שבת הבריאה - 4 מפתחות להבנת מצוות השבת

גודר פרץ
13 ביוני
זמן קריאה 4 דקות

עודכן: 2 בנוב׳

על השבת הניחה התורה ארבעה שרשים, כולם מתייחסים למעשה בראשית. בהביננו את יסוד הוראת כל שורש ושורש, יקל לנו להבין כוונות המליצות ופרושי המצווֹת, ואת לשון הקודש בכללותה.

1. נ.ו.ח - וַיָּנַח בַּיּוֹם הַשְּׁבִיעִי עַל כֵּן בֵּרַךְ יְהוָה אֶת יוֹם הַשַּׁבָּת וַיְקַדְּשֵׁהוּ: (שמות כ, יא)

מלת "מנוחה" אינה על המנוחה מן העייפות, אלא על הדבר הנח לאחר שהיה מטולטל, ולכן יכול להאמר אפילו על דבר שאין בו רוח חיים: וַתָּנַח הַתֵּבָה בַּחֹדֶשׁ הַשְּׁבִיעִי בְּשִׁבְעָה עָשָׂר יוֹם לַחֹדֶשׁ עַל הָרֵי אֲרָרָט: (בראשית ח, ד) לא התעייפה אלא נחה אחר הטלטול, כי עד היום ההוא צפה על פני המים והיתה מטולטלת מתנועתם.

2. ש.ב.ת - וַיִּשְׁבֹּת בַּיּוֹם הַשְּׁבִיעִי מִכׇּל מְלַאכְתּוֹ אֲשֶׁר עָשָׂה: (בראשית ב, ב)

גם מלת "שבת" אינה נאמרת על המנוחה אלא על ההפסק, ועל כל דבר הפוסק מדרכו נוכל לומר ששבת אותו הדבר, וראיה: זְקֵנִים מִשַּׁעַר שָׁבָתוּ: (איכה ה, יד) פירושו שפסקו לשפוט בשער העיר והלכו בגולה. שָׁבַת מְשׂוֹשׂ תֻּפִּים חָדַל שְׁאוֹן עַלִּיזִים שָׁבַת מְשׂוֹשׂ כִּנּוֹר: (ישעיה כד, ח) פירושו מרוב הצרה פסקה נגינת הכלים הנזכרים.

3. נ.פ.ש - כִּי שֵׁשֶׁת יָמִים עָשָׂה יְהוָה אֶת הַשָּׁמַיִם וְאֶת הָאָרֶץ וּבַיּוֹם הַשְּׁבִיעִי שָׁבַת וַיִּנָּפַשׁ: (שמות לא, יז)

מלת ׳וינפש׳ איננו על המנוחה אחר הטלטול או אחר העיפות, וגם איננה על ההפסק אלא על הרצון ועל שמחת הנפש, כי מהמילה נפש נגזרה. והענין הוא, כל זמן שאין הדבר שלם כפי הרצון שרצה העושה לעשותו, הנפש אינה מסתפקת בו ואין שמחה ללב. אבל כשרואה את הדבר שרצה לעשותו שלם בלי חסרון ובלי דופי הכל כפי כוונתו, אז הוא לו למשיבת נפש. ועל זו הכוונה באה המילה "וינפש".

4. כ.ל.ה - וַיְכַל אֱלֹהִים בַּיּוֹם הַשְּׁבִיעִי מְלַאכְתּוֹ אֲשֶׁר עָשָׂה: (בראשית ב, ב)

מלת ׳ויכל׳ נאמרת על השלמת דבר אם עומד על תקונו ואינו חסר עוד דבר, הגיע לתכליתו. כמו וַיְכַל מֹשֶׁה אֶת הַמְּלָאכָה וכיוצא בזה. (שמות מ, לג)

אל ארבעת ההוראות הללו כיוונה התורה במליצותיה היקרות בענין מעשה בראשית, כדי להעמידנו על ארבעה אמיתות:

האחד - אל יחשוב האדם שלא יכל ה׳ לברוא את השמים והארץ גדולים יותר ומתפשטים, חס וחלילה שלא היה בכוחו להגדילם כהנה וכהנה. על זה נאמר וַיִּשְׁבֹּת בַּיּוֹם הַשְּׁבִיעִי, כי פסק ממלאכתו ברצון. ואף על פי שהיה בכוחו ית׳ לעשות ככה אלף פעמים, פסק ממלאכתו כי כן גזר בחכמתו העליונה על המידה והמספר והמשקל הזה לא יותר.

השני - אל יחשוב האדם שלאחר שפסק ה׳ מלאכתו, נשארה עוד מלאכה לעשות ואין הבריאה שלמה, כי נאמר וַיְכַל אֱלֹהִים בַּיּוֹם הַשְּׁבִיעִי מְלַאכְתּוֹ אֲשֶׁר עָשָׂה כלומר כל המלאכה שגזר עליה לעשותה כלתה ונגמרה עד תומה לא חסר דבר, כי העולם נברא בצביונו ובשלמותו האפשרי ביותר.

השלישי - אל יאמר האדם שהבריאה נעשתה בהזדמן, בלי כוונה וחפץ גמורים, כי על זה נאמר וַיָּנַח בַּיּוֹם הַשְּׁבִיעִי, כלומר כאשר פסק ממלאכתו אז נח חפצו העליון כביכול, להורות שבחפץ גדול ברא את הבריאה, ומחשבות ה׳ עמקו מאד, והכל לטובה.

הרביעי - אל יאמר האדם, שאולי לאחר שנגמרה המלאכה לא שמח ה׳ במעשיו חס וחלילה או כי קטנים מעשיו בעיניו, כי על זה נאמר וַיִּנָּפַשׁ, כביכול אחר ששבת אז היו לו מעשיו לנחת רוח. ולראייה: וַיַּרְא אֱלֹהִים אֶת כׇּל אֲשֶׁר עָשָׂה וְהִנֵּה טוֹב מְאֹד: (בראשית א, לא) ועוד יותר במזמור הבריאה יִשְׂמַח יְהוָה בְּמַעֲשָׂיו (תהלות קד, לא)

הננו רואים כיצד מהבדלת הוראת השורשים ניתן להוציא ענינים אמיתיים הצפונים בלשון הקודש, ומאלה הביאורים נמשכים עניינים גדולים לשמירת יום השבת:

1. ללמדנו, שאף על פי שהאדם פוסק ממלאכתו ועלול לאבד קנייניו, שלא יחוש לזה, אלא שיהיה בעיניו כאילו מלאכתו עשויה על תיקונה. כשם שנאמר וַיְכַל אֱלֹהִים בַּיּוֹם הַשְּׁבִיעִי מְלַאכְתּוֹ על שנעשתה המלאכה עד תומה, כן תהיה מלאכת האדם בעיניו בבוא יום השבת.

2. ללמדנו, שאל יצטער האדם ביום השבת על שלא יוכל לעשות עסקיו ומלאכתו ואל יחוש צער על בטלתו, אלא יקיים בעצמו ׳וינפש׳, שתסתפק נפשו וישמח במעשיו שעשה.

3. ללמדנו, שאַל תהיה נפש האדם ביום השבת מטולטלת במחשבותיה, אלא שיהיה פנוי במחשבתו רק לשמוח ולהתענג. כדרך "וינח ביום השביעי", וזה כולל את הנוח מטלטול הגוף, שלא יטלטל עצמו ויתיגע במלאכתו ובעסקיו כמו בימי החול.

4. ללמדנו, שכמו ששבת ה׳ ביום השביעי ופסק ממלאכתו, כן ישבות האדם ויפסוק מכל עניני מלאכה ועניני חול, ומליצתה שַׁבָּת לַיהוָה אֱלֹהֶיךָ (שמות כ, ט) פירושה הפסק מכל עניני חול כי תעשה יום זה מיוחד לה' אלהיך.

זהו עיקר מצות עשה של שבת שֶׁיְיַחֵד האדם יום זה לה' אלהיו להשכיל באמיתו, לקרוא בקודש ולהתבונן בנפלאותיו ולהתענג על ה'. והמשך הפסוק לֹא תַעֲשֶׂה כׇל מְלָאכָה הוא הלא-תעשה, כלומר ההפסק מכל מלאכה ועניני חול כדוגמת מעשה בראשית שפסק ה׳ מעשות שום ענין מלאכותי וְקִדֵשׁ היום ההוא וברכו.

ובנביאים מפורש הדבר, שעיקר המצוה על ההפסק הגמור מענין של חול, כי הנביא ישעיה אומר: אִם תָּשִׁיב מִשַּׁבָּת רַגְלֶךָ עֲשׂוֹת חֲפָצֶיךָ בְּיוֹם קׇדְשִׁי וְקָרָאתָ לַשַּׁבָּת עֹנֶג לִקְדוֹשׁ יְהוָה מְכֻבָּד וְכִבַּדְתּוֹ מֵעֲשׂוֹת דְּרָכֶיךָ מִמְּצוֹא חֶפְצְךָ וְדַבֵּר דָּבָר: (ישעיה נח, יג) פירוש שלא ילך ולא ידבר מהלכי ודבורי חול, ושיקרא לשבת יום עונג לה' להשכיל ולהשתעשע בה' ובתורתו.

והנך רואה שהשלשה הענינים הראשונים כלולים כולם בענין השביתה. כי אם האדם פוסק במחשבתו ובדבריו ובמעשיו מעניני חול, ומייחד היום ההוא לה' לבדו להשכיל באמתו ולהתענג על ה' הרי נפשו דבקה באלהיו ושוב אינו חושש למעשי חול שלו אם עשויים או חסרים, אם ירויח או לא ירויח וכיוצא בזה. ולכן לא זכרה התורה בהמצוה לא לשון ׳ויכל׳ ולא לשון ׳וינפש׳ ולא לשון ׳וינח׳, רק השתמשה תמיד עם ה׳שביתה׳ שהיא עיקר המצוה.

עמוד והתבונן כמה נאים הדברים, כי העבד והאמה הכנענים אשר לא ידעו את ה' ואת דרכיו, איך ישבתו ואיך יתענגו על ה'? ולכן הזכיר אצלם מנוחה לְמַעַן יָנוּחַ עַבְדְּךָ וַאֲמָתְךָ כָּמוֹךָ (דברים ה, יד) פירוש שלא תניחם לעשות מלאכה, ולא יהיו יום זה בטלטול הלב והגוף כמו בימי החול.