במאמר זה נראה כיצד הווצרות ספרות ההלכה קשורה באופן ישיר לחורבן בית שני, ונחשוף את אלו העומדים מאחריה.
השוואת המצוות וההלכות המצויות בידינו מימי הבית השני במשנה, בתוספתא ובמדרשי ההלכה, מצביעה על חידושים מפליגים שהתחדשו בבתי המדרש של החכמים. העיון בתולדות החידושים הללו מגלה תמורה בעלת משמעות מרחיקת לכת, והיא עצם עלייתה ויצירתה של ההלכה. עיון במקורות תנאיים חושף מרחב מקיף של שינויים דרסטיים בתחום רחב של מצוות, אולם מעבר לכך המקורות מעידים על תופעת המעבר ממצווה להלכה.
נבהיר, ש"הופעת ההלכה" משמעה הפיכת מצווה קיימת בתורה לרשת סמיכה של הוראות, או במקרה של יצירת מצווה חדשה, להתווספות נפח ספרותי שיהפוך אותה להלכה. למשל, החכמים לא רק קיבלו את יום הפורים כחג חדש, אלא יצרו סביבו את מסכת מגילה שבה מצוות, הוראות ואף צום - שלא ניתנו בתורה.
לשם הופעתה של הלכה היה צורך במספר רב של תלמידי חכמים המתמסרים לעניין, ולמוסד של בית-המדרש המספק הקשר מאורגן למאמץ מעין זה שייעודו אחד - להתגבש לחיבור קאנוני. קיומה של קבוצה בעלת מניע משותף העוסקת בעיון מתמיד ומדוקדק בהמשגה ובפירוט של שדה ההוראות, הוא תנאי הכרחי להופעתה של ההלכה, הנסמכת על עלייתה של דמות מופת חדשה ׳התלמיד החכם׳. ניתן לומר שעיבוי השדה ההלכתי של המצוות מעניק לקבוצה זאת כוח רב, משום שמשעה שהוטלה הרשת הצפופה של ההלכה, נדרשה מומחיות ובהמשך הסמכה לשם ביצועה של המצווה.
עם הופעת ההלכה נדחו מצוות התורה, המאפשרות גמישות ומצווֹת נוהג כללי עם אפשרויות פתוחות; ועם עליית התלמיד החכם, נדחו הכהנים מורי התורה. ואם זו תוצאת ספרות ההלכה, הרי שקדם לה תכנון מראש, וחורבן המקום המקודש, אנשי הקודש והזמן המקודש - אינם תוצר לוואי מקרי.
למה נוצרה ההלכה?
ההלכה משקפת את עולמו של התלמיד חכם המחליף את הכוהן והנביא. הנביא, רואה בהיסטוריה (בזמן) את ההתגלות האלוהית, צופה אותה ומפרש אותה. ולעומתו הכוהן רואה במקדש את מוקדה של ההתגלות (המקום).
עניינה של ההלכה הוא יצירת עולם בצד העולם. הרשת הסמיכה והמעובה של הוראות והוראות משנה (שהן עצמם אובייקט מתמיד ללמידה להתרחבות) מציבה עולם חליפי שבו שוכן מי שממית עצמו באוהלה של תורה; בו זמנית מגמתה של ההלכה לתווך בין האדם לאל על ידי יצירת סבך של הוראות שעניינם הוא הפעולה הראויה המקיפה את כל אופני חייו של האחד.
יצירת תורה חדשה מרובת מצוות המעדיפה בבירור הוראת חכמים על פני התורה, לא רק עומדת בניגוד גמור וחמור למצוות התורה: לֹא תֹסִפוּ עַל הַדָּבָר אֲשֶׁר אָנֹכִי מְצַוֶּה אֶתְכֶם: (דברים ד, ב) אלא באה לשים את החכמים במקום האל, וזהו מעבר על הדיבר הראשון לֹא יִהְיֶה לְךָ אֱלֹהִים אֲחֵרִים עַל פָּנָי: (דברים ה, ז)
ומנין האומץ לחבל בתורה? האם אנשים יראי אלהים היו מעזים לשלוח ידם בתורה?
בין החוק המקראי להלכה
ה״מפה״ של שדה החוק המקראי מגלה שהאזורים שניתן לכנותם הלכתיים, דהיינו שהם בעלי סמיכות ועיבוי מצוות, קשורים בעליל למשכן/מקדש. תמונה זאת של החוק המקראי אינה עובדה מקרית. המקדש משול לשדה מוקשים שיש להלך בו בזהירות משום שמחיר הטעות בו גבוה מאוד, ולפיכך יש להגדיר בדקדוק כיצד לפעול כראוי. פעולות במרחב הזה תהיינה מתווכות בחוקים פנימיים רבים, וברמות רזולוציה גבוהות כפי שנלמד גם ממגילת המקדש, המתארת את עבודת הכהנים בו בפירוט רב. לא ייפלא איפוא שהחוק הסמיך ביותר במקרא הוא הפרק העוסק בכניסת הכהן הגדול אל קודש הקודשים והעבודת הכפרה והטהרה של היום. ככל שחודרים עמוק יותר אל לב הקודש כך הדרישות מדוקדקות ומרובות יותר, שכן טעות יכולה לעלות בחיי אדם.
יצירה של חוקים רוויים וסמיכים בשדות שונים לחלוטין, כפי שמחוללים החכמים, היא מעין הרחבה של התחום המקודש והוצאתו אל כל תחומי החיים. וכך במקום עיסוק במהות המצווה, עוסקים בפרטי הלכותיה ובנסיון לדייק בה עד לאין נשוא מכובד העול.
הפיכת מצווה להלכה – רק בספרות חכמים
ההלכה כתופעה מצויה אך ורק בספרות הקשורה לחכמים, וכאמור מדובר בהפיכה של מצווה וחובה קיימת לרשת סמיכה של הוראות או עיבוי חובה חדשה. אין הכוונה לתוספת של מצוות, תקנות וחובות בצד המצוות הקיימות. חובות כאלה אמנם נוספו במשך הזמן, ומועדים חדשים ניתן למצוא בספרות חז"ל ובלוח השנה הרבני המקויים כיום.
לפיכך, העולם של החכמים אינו רק שלב מרכזי בתולדות ההלכה, אלא הוא מכונן את עצם הופעתה.
ספרות הקודש שנמצאה ומיוחסת לימי בית שני מוכיחה שההלכה של החכמים כפי שהיא בפנינו, אינה שיאו של תהליך הולך ונמשך, שבו נוספות הוראות ופרטי הוראות המתרבות עם הזמן בעקבות אינרציה מוכתבת מראש. המשנה, על רמות הרזולוציה הגבוהות שהיא יוצרת בתחומים שבהם היא עוסקת, מייצגת יצירה של ממש שהתחוללה בבתי המדרש של החכמים.
הנה הספרים ׳החיצוניים׳ ובמגילות בית המקדש שנמצאו במדבר יהודה משופעים מצוות, אולם נעדרת מהן יצירה הדומה לתלמוד ולספרות ההלכה שבאה אחריו. לדוגמה, החובה לקיים נדר מופיעה בכמה ארועים בספר היובלים וספר חנוך – אך תמיד בהתאמה למקרא. ובאמת יצחק מי שישווה מספר פסוקים קטן בספרים אלו למסכת נדרים המסועפת והמורכבת שבמשנה, על אחד עשר הפרקים שלה ועל החומר הרב הנלווה לה בתוספתא.
ההלכה מופיעה בהיסטוריה כתופעה ייחודית לחלוטין, ואין היא בנויה כנדבך נוסף על מה שהיה לפניה או בצידה. תופעה זו גם מעידה כי מעולם לא ניתנה ולא נמסרה תורה שבעל-פה למשה ע״ה בסיני.
דרכי ההלכה
ההלכה כאמור העתיקה את רמות הסמיכות והעיבוי שבמקרא הקשורות במשכן ובמקדש, אל כל תחומי הפעילות הדתית באשר היא. החכמים הרחיבו את תחום המקדש מהמקום אל הפעולה וייסדו תודעה דתית שאינה תלויה במקום ובזמן. המקדש הנודד של ההלכה הצמיח מיקרו-דת שבה האדם פוגש את בוראו בפיתוחם ובקיומם של פרטי הפרטים של המצוות הנמסרים בידי מתווך – החכמים וספרותם.
הרחבה והמרה זאת של העולם הדתי החלה בחוגי החכמים עוד בטרם חרב הבית. ביצירת ההלכה הם שאפו לכונן ׳ממלכת חכמים׳, ומבחינתם ולדבריהם - אין לאל אלא ד' אמות של הלכה ולהם השלטון.
למה יצרו החכמים/הפרושים את ההלכה
משעה שחרב הבית, קיבלה התנועה הפרושית תנופת יתר בעיקר משון שהיא הכינה מבעוד מועד חלופה משמעותית לתורה ולזמנים. החלופה כללה, מלבד ספרות ענפה ומתפלמסת, החלת לוח שנה פגאני השונה מלוח השנה המקראי כפי שהוא משתקף בספרות הקודש מקומראן, שנשמר בקפדנות (ראו מגילת המשמרות) עד לימי עזיבת הכהנים בני צדוק את בית המקדש. למאבידי המקום המקודש והזמן המקודש, הייתה תכנית מוכנה מראש, והיא ניבטת מבין דפי ספריהם עצמם ההופכים תורת אלהים על פיה.
הלא רצוי היה בעיני החכמים שלא יהיה בית מקדש, וראוי שכהנים יאבדו מכוחם הדתי (התלמוד והמשנה מלאי זלזול כלפי הכהנים, שנואי נפשם של תלמידי חכמים). גם איבוד מעמדם כוחם הכלכלי של הכהנים היה עונש נאות בעיניהם, משאין מקום להביא אליו מעשרות וקדשים. גם מקום מושב לכהנים בחירי ה׳ לשרתו בקודש בעיר הקודש לא היה עוד, כי מי צריך את ירושלים כשיבנה מחכה לחכמיה (1)?
מסתבר, שיוצרי ההלכה מהתנועה הפרושית הם מחריבי הבית, מחריבי התורה, מחריבי הזמנים ומחריבי נפשות ישראל בנכליהם. וְהָאָרֶץ חָנְפָה תַּחַת יֹשְׁבֶיהָ כִּי עָבְרוּ תוֹרֹת חָלְפוּ חֹק הֵפֵרוּ בְּרִית עוֹלָם׃ (ישעיהו כד, ה)
מי הם הפרושים ומנין באו?
נראה שמפאת העיסוק בשאלת ה״איך צמחה תופעת ההלכה״ נשכחה השאלה החשובה ביותר - למה נוצרה? למי יכולה להיות שנאה כה עמוקה לישראל ולאלהיו? מי הוא זה שהעז לחבל בתורה וליצור תורה חדשה ולהחליף חוק?
התשובה נמצאת בהיסטוריה שמציג התנ״ך, העד הנאמן: לאחר 40 שנה במדבר הגיע עם ישראל לארץ עם ההוראה הברורה לא להחיות אף נשמה מעממי כנען. רַק מֵעָרֵי הָעַמִּים הָאֵלֶּה אֲשֶׁר יְהֹוָה אֱלֹהֶיךָ נֹתֵן לְךָ נַחֲלָה לֹא תְחַיֶּה כָּל נְשָׁמָה: כִּי הַחֲרֵם תַּחֲרִימֵם הַחִתִּי וְהָאֱמֹרִי הַכְּנַעֲנִי וְהַפְּרִזִּי הַחִוִּי וְהַיְבוּסִי כַּאֲשֶׁר צִוְּךָ יְהֹוָה אֱלֹהֶיךָ: (דברים כ, יז, יח). כבר בעבר הירדן השמיד משה את סיחון מלך האמורי ועוג מלך הבשן, ובארץ עשה ה׳ ויהושע שמות ב- 31 ערים ומלכיהן. לאחר שבני ישראל התיישבו לשבטיהם הפכו את היושבים בה לאזרחים משניים ללא דת, ללא אדמה וללא מעמד - מה להם עוד חוץ מנקמה באלהי ישראל, בתורתו ובעמו?
ועוד התנ״ך מעיד שלפני גלות ישראל, עוד בימי עמרי, חזקה הייתה הברית עם צידון. אחאב בנו נשא את איזבל ואיחד על ידי כך את ממלכת ישראל הצפונית עם צידון בעבודת הבעל וַיִּקַּח אִשָּׁה אֶת אִיזֶבֶל בַּת אֶתְבַּעַל מֶלֶךְ צִידֹנִים וַיֵּלֶךְ וַיעֲבֹד אֶת הַבַּעַל וַיִּשְׁתַּחוּ לוֹ׃ (מלכים א טז, לא) לאחר גלות ישראל מעל אדמתו ירשוה הצידונים יושבי אזור הלבנון שהתפשטו דרומה מגבולם, והתערבו באוכלוסיות שהביא מלך אשור במקום שבטי ישראל, אלו באו לאזור ממלכת ישראל וחיו בה גם אחרי שוב יהודה מגלות בבל.
היות המשנה כתובה בארמית חדשה, שפה שהתפתחה באזור הצפוני של ארץ ישראל בהשפעת ארם (סוריה), היא עצמה הוכחה לכך שכותביה לא היו דוברי שפת עבר, ובין כך ובין כך - אינם מצאצאי ישראל או העבריים. הפרושים או חז״ל - החל מתקופת התנאים ועד הלום - הם הכנענים שונאי ישראל, הם וצאצאיהם עד היום הזה.
אֵיכָה תֹאמְרוּ חֲכָמִים אֲנַחְנוּ וְתוֹרַת יְהוָה אִתָּנוּ אָכֵן הִנֵּה לַשֶּׁקֶר עָשָׂה עֵט שֶׁקֶר סֹפְרִים׃ (ירמיהו ח,ח)
(1) יוחנן בן זכאי - הוא אחד מאנשי המפתח בתקופה זו, גם הוא כמו רבים רבים מהתנאים, היה איש ללא יחוס ישראלי וללא רקע בלימוד תורה, וללא עברית.
* חלקו הראשון של המאמר נכתב בהשראת מאמרו של פרופסור משה הלברטל – הופעת ההלכה והתפתחות ההלכה. לקריאה כאן.