יָמִים׃ לֶחֶם חֲמֻדוֹת לֹא אָכַלְתִּי וּבָשָׂר וָיַיִן לֹא בָא אֶל פִּי וְסוֹךְ לֹא סָכְתִּי עַד מְלֹאת שְׁלֹשֶׁת שָׁבֻעִים יָמִים׃ (דניאל י, ב)

  • וַיִּשְׁלַח יוֹאָב תְּקוֹעָה וַיִּקַּח מִשָּׁם אִשָּׁה חֲכָמָה וַיֹּאמֶר אֵלֶיהָ הִתְאַבְּלִי נָא וְלִבְשִׁי נָא בִגְדֵי אֵבֶל וְאַל תָּסוּכִי שֶׁמֶן וְהָיִית כְּאִשָּׁה זֶה יָמִים רַבִּים מִתְאַבֶּלֶת עַל מֵת׃ (שמואל ב יד, ב)

  • יחזקאל הצטווה לא להתאבל על מות אשתו: הֵאָנֵק דֹּם מֵתִים אֵבֶל לֹא תַעֲשֶׂה פְּאֵרךָ חֲבוֹשׁ עָלֶיךָ וּנְעָלֶיךָ תָּשִׂים בְּרַגְלֶיךָ וְלֹא תַעְטֶה עַל שָׂפָם וְלֶחֶם אֲנָשִׁים לֹא תֹאכֵל׃ (יחזקאל כד, יז)


הניחום על מת – מעט מזון, כוס תנחומים

  • וְלֹא יִפְרְסוּ לָהֶם עַל אֵבֶל לְנַחֲמוֹ עַל מֵת וְלֹא יַשְׁקוּ אוֹתָם כּוֹס תַּנְחוּמִים עַל אָבִיו וְעַל אִמּוֹ׃ (ירמיהו טז, ז)


זמן הבכי – שלושים יום

  • ויִּראוּ כׇּל הָעֵדָה כִּי גָוַע אַהֲרֹן וַיִּבְכּוּ אֶת־אַהֲרֹן שְׁלֹשִׁים יוֹם כֹּל בֵּית יִשְׂרָאֵל׃ (וידבר כ, כט)

  • וַיִּבְכּוּ בְנֵי יִשְׂרָאֵל אֶת מֹשֶׁה בְּעַרְבֹת מוֹאָב שְׁלֹשִׁים יוֹם וַיִּתְּמוּ יְמֵי בְכִי אֵבֶל מֹשֶׁה׃ (דברים לד, ח)


קינה – על מות חשוב

  • וַיְקֹנֵן דָּוִד אֶת הַקִּינָה הַזֹּאת עַל שָׁאוּל וְעַל יְהוֹנָתָן בְּנוֹ: וַיֹּאמֶר לְלַמֵּד בְּנֵי יְהוּדָה קָשֶׁת הִנֵּה כְתוּבָה עַל סֵפֶר הַיָּשָׁר: (שמואל ב, א יח)

  • וַיְקֹנֵן הַמֶּלֶךְ אֶל אַבְנֵר וַיֹּאמַר הַכְּמוֹת נָבָל יָמוּת אַבְנֵר: יָדֶךָ לֹא אֲסֻרוֹת וְרַגְלֶיךָ לֹא לִנְחֻשְׁתַּיִם הֻגָּשׁוּ כִּנְפוֹל לִפְנֵי בְנֵי עַוְלָה נָפָלְתָּ וַיֹּסִפוּ כָל הָעָם לִבְכּוֹת עָלָיו: (שמואל ב ג, לג-לד)


לנוד ולנחם - לנוד פרושו לנוע ולזוז במקום מבלי לדבר, כפי שהאבל עושה, להשתתף עם האבל בכאבו.


  • וַיָּבֹאוּ אֵלָיו כּל אֶחָיו וְכל אחיתיו וְכל יֹדְעיו לְפָנִים וַיֹּאכְלוּ עִמּוֹ לֶחֶם בְּבֵיתוֹ וַיָּנֻדו לוֹ וַיְנַחֲמוּ אֹתוֹ עַל כּל הָרָעָה אֲשֶׁר הֵבִיא יְהוָה עָלָיו: (איוב ב, יא)

  • חֶרְפָּה שָׁבְרָה לִבִּי וָאָנוּשָׁה וָאֲקַוֶּה לָנוּד וָאַיִן וְלַמְנַחֲמִים וְלֹא מָצָאתִי׃ (תהלות סט, כא)

  • כִּי מִי יַחְמֹל עָלַיִךְ יְרוּשָׁלֵַם וּמִי יָנוּד לָךְ וּמִי יָסוּר לִשְׁאֹל לְשָׁלֹם לָךְ׃ (מלכים א, יד, טו)


אזכרת המת מדי שנה


המנהג מתברר מספר היובלים, במקרה מכירת יוסף שהפך להיות הסיבה למתנת ה׳ לנו - יום הכפורים.


״על כן הוקם על בני ישראל לענות נפשם בעשרה לחודש השביעי בבוא היום אשר בו יבכו את יוסף אצל יעקב אביו לכפר בו עליו בשעיר עזים בעשרה לחודש השביעי פעם בשנה בעבור חטאותיהם כי העציבו את רחמי אביהם בעבור יוסף בנו:


הממאנים להתנחם


  • כֹּה אָמַר יְהוָה קוֹל בְּרָמָה נִשְׁמָע נְהִי בְּכִי תַמְרוּרִים רָחֵל מְבַכָּה עַל בָּנֶיהָ מֵאֲנָה לְהִנָּחֵם עַל בָּנֶיהָ כִּי אֵינֶנּוּ׃ (ירמיהו לא, טו)

  • וַיָּקֻמוּ כָל בָּנָיו וְכָל בְּנֹתָיו לְנַחֲמוֹ וַיְמָאֵן לְהִתְנַחֵם וַיֹּאמֶר כִּי אֵרֵד אֶל בְּנִי אָבֵל שְׁאֹלָה וַיֵּבְךְּ אֹתוֹ אָבִיו: (בראשית לז, לה)



אוֹן - היא מילה המתארת סוג של אבלות:


וְאָנוּ הַדַּיָּגִים וְאָבְלוּ כׇּל מַשְׁלִיכֵי בַיְאוֹר חַכָּה וּפֹרְשֵׂי מִכְמֹרֶת עַל פְּנֵי מַיִם אֻמְלָלוּ׃ (ישעיהו יט, ח)

לֹא אָכַלְתִּי בְאֹנִי מִמֶּנּוּ וְלֹא בִעַרְתִּי מִמֶּנּוּ בְּטָמֵא וְלֹא נָתַתִּי מִמֶּנּוּ לְמֵת׃ (דברים כו, יד)



על ההבדלים בין: אבל - יגון - עצב - אונן


אבל הוא בפרהסיה וניכר בבגדים ובסימנים החיצוניים הנעשים להראות אבלות, יגון הוא בלב ובזה נבדל היגון מהעצב כי עצב מורה על ההתפעלות הנפשית המוציאה ממעמד המנוחה אל תנועה וטלטול פנימי. אנינות היא בלב האבל בעוד מתו לפניו, והנושא אנינות נקרא אונן.

יאיר אור / מלבי״ם



נחמה בהקשרים שונים

· דְּרָכָיו רָאִיתִי וְאֶרְפָּאֵהוּ וְאַנְחֵהוּ וַאֲשַׁלֵּם נִחֻמִים לוֹ וְלַאֲבֵלָיו׃

· בְּיוֹם צָרָתִי אֲדֹנָי דָּרָשְׁתִּי יָדִי לַיְלָה נִגְּרָה וְלֹא תָפוּג מֵאֲנָה הִנָּחֵם נַפְשִׁי׃

· בְּרֹב שַׂרְעַפַּי בְּקִרְבִּי תַּנְחוּמֶיךָ יְשַׁעַשְׁעוּ נַפְשִׁי׃



איסורים בעת אבלות


לישראל: לֹא תַקִּפוּ פְּאַת רֹאשְׁכֶם וְלֹא תַשְׁחִית אֵת פְּאַת זְקָנֶך: וְשֶׂרֶט לָנֶפֶשׁ לֹא תִתְּנוּ בִּבְשַׂרְכֶם וּכְתֹבֶת קַעֲקַע לֹא תִתְּנוּ בָּכֶם אֲנִי יְהוָה: (ויקרא יט, כז-כח)


לכהנים: לֹא יִקְרְחה קׇרְחָה בְּרֹאשָׁם וּפְאַת זְקָנָם לֹא יְגַלֵּחוּ וּבִבְשָׂרָם לֹא יִשְׂרְטוּ שָׂרָטֶת: (ויקרא כא, ה)




ונזכיר כמה מנהגים מקולקלים בישראל:


  • המנהג להספיד בבתי עלמין בחדר מקורה הוא מנהג גויים המתכנסים יחד עם המת בביתו לפני הקבורה. על ישראל הדבר אסור משום הקדושה: אָדָם כִּי יָמוּת בְּאֹהֶל כׇּל הַבָּא אֶל הָאֹהֶל וְכׇל אֲשֶׁר בָּאֹהֶל יִטְמָא שִׁבְעַת יָמִים׃ (וידבר יט, יד)

  • קריעת בגדים - צריכה להתבצע על ידי האבל עצמו בלבד, אם הוא מרגיש צורך בעצמו, כי זהו מעשה אימפולסיבי.

  • תכריכים - בישראל נוהגים לכרוך בתכריכי פשתן מטעמי עבודת אלילים - כל קטגור יהפוך לסנגור אם יולבש המת פשתן - מבוסס על תורת הבבלים). הרבניים נוהגים לתפור את התכריכים בחוט צמר - דבר היוצר במכוון שעטנז (כלאיים) - על כי לשיטתם המת ״פטור״ מן המצוות (לכן קראו למת נפטר) וזה חטא לאלהים והחטאת המת.

  • מצבה - אסורה על פי מנהג ישראל וְלֹא תָקִים לְךָ מַצֵּבָה אֲשֶׁר שָׂנֵא יְהוָה אֱלֹהֶיךָ׃ (דברים טז, כב) והנכון והישר לעשות הוא להקים ציון עם שם המת: וַיֹּאמֶר מָה הַצּיּוּן הַלָּז אֲשֶׁר אֲנִי רֹאֶה וַיֹּאמְרוּ אֵלָיו אַנְשֵׁי הָעִיר הַקֶּבֶר אִישׁ הָאֱלֹהִים אֲשֶׁר בָּא מִיהוּדה: (מלכים ב כג, יז)

  • הנחת אבנים על קבר המת - מנהג גויים, ולנו אסור כלל לגעת בקבר, המטמא את הישראלי 7 ימים: וְכֹל אֲשֶׁר יִגַּע עַל פְּנֵי הַשָּׂדֶה בַּחֲלַל חֶרֶב אוֹ בְמֵת אוֹ בְעֶצֶם אָדָם אוֹ בְקָבֶר יִטְמָא שִׁבְעַת יָמִים׃ (וידבר יט, טז)

  • אזכרה מדי שנה בארוחה כבדה ושתית יין ושכר בה - וזה אינו מנהג ישראל אלא חגיגת מות האדם, או יום השנה למוות כמנהג הגויים. על האזכרה למות נפש ישראל לכלול טעימה קטנה של מזון וכוס תנחומים - מעט יין ככתוב: תְּנוּ שֵׁכָר לְאוֹבֵד וְיַיִן לְמָרֵי נָפֶשׁ׃ (משלי לא, ו).


מנהגי האבלות בישראל
.docx
Download DOCX • 105KB


דע כי איוב החזיק את עצמו לחכם גדול מאד, כמו שהתפאר במקומות רבים בספרו. ומלבד שהעיד על עצמו שהוא צדיק תם וישר ואסף חֻקוֹת החכמה, עוד לקח עטרה לעצמו שמבין בסוד דרכי ההנהגה העליונה שעור רב. ולכן כשהוכח ב

bottom of page