top of page

הַדּוֹלֶה פְּנִינִים מִן הַיָּם / יהודה ליב גורדון

אֶל קַרְקַע הַיָּם אֶל עִמְקֵי הַשַּׁחַת יָרַד הַצּוֹלֵל סָגוּר בַּצַּפַּחַת לִדְלוֹת אַלְגּוּמִים וּפְנִינִים מִן הַמָּיִם; וַיִּצְבֹּר וַיֶאֱסֹף לִמְלֹא חָפְנָיִם, (כִּי שָׁם בִּמְעוֹן תַּנִּינִים, בִּמְשׁוֹאַת שֶׁקֶט, אֵין אָדָם לִגְזוֹל מִיָּדוֹ הַלֶּקֶט!)

אַךְ מַרְגָּלִית אַחַת מַרְגְּלֹתָיו הִזְהִירָה וַאֲפֵלַת הַתְּהוֹם מִסְּבִיבָהּ הֵאִירָה, אֶת מַפְּלֵי בֵיתָהּ עָלֶיהָ דִּבֵּקָה וּבִקְשִׁי עֹרֶף אֶת הַצּוּר חִבֵּקָה: "לֹא"! – קָרְאָה – לִמְרוֹם הָאָרֶץ לֹא אָעַל! לֹא אָבוֹא בַּאֲנָשִּׁים מַרְבֵּי הָרֵעַ, אַנְשֵׁי כָל תַּרְמִית, חָרָשֵׁי כָל מָעַל, הַנּותְנִים אַבְנֵי גִר חַדּוּדֵי חֶרֶשׂ לִפְנִינֵי נֶזֶר וּלְאַבְנֵי תִפְאֶרֶת בַּעֲבוּר רַמּוֹת אָח, בַּעֲבוּר הוֹנוֹת רֵעַ. לֹא אָעַל! טוֹב לִי שֶׁבֶת פֹּה בַּסֶּתֶר מִלָּבוֹא בִּנְטִיפוֹת וּבְמִשְׁבְּצוֹת כָּתֶר פֶּן חִסְרֵי דַעַת אוֹתִי לֹא יַכִּירוּ וּבְאֶבֶן בֹּהוּ תִּפְאַרְתִּי יָמִירוּ".

חִישׁ נִשְׁמַע קוֹל סוּפָה, נִרְאָה אוֹר לַהַב, אַחֲרָיו יַרְעֵם קוֹל – קוֹל שַׂר הַיָּם רַהַב: "עֲלִי, בִּתִּי, עֲלִי אֶל אוֹר הַשָּׁמֶשׁ! הַרְאִי יִפְעָתֵךְ אֶל כָּל לוֹ עֵינַיִם! לֹא לָזֹאת נוֹצַרְתְּ לִשְׁכּוֹן חֶשְׁכַת מַיִם וּלְבַלּוֹת חַיַּיְכִי בֵּין רֻם וָרָמֶש

אַל תִּירְאִי הַבּוֹגְדִים עֹשֵׂי כָל סֶלֶף, פֶּן בַּשָּׁוְא יָמִירוּ יִפְעַת אוֹרֵכִי, אִם רַק אֶחָד יַכִּירֵךְ, אֶחָד מֵאֶלֶף, אָז דֵּי שָׂכָר לָךְ עַל כָּל עֲמָלֵכִי. חַכְמֵי לֵב וּנְבוֹנֵי דָבָר, הָקִיצוּ, אַל נָא תַּעֲרֹצוּ, בַּחֹשֶׁך תִּדָּמּוּ; אוֹר נגַהּ בִּלְבַבְכֶם חוּצָה הָפִיצוּ, יִרְאוּהוּ רַבִּים יָבִינוּ יֶחְכָּמוּ, אַל תַּאַסְפוּ חָכְמָה וּמֶחְקְרֵי עֵבֶר לִטְמוֹן בַּחשֶׁךְ מִבְּלִי הוֹצֵא לַבֹּקֶר, וּכְמוֹ מוֹכְרֵי בַר וּמַשְׁבִּירֵי שֶׁבֶר הַמְמַלְּאִים מַמְּגֻרוֹת וִיקַוּוּ עֵת הַיֹּקֶר; לֹא לָזֹאת בְּרָאֲכֶם בּוֹרֵא הַשָּׁמָיִם, לֹא לָזֹאת חֲנַנְכֶם רוּחַ וָדַעַת לַהֲלוֹךְ עַל גָּחוֹן תֶּמֶס כַּתּוֹלַעַת וּלְאַבֵּד לֵב מַתָּנָה בָּעֲצַלְתָּיִם!

עֲלוּ מִתְּהֹמוֹת, אַבְנֵי חֵן וָנֵזֶר, הָרִימוּ רֹאשׁ וּצְאוּ מִבֵּית הַסֹּהַר, אַשְּׁרוּ אֶת עַמְּכֶם וִהְיוּ לוֹ לָעֵזֶר, הָפִיצוּ עָלָיו אוֹר חָכְמָה וָזֹהַר. מֵחֲמַת הַמְּצִיקִים אַל לִבְּכֶם יָשׁוּחַ אִם מֵעָרְלַת לֵב עֲלֵיכֶם יַלִּינוּ וּשְׂאוּ עֵינֵיכֶם אֶל אַנְשֵׁי הָרוּחַ הֵם יֵדְעוּ עֶרְכְּכֶם, פָּעָלְכֶם יָבִינוּ.

דע כי איוב החזיק את עצמו לחכם גדול מאד, כמו שהתפאר במקומות רבים בספרו. ומלבד שהעיד על עצמו שהוא צדיק תם וישר ואסף חֻקוֹת החכמה, עוד לקח עטרה לעצמו שמבין בסוד דרכי ההנהגה העליונה שעור רב. ולכן כשהוכח ב

bottom of page