׳ספר הענקים׳ חלק מחנוך א׳


כמה מפתיע וודאי היה למצוא עשרה עותקים של ספר הענקים בין ספריית בית כתובי בית המקדש! עד כה הספר נחשב לחלק מהביבליה המניכאית משום שקטעים ממנו בשפות עתיקות שונות שרדו בין כתבי הדת[1] ונוכסו אליה. הממצאים המניכאים אך מוכיחים את קדימות הספר ואת היותו בעל חשיבות עצומה למספר דתות ולא אחת, כי עיקרה של הדת המניכאית היא שיתוף כל הדתות הקדומות באחת החדשה, הנוצרית. אמנם, עם מציאתה של המגילה נדרשת חקירת תכנה, האם קשורה באיזה אופן לספרותנו?


הממצאים מאירי עיניים, הנה המגילה מהווה השלַמה הכרחית מבחינת הבנת הארועים בספר חנוך א׳ האומלל שחלקיו ופסוקיו נגזרו, עורבבו, ונתפרו מחדש באופן נטול הגיון. לא היינו הראשונים להבין שספר הענקים מקומו בספר חנוך חלק והוא מספר זכרון העירים, כפי שמכנהו המחקר .



הקדמה - מי הם הנפילים


וַיִּרְאוּ בְנֵי הָאֱלֹהִים אֶת בְּנוֹת הָאָדָם כִּי טֹבֹת הֵנָּה וַיִּקְחוּ לָהֶם נָשִׁים מִכֹּל אֲשֶׁר בָּחָרוּ: בני האלהים הם מלאכים המופיעים כאנשים, אותם שלח ה׳ ללמד את בני האדם מלאכות, מוסר וצדק. כשאלו ראו את הִתרבות האדם בארץ החליטו יחדיו בסוד על מרד, ולקחו להם נשים. הנפילים הם הגבורים שנולדו לבני האלהים ובנות האדם, הכלאיים הראשונים על פני ארץ. הם נקראים אנשי השם משום שהם ממשיכים את זרע אבותם, הם השם והזכר: הַנְּפִלִים הָיוּ בָאָרֶץ בַּיָּמִים הָהֵם וְגַם אַחֲרֵי כֵן אֲשֶׁר יָבֹאוּ בְּנֵי הָאֱלֹהִים אֶל בְּנוֹת הָאָדָם וְיָלְדוּ לָהֶם הֵמָּה הַגִּבֹּרִים אֲשֶׁר מֵעוֹלָם אַנְשֵׁי הַשֵּׁם:


בני האלהים ובניהם הנפילים גילו לנשים את סודות הכשפים, התכת מתכות לשם הכנת כלי מלחמה ועוד מלאכות שגרמו להשחתת כל בשר ובעקבות כך להבאת המבול כפי שיעד ה׳ אחרי 120 שנים: וַיֹּאמֶר יְהוָה לֹא יָדוֹן רוּחִי בָאָדָם לְעֹלָם בְּשַׁגַּם הוּא בָשָׂר וְהָיוּ יָמָיו מֵאָה וְעֶשְׂרִים שָׁנָה: כלומר ה׳ הודיע מראש על המוות הצפוי לכל ונתן פתח לתשובה ותיקון מעשים, אך למי נאמר הדבר הזה? לנפילים עצמם, בחלום, ולחנוך בן ירד.


ספר הענקים[2] וספר אזהרת העירים יוצרים סיפור שלם: חלומות אזהרה זהים נשלחים אל שני נפילים, בניו של נשיא המורדים שמחזאי, הם מכָּנסים פגישה ומספרים חלומותיהם לחבורת המורדים שמתחלחלת מעצמת החלום ושולחת אל חנוך בקשה לפתרונו, שהרי היה מתהלך את האלהים. שם בספר חנוך א׳ המשך סיפורנו: חנוך מגיע לאסיפה לפרש חלומותיהם וכותב את בקשתם לה׳, הוא נרדם וחוזה את אזהרת ה׳ בשמים ועל גזר דינם של המורדים [לֹא יָדוֹן רוּחִי בָאָדָם לְעֹלָם בְּשַׁגַּם הוּא בָשָׂר] למרות האזהרה הנפילים ואבותם לא שבים ממעשיהם והחמס אך מתגבר עד לימי נח, בהם נאבד כל בשר במי המבול המטהרים את הארץ מטומאותיה.



התאמה לציר ההתרחשויות בתנ״ך


והנה התורה בכבודה הרב מהווה מסגרת לסיפור המלא, נקרא את המשך פרק ו׳ כסדרו ומתוך שימת לב להתגברות הרוע, כתואם את סיפורנו: לפני הפסוק ׳לא ידון רוחי באדם׳ נכתב: ׳רבה רעת האדם׳ ׳רק רע כל היום׳ לאחריו משפט הדין, המושגים קשים יותר ׳ותשחת הארץ׳ ׳ותמלא הארץ חמס׳ השחתה היא הריסת הדבר עד לאין יכולת לתקנו, ובמקום להתחרט על מעשיהם ולתקנם הרוע אך התגבר.


התורה - וַיַּרְא יְהֹוָה כִּי רַבָּה רָעַת הָאָדָם בָּאָרֶץ וְכָל יֵצֶר מַחְשְׁבֹת לִבּוֹ רַק רַע כָּל הַיּוֹם: טרם החמס היתה רבה רעת האדם בארץ, וכל תוצרת מחשבות הלב היתה רע ללא הפוגה יום ולילה. אלהים לא מוחה את הארץ מיד ואנו מקבלים הצצה למתרחש בלבו: וַיִּנָּחֶם יְהֹוָה כִּי עָשָׂה אֶת הָאָדָם בָּאָרֶץ וַיִּתְעַצֵּב אֶל לִבּוֹ: ה׳ החליט למחות מן הארץ אדם, חיות, רמש ועוף.

מגילת הנפילים - בזמן הזה נשלחים חלומות אזהרה לנפילים ומתקיימת ישיבת המורדים בה מחליטים לקרוא לחנוך, אחיוֹ מגיע לחנוך ומבקש שיפרש חלומותיהם.

ספר חנוך - חנוך שומע את קריאת העירים וטרם בואם עדיו הוא מקבל מסר ממלאך להזהירם על אמיתות החלום והדין שיצא בשמים. הוא מגיע אליהם, מפרש חלומותיהם וכותב זכרון בקשתם עד שנרדם, בחלומו חזון על דין העירים הוא חוזר אליהם ומפרש את הלוחות.

התורה - העירים ובניהם לא חוזרים מדרכם על אף ההזדמנות לתקן דרכם והארץ נשחתת ומתמלאת חמס - וַתִּשָּׁחֵת הָאָרֶץ לִפְנֵי הָאֱלֹהִים וַתִּמָּלֵא הָאָרֶץ חָמָס: וַיַּרְא אֱלֹהִים אֶת הָאָרֶץ וְהִנֵּה נִשְׁחָתָה כִּי הִשְׁחִית כָּל בָּשָׂר אֶת דַּרְכּוֹ עַל הָאָרֶץ: (ו, יא-יב)


משמעויות המילה חמס במקרא רבות: נקמה, גזל, הרג, רשע, נקמה, דריכה, כעס, מוות, שינוי הגוף הנחמס.


מדרכי ה׳ לבוא לאדם בחלום ולנסות למנוע מות אדם ביד פשעו, להסירו מעשות רע ולהביאם למוסר: בַּחֲלוֹם חֶזְיוֹן לַיְלָה בִּנְפֹל תַּרְדֵּמָה עַל אֲנָשִׁים בִּתְנוּמוֹת עֲלֵי מִשְׁכָּב: אָז יִגְלֶה אֹזֶן אֲנָשִׁים וּבְמֹסָרָם יַחְתֹּם: לְהָסִיר אָדָם מַעֲשֶׂה וְגֵוָה מִגֶּבֶר יְכַסֶּה: יַחְשֹׂךְ נַפְשׁוֹ מִנִּי שָׁחַת וְחַיָּתוֹ מֵעֲבֹר בַּשָּׁלַח: (איוב לג, טו-יח) וכשם שהזהיר את קין מנפילה ברשת החטא טרם רצח את אחיו, והזהיר את פרעה, ולבן ובלעם ועוד ועוד, כן הזהיר בחלום את הנפילים 120 שנים לפני המבול. וְהָיוּ יָמָיו מֵאָה וְעֶשְׂרִים שָׁנָה: אין הכוונה ששנות חיי האדם יגיעו עד 120 שכן מצאנו רבים רבים אחרי המבול שחיו מאות שנים ועל כל פנים יותר ממאה ועשרים, ונצח ישראל לא ישקר, ולכן הברכה השגורה על כל פה ׳עד 120׳ אינה ברכה כלל כי אם קללת ה׳ לנפילים ובניסוח אחר ביובלים: ויאמר לא ידוֹר רוחי בהם לעולם כי בשר הם והיו ימיהם מאה ועשרים שנה: (פרק ה)


 

שחזור ספר חנוך בשילוב ספר הענקים


שחזור ראשוני ובו התרחשות הארועים עד לחזרתו של חנוך אל הנפילים והודעתם את דבר ה׳ שלמד בחזון. המגילות כתובות בארמית.


פרק א׳ - בחלק זה מספרים הנפילים את חלומותיהם


על מות נפשנא‏ ועלו כל חברוהי ואוהיה אחוי אנון זמא זי אמר לה גלגמיס וחובבס אפחא ומתאמר דין על נפשה וחיבא לט/ לרוזניא וחדו עלוהי גבריא ותב/ ואתלט וקבל עלוהי באדין חלמו תריהון חלמין ונדת שנת‏ עיניהון מנהון וקמו‏ שנת‏ עיניהון מנהון וקמו ופתחו עיניהון ואתו על שמיחזה אבוהון‏ ובאדין‏ חלמיהון אשתעיו בכנשת חבריהון ‏נפיליא


וכדן אמר לה‏ אוהיה חלמי אנסני ונדת מני שנת עיני למחזא‏ חזוה ארו ידע אנה די על חזוה לא אדמוך ולא אבע להון דין כנשתא ואדין גלגמיש אמר‏ חלמכה שלם


ואמר ההיה גברוא אנה ב‏חלמי הוית חזא בליליא דן‏ הא‏ גנתה רבה הות נציבה בכל מיני עעין ו‏לה‏ הוא גננין והוא משקין כל‏ עע‏ בגנתה דא כל יומין‏(?) ושרשין רברבין נפקו מן עקרהון ‏ומן עע חד נפקו תלתת‏ שרשהי חזא‏ הוית עד די לשנין די נור מן שמין נחתו חזא הוית‏ עד‏ די אתכסי עפרא בכל מיא ונורא דלק בכל עעי פרדסא‏ דן‏ כלה‏ ולא דלק בעעא ושרשוהי ב‏ארעא כדי היא‏(?) הות‏ מתאבדה בלשנין די נור ובמיא די מבול‏א עד כא סוף חלמא‏.


‏באדין שאל להון ההיה פשר חלמאה‏ ולא‏ השכחו גבריא לחויא לה חלמא ואמר עזזאל‏ חלמא דן תנתן‏ לחנוך לספר פרשא ויפשור לנא חלמא‏. באדין ענה הווא אחוהי אוהיה ואמר קדם גבריא אף אנה חזית בחלמי בליליא דן גברוא‏ הא שלטן שמיא לארעא נחת וכרסון יחיטו וקדישא רבא יתב מאה מאין לה משמשין אלף אלפין לה סגדין כל קדמוהי הוא קאמין וארו‏ ספרין פתיחו ‏ודין אמיר ודין רבא בכתב כתיב וברושם רשים ומלך רבא‏ על כל חיא ובסרא ועל כל די שליטין עד כה סוף חלמא.


וארו‏ דחלו כל גבריא ונפיליא ו‏קרו מהוי ואתה לכנשת נפיליא‏(?) וגבריא ושלחוהי על חנוך וחשבו ואמרו לה אזל עלוהי די‏ ארחת‏ אתרא דמיתא לכה דיקדמי‏ שמעתא קלה ואמר לה די יחוא ל‏כה פשר חלמיא ודי כלא מנח עם כפנוהי ביצבא הן איתיו בה ארבא ביניהון‏ / על יד שמאל‏א וימינא ואתבעי‏ כול בית וצדיק לא‏ אשתכח בין עקר זרעהון‏ / כדי אנה מתגבר ובתקוף חיל דרעי ובחסן גברותי ‏וסלקת על כול בשר ועבדת עמהון קרב ברם לא תקפת ולא‏ משכח אנה עמן לאשתררה דבעלי דיני מלאכיא דבשמי‏א יתבין ובקדשיא אנון שרין‏ / ולא אתמחו דאנון תקיפין מני‏ ארו קל / גערה די חיות ברא אתה ואיש ברא קרין נקמתהון‏.



פרק ב׳ - חנוך שומע קריאת הנפילים והודעת מלאך ה׳


״ואנכי חנוך ברכתי את ה׳ הגדול מלך העולמים והנה הקדושים קראו אלי חנוך הסופר: שמעתי קול מלאך אומר אלה הם המלאכים אשר ירדו אל הארץ ויגלו את אשר נסתר מבני האדם ויתעו את בני האדם לחטוא: ויאמרו אלי חנוך אתה סופר הצדק לכה והודעת לעירי השמים אשר עזבו שמי מעלה את המקום הקדוש לעולם ויטמאו בנשים ויעשו כמעשי בני האדם: השחת השחיתו הרבה על הארץ ולא יהי להם שלום ומחילת חטא: ותחת ששמחו בבניהם יראו ברצח אהוביהם ועל הכחד בניהם יקוננו והתפללו לנצח ורחמים ושלום לא יהיו להם:״