ימי-הבינים מתקרבים | זלמן שניאור


I

יְמֵי־הבינים מתקרבים. התקשיב, התָחוּש איש־נפש, את רחַש האבק הזוחֵל, את ריח־הגפרית הרחוק?- ואותה מועקה נעֲלָמָה באויר, בלב ובארץ;- כמו בִשעת לִקוי־החמה, עת בתים מאפירים ורופפים, ועין שמי־התכלת – עופֶרֶת, וגוֹעוֹת הפָּרוֹת מִפַּחַד, ותרנגולות מקרקרות נוּגוֹת, כְּדָגְרָן בַּסְתָו ביום גשם, וּדְשָאִים וְעֵצים מכסיפים כַּיֶרֶק שֶעָלָה בַּמרתף, וּקְפוּאִים פני־אדם וזָרִים כְּמַסְווֹת־הַדֹנֵג?- זֶה שָׁב הערפל הקדוּם מנשיַת ימי־הבינים, כּשוּב כל הנחלים לים והשמש לענני־מערב. חוזר הגלגל העתיק בַּחריקת חלודה ישנה, שטף הדם זִעַזְעָהוּ, כפרץ־יאוֹר המפתיע את גלגל הטחנה שָמֵמָה – מִשכָּן לעורבים וּלשדים; אך צִירוֹ לא רֻטַּב עוד דַיוֹ והוא חוֹרק ומֶקלל מֵחֹרֶב ואבק קרבנותיו הקדומים מְתַמֵּר משניו הסדוקות. עולה אפלת־הגוֹתִּים באש ובמורָאות באֹפֶק; כה היה מֵעולם, כה חזר הגורל אל עמי: אחרי כל בשורה אביבית שבע סְעָרות וָשֶלֶג ירשו העמים המנצחים את סגולות אדמתם ושִמְשָם; יום וַחשֵכה וקיץ וחרף וחוזר וחוזר חלילה, אהבה, משׂטֵמָה, תום לב וְעַרמומית – וככה עד עולם; עַז הוא החורף הַקָרֵב, כי אָרַך הקיץ לעמי... ימי־הבינים מתקרבים!

II

ימי־הבינים מתקרבים... כבר ירהַב הגרזן בחוֹטב, הדומֵם – באדם, שפִּתַּח אסוּריו הקודרים. מבראשית התאפק הַ חֹ מֶ ר וַחֲרוֹנוֹ בו תוסס על בוראו עָשָהו לִהְיותו ערירי בַיְקוּם המזריע מסביב. בא אז האדם לָעולם וַיכבֹּש כל חייו הרכים וצמחיו המכסים כִּקרוּם על הדומם הגֵּא וְהֶעָקָר; גִּלָּה הלוֹט מעל פניו – והנה הוא זועף וגלמוד וגבורות־עולמים בו נֶחֶנְטו והוא נֶחֱנָק וצָעֹק לא יוכל. זִוֵג לו נפשו התְּאֵבָה בִפצירה ובהַלמוּת־עֲמֵלים, ותהי אש־הכבשׁן חֻפָּתָם, וַיהיו המנגנים – מפּוּחים. דָּבַק החֹמֶר בנֶּפֶש וַיִפְרֶה וַיוֹלֶד ענקים, הֻמְּכו עֲרִיפֵי־שמים ותִקטַן הארץ הגדולה לילדיו המְגַמְּאים מרחקים ומכרסמים הרים ויערות; זִנֵּק הקיטור מנחלים ותלתליו הצחורים מתאבּכים, שָׁרַק לַחשמל כי יבֹא – וַיָבֹא וַיְרַקדוּ גם יחד. עלוּ מִכִּליות הארץ, לשמוע שירתם, מתכות ונִסְחַף כל מוּצק בִּמחולָם בִּנְהִימה ונשימה הַרְמונִית. לב־כביר התפעם בַּבַּרזל ושרירי־הנחושת נמתָּחו וגלגל שן חורק אל גלגל וגלילים עם גלילים יִשָׁקו; חָדרה עין־זכוכית לאין־סוף וחוטי הזהב־הלבן הִזְהִירו בחשך כִּשמשות מרטט החיים עֲבָרָם... אך חיים כל אלה וצולחים על חשבון הלב המִדַּלדל, עלה החומר לִגדוּלָה וַתֵרד הרוח תחתיות. מתנַקם הדוֹמם בבוֹראוֹ וּמְכַלָּה חמתוֹ בָאדם. מָצַץ בּצְמָאו הקדוּם כל תמצית הנשמות בארץ ועתה הן צמוקות וּרפויות מהיותן בימי־הבינים, מתפלשות באבק־תאוותיהן לֵרגלֵי החֹמר החוגג. תקופת־המֹח היא קמה, המֹח ההוגֶה, האכזר, החד והקר כמו גרזן, המודד כל רוח בָּאַמָּה; הוא ישב ומולך מלמעלה על טוב ועל רע ועל רֶגֶש ולועג לכל תום ולכל חזון, לגעגועֵי נביאים ועמים.- ימי־הבינים מתקרבים!...

III

ימי־הבינים מתקרבים... השָמַע לבבכם בלילה הד־מתמיד ורחוק וָרָע – צפרנים מגרדות בַּמַּחֲשָך? – זה דרקון ימי־הבינים מגרֵד לנַשֵל קליפתו. עִם תחיַת־הדומֵם התחלחַל, התקפל ויישן שנת מות,- אז צר לו בעורו הבלה וַיִשן למען החליפו: נֶאֱלַם בשבָץ מדֻמה, כגֹלֶם־הרֶמש באביב, עלו שדות־תנובה בלחייו וגפנים השׂתרגו על ערפוֹ, גידי־הנחשׁת לַחשמל ומסלות־הברזל כְּפָתוּהוּ, וּלאֻמים נדכָּאים העפילוּ וַייֲסדוּ תקוָתם על גבו, וַיֵצאו עבדים לחוֹגֵג נצחונם על גֹלמו הנרדם בדגלים ובשירי־השירים ועָתָק וראמות דִבֵּרו, אמרו: ראו, הנו מת ולא ישוב לתחיה; לא ידעו, כי כֹחו האפל בו שמור, תעתועי ימי־הבינים. יום אחד – לגֹלם הפרפר, וַעשרת יוֹבלי־תרדמה – לזה בן־מפלצת הגדול וארֹך כתולדות העמים, אך עתה כבר גָמֵל דיהו בעורו הנושר, - הִכֹּנוּ! עוד מעט ויפוצֵץ הקליפה, שעלו בה גפנים וקמה, וינתק אסוּרי־התרבות והיו כנעֹרֵת חרוּכה; ומגלות־האהבה לָאדם ודגלי־הדרור המִנַפנפים יתפזרו לכל העברים כצעצועי־ילדים בַּסערה. ויָצָא מבין החֹרָבות ענק־הבינים הזעוּם והוא גדול ועַז משהיה; אש־חשמל בִּתהומות עפעפיו ועורו מסֻמר־כִּידוֹנים וקיטור מפעפע בגרונו, ובתי חרושת עשֵנים מנחיריו הנפוחות ברֶצח, ונשימה לו קטועה וריחהּ כריח הנפט המתלקח, ואיפה תִבָּקַע ביצתו הגדולה ככדור־הארץ – לא נדע, לא נחקר... האמנם לא אחת היא לנו, הפזורים ברחבי זוּ ארץ? – רק רוחש הלב המתעַטֵף: ימי־הבּינים מתקרבים!...

IV

ימי הבינים מתקרבים ואולי כבר קרֹב קָרָבו... בימי־הערפל שעברו אז זָחלה הכהונה השחורה הִקדירה במעילה המקֻטר לְבֵנָה את עין כל הארץ וַתמלא אכזריות ורשע כל רגש מתפרץ לְאהבה: - ועתה צועדת ה מְּ זִ מָּ ה וּצחוק לה וּפוך בעיניה, ותסרֹקתה השאוּלה עשוייה – פני זונת־הרחוב לפנות עָרֶב; ותחת גלימתה הרקומה נשרים ושרביטי־מלכים – אגרף־רשעים מתקמֵץ ופיוֹת כלֵי־משחית פעורים. כה הלֹך וטפֹף תתהלך ותשפֹּך תַזנוּתה בארץ וּקהל־מעריציה מסביב מתרפסים, מבקשים קִרבתה. על גויים לא אָבוּ דודיה היא פורשׂה אהבתה בּחזקה ותכניס יצועה בִּגבולם וסוסיה – בבתי תפִלתם; ובזֹקנם מהיות לה למאהבים והיו בִן לילה לִפראים... על אלה היא חולשָה בגאוה וּתחלק את בּשרם לעוגבים, נתח לנמר כגֹדלו ועצם לַכּלב כקטנו, ואשרי המכשכּש בִּזנבו: הוא זכה בחלקו ראשונה. הָיו כעת לפרשים – מכניעי אמונות ועמים – חִדלֵי האישים הטמאים ועצלים כעגלי־המַרְבֵּק, אשר רפה אֶזרועם מֵחלב וַיִמַס לבבם בָּיין מֵהַחזיק בשלח ולירות אל לב אויב אמיץ מתפרץ: אשר לא יצלחו לִמאומה בלתי אם לעשות מֵחלבם אוּרים ונרות על קברים, על קברי גִבורים חָלָפו. הללו התנשאו ליורשי עֹז־כֹּרֶשׁ, בר־כּוכב וחרבם, וּצבאות נלחמים על כבודם וּלנפנוף כף־ידם השמנה – מכונות נחשת וברזל מכינות מַטְבֵּח לָעמים. מכונות בלי לב ובלי עין – פרי ערמה ופחד־המות... לא בשם אלהים והשטן כבימי־הבינים שעברו; - כיס אחד ואחת הכרס! – אלה אלהי הגבורים. ויבלת אף אחת לא תעל על אצבע מרַצְחֵי־הסתר: טבולות בבֹשׂם ידיהם ונתונות ברִקמות-נצחון; וחבקו איש אשתו בטהרה ואיש את קדשתו הקנוּיה ואיש איש את בנו ואת בתו וחסד וּדבש על לשונם, נשאר לפליטה אל זקן ודק – ויכסוּהו בבגדים: אַרְגְּוָן כהונה ומלכוּת ותָגות של חכמה ומוסר, לחמם את דמו הקופא ולכבדו על רואיו מרחוק; קשרו כל אות וכל קדש לשרווליו הריקים ונפוחים וככה הרימוהו על נס למפלצת העוף והבהמה, לבַל יֵרדו הכּסילים הרעבים על גנות־הביתן של אלוּ ולא יגשו אל כֵּרַת־הזוללים, ששבעה כשאול לא ידעו. צחוק נתעב על שפתי השרים והכהנים יחדיו מתעוֵת -היום נאכל ונסבּא ונשכב ומחר... לא נמות! וגם לא מחרתים: ואחרי מותנו – המבול! מושל לא יבֹש את מושל, במערומי השני אין חרפה, מי יֵבֹש את ערות חברו במרחץ־הזִמה, בהבל! -״כֻּלנו ערומים!״ – עם רומז לשכנו: הביטה, מה ליהודי הלבוש בינינו! רק עטוּף יתהלך ובדד... מי יחוש, מי יגיד מה יסתיר מתחת למעילו הנצחי: תורה ואמת חדשות או מרד וּבוז לכֻלנו? אלה ואלה עוכרינו, הבה נתחכמה, חברים! – ימי־הבינים מתקרבים...