במקרא כלו אין אנו מוצאים התייחסות הקשורה לנושא ההתאבדות. ובתורה לא נמצאה מצווה העוסקת בכך. גם מן הבחינה הלשונית לא הקדיש המקרא מונח כולל לתיאור המעשה כדוגמת המילה 'התאבדות' שיצרה העברית המודרנית, או המונח 'איבד עצמו לדעת' המשמש בספרות ההלכה. כאשר מסופר על מקרה של התאבדות ישנו תיאור אובייקטיבי של הפעולה שהביאה למות הגיבור, כגון "ויפל... על חרבו", ״ויחנק" ואילו כאשר מדובר על משאלת מוות בלבד, עשוי המקרא להשתמש בצירוף "שאל את נפשו למות" (מלכים א׳ יט, ד ;יונה ד ח).
נחקור את מקרי ההתאבדות/המתה עצמית שבמקרא:
אבימלך - שכב פצוע מפלח רֶכֶב שהושלך לעברו בידי אשה. מחשש מהבושה הנובעת מכך שאשה הרגתהו, ביקש מנערו לדקרו: וַיִּקְרָא מְהֵרָה אֶל הַנַּעַר נֹשֵׂא כֵלָיו וַיֹּאמֶר לוֹ שְׁלֹף חַרְבְּךָ וּמוֹתְתֵנִי פֶּן יֹאמְרוּ לִי אִשָּׁה הֲרָגָתְהוּ וַיִּדְקְרֵהוּ נַעֲרוֹ וַיָּמֹת: (שופטים, ט', נ"ד). לא עזר מותו ביד נערו, כי מאוחר יותר מוזכר מות אבימלך ביד אשה: מִי הִכָּה אֶת אֲבִימֶלֶךְ בֶּן יְרֻבֶּשֶׁת הֲלוֹא אִשָּׁה הִשְׁלִיכָה עָלָיו פֶּלַח רֶכֶב מֵעַל הַחוֹמָה וַיָּמָת בְּתֵבֵץ: (שמואל ב יא, כא).
אחיתופל חנק עצמו למוות לאחר שאבשלום לא לקח עצתו [הטובה]: וַאֲחִיתֹפֶל רָאָה כִּי לֹא נֶעֶשְׂתָה עֲצָתוֹ וַיַּחֲבֹשׁ אֶת הַחֲמוֹר וַיָּקָם וַיֵּלֶךְ אֶל בֵּיתוֹ אֶל עִירוֹ וַיְצַו אֶל בֵּיתוֹ וַיֵּחָנַק וַיָּמָת וַיִּקָּבֵר בְּקֶבֶר אָבִיו: (שמואל ב יז, כג). בבידעו שאי לקיחת עצתו תביא להפסד אבשלום ולמותו ביד דוד, הותיר צוואה לביתו פן ילקח רכושו על ידי המלך, שהרי מורד במלך היה.
זמרי - מלך 7 ימים בלבד בישראל, כאשר גילה שמרדו באלה בן בעשא נכשל ושכנראה ייהרג על ניסיון המרד, שרף את הארמון על עצמו: וַיְהִי כִּרְאוֹת זִמְרִי כִּי נִלְכְּדָה הָעִיר וַיָּבֹא אֶל אַרְמוֹן בֵּית הַמֶּלֶךְ וַיִּשְׂרֹף עָלָיו אֶת בֵּית מֶלֶךְ בָּאֵשׁ וַיָּמֹת: (מלכים א טז, יח).
שאול ונושא כליו - שאול הפיל עצמו על חרבו כי פחד מהתעללות הפלשתים, ואחריו התאבד נושא כליו: וַיֹּאמֶר שָׁאוּל לְנֹשֵׂא כֵלָיו שְׁלֹף חַרְבְּךָ וְדָקְרֵנִי בָהּ פֶּן יָבוֹאוּ הָעֲרֵלִים הָאֵלֶּה וּדְקָרֻנִי וְהִתְעַלְּלוּ בִי וְלֹא אָבָה נֹשֵׂא כֵלָיו כִּי יָרֵא מְאֹד וַיִּקַּח שָׁאוּל אֶת הַחֶרֶב וַיִּפֹּל עָלֶיהָ: וַיַּרְא נֹשֵׂא כֵלָיו כִּי מֵת שָׁאוּל וַיִּפֹּל גַּם הוּא עַל חַרְבּוֹ וַיָּמָת עִמּוֹ: (שמואל א לא, ד) המיוחד בהתאבדותו של שאול הוא, שידע קודם לכן שנגזר עליו למות בעצם אותו היום. בספר דברי הימים א׳ סוכמו פשעי שאול מול ה׳, הריגת עצמו אינה אחד מהם: וַיָּמָת שָׁאוּל בְּמַעֲלוֹ אֲשֶׁר מָעַל בַּיהוָה עַל דְּבַר יְהוָה אֲשֶׁר לֹא שָׁמָר וְגַם לִשְׁאוֹל בָּאוֹב לִדְרוֹשׁ: וְלֹא דָרַשׁ בַּיהוָה וַיְמִיתֵהוּ וַיַּסֵּב אֶת הַמְּלוּכָה לְדָוִיד בֶּן יִשָׁי: (י, יג-יד)
שונה מכולם הוא מות שמשון
התאבדותו של שמשון היא המקרה היחיד במקרא שבו המניע המוצהר הוא נקמה: "ואִּנקמה נְקם אחת משתי עיני מפלשתים" והתכוון לנקמה אחת על עוורון שתי עיניו, ולא נקמה על עין אחת(שופטים טז, כח). לפי זה ההתאבדות אינה מטרה, אלא אמצעי ותוצאת לוואי של רצונו להמית פלשתים רבים. שמשון, בניגוד לשאר המתאבדים במקרא, נוקט צעד דרסטי זה לא בשל חשש מפני העתיד מלא הייסורים והמוות הצפוי או לעג מצד העם כלפי מוות מביש, אלא בשל זעם המכוון כלפי מה שעוללו לו מעניו בעבר. למעשה, נקמתו וסופו של שמשון הולמים את כל מסכת יחסיו עם הפלשתים, שהורכבה ממעגל דמים של נקמה, נקמה שכנגד וחוזר חלילה.
שמשון נזקק לעזרת ה׳ כדי להוציא את כוונתו מן הכוח אל הפועל: וַיִּקְרָא שִׁמְשׁוֹן אֶל יְהוָה וַיֹּאמַר אֲדֹנָי יֱהוִֹה זָכְרֵנִי נָא וְחַזְּקֵנִי נָא אַךְ הַפַּעַם הַזֶּה הָאֱלֹהִים וְאִנָּקְמָה נְקַם אַחַת מִשְּׁתֵי עֵינַי מִפְּלִשְׁתִּים: (שופטים טז, כח). העובדה ששמשון קיבל כוחות על טבעיים שאפשרו לו למוטט את המקדש שרק על גגו חגגו 3000 איש מלמדת שה' נענה לבקשתו. אישור נוסף לכך שהתאבדותו של שמשון נתפסה כאמצעי להגשים את ייעודו ושליחותו, ניתן בתיאור הכבוד האחרון שחלקו לו כל קרוביו והעובדה שנקבר בקבר אביו: "וירדו אחיו וכל בית אביהו וישאו אֹתו ויעלו ויקברו אותו בין צרעה ובין אשתאֹל בקבר מנוח אביו" (טז, לא).
לסיכוםן מקרי ההמתה העצמית המתוארים במקרא
הללו קורים כתוצאה מנסיבות קשות ביותר, בדרך כלל חסרות תקווה. אבימלך ושאול מבהירים בדיבור ישיר את הסיבה לבחירתם במוות כמוצא אחרון, ואילו לגבי נושא כליו של שאול, אחיתופל וזמרי המקרא מנמק את פעולת ההתאבדות באמצעות חדירה לנפש הגיבור כִּי הָאָדָם יִרְאֶה לַעֵינַיִם וַיהוָה יִרְאֶה לַלֵּבָב׃ וזאת באמצעות השורש ר.א.ה שמשמעו נוכח לדעת, הבין: ״וירא נֹשא כליו כי מת שאול״, ״ואחיתפל ראה כי לא נעשתה עצתו״, ״ויהי כראות זמרי כי נלכדה העיר״.
המניעים להתאבדויות שונים: חשש מהמתה, מייסורים או מהשפלה, נאמנות לאדון שהתאבד ותאוות נקם.
אמצעי ההתאבדות שונים אף הם: חרב, חנק ושריפה.
האירועים שהובילו להתאבדות מתוארים כפרי תכנית אלוהית
באף לא באחד מן המקרים מתוארת ההתאבדות כחטא, כולל באותם מקרים המציגים את המתאבד כחוטא בשל מעשיו שקדמו להתאבדות.
התפיסה העולה מן הסיפורים היא, שבמקרים חריגים וקשים במיוחד ההתאבדות היא אופציה לגיטימית, ואין לגנות את האדם שבחר בדרך זו, ובאזנינו דברי המלך דוד מהדהדים: וַיֹּאמֶר דָּוִיד אֶל גָּד צַר לִי מְאֹד נִפְּלָה נָּא בְיַד יְהוָה כִּי רַבִּים רַחֲמָיו מְאֹד וּבְיַד אָדָם אַל אֶפֹּל: (שמואל ב כד, יד). בעיני המלך דוד טוב לקוות לחסדי ה׳ מליפול ביד אדם שאין רחמים בנשמתו.
בספר דברי הימים ישנה מקבילה של הסיפור, ופסוק זה מופיע שם מבלי שינוי בשלמותו למעט שינוי באות אחת: המילה אֶפְּלָה נָּא בְיַד יְהוָה כִּי רַבִּים רַחֲמָיו מְאֹד: ואין זו טעות העתקה או אחרת אלא הבהרה מראה שהעצה טובה למחזיקה גם בהתייחסות לאומית וגם בהתייחסות אישית (מדובר בעונש שנתן ה׳ לדוד לבחור לאחר חטא אוריה החיתי).
ביהדות הרבנית ובנצרות מבססים את האיסור להתאבד על 2 פסוקים:
1. לֹא תִּרְצָח: (שמות כ, יג)
2. וְאַךְ אֶת דִּמְכֶם לְנַפְשֹׁתֵיכֶם אֶדְרֹשׁ מִיַּד כָּל חַיָּה אֶדְרְשֶׁנּוּ וּמִיַּד הָאָדָם מִיַּד אִישׁ אָחִיו אֶדְרֹשׁ אֶת נֶפֶשׁ הָאָדָם: שֹׁפֵךְ דַּם הָאָדָם בָּאָדָם דָּמוֹ יִשָּׁפֵךְ כִּי בְּצֶלֶם אֱלֹהִים עָשָׂה אֶת הָאָדָם: (בראשית ט, ה-ו)
אך הפסוקים אינם עוסקים בהריגה עצמית, כי בהוראת לֹא תִּרְצָח - פעולת הריגת אדם אחר היא רצח. יש רוצח הזד על רעהו להרגו בערמה ובאיבה, ככתוב וְאִם בְּשִׂנְאָה יֶהְדָּפֶנּוּ אוֹ הִשְׁלִיךְ עָלָיו בִּצְדִיָּה וַיָּמֹת׃ (וידבר לה, כ), ויש הורג בשגגה [ואף הוא נקרא רוצח] שעונשו אינו מוות אלא מנוסה לעיר מקלט. ובפסוק השני - וְאַךְ אֶת דִּמְכֶם לְנַפְשֹׁתֵיכֶם אֶדְרֹשׁ - הפסוק עוסק בשנים מהם ידרוש ה׳ את דם המת - החיה והאדם, כי ממי ידרש דם הרוצח אם מת הוא כשרצח עצמו, ושֹׁפֵךְ דַּם הָאָדָם בָּאָדָם [האדם שישפוך דם אדם] דָּמוֹ יִשָּׁפֵךְ כִּי בְּצֶלֶם אֱלֹהִים עָשָׂה אֶת הָאָדָם:
האיסור להתאבד הוא קיצוני בכל הדתות: מתאבדים יהודים נקברו מחוץ לגדר ׳קבורת חמור׳, שהוא כינוי לקבורה המבזה של המת על התנהגותו ומקורה בנבואת ירמיהו: לָכֵן כֹּה אָמַר יְהוָה אֶל יְהוֹיָקִים בֶּן יֹאשִׁיָּהוּ מֶלֶךְ יְהוּדָה לֹא יִסְפְּדוּ לוֹ הוֹי אָחִי וְהוֹי אָחוֹת לֹא יִסְפְּדוּ לוֹ הוֹי אָדוֹן וְהוֹי הֹדֹה: קְבוּרַת חֲמוֹר יִקָּבֵר סָחוֹב וְהַשְׁלֵךְ מֵהָלְאָה לְשַׁעֲרֵי יְרוּשָׁלִָם: (ירמיהו כב, יח, יט) ברוב זרמי הנצרות התאבדות היא חטא, אם כי נחשבה כך רק מימי הביניים, הקתולים מחשיבים זאת חטא ומבססים זאת על הדיבר ׳לא תרצח׳, באיסלאם ההתאבדות היא חטא גם בקוראן וגם בחדית׳.
מדוע החליטו דתות עובדי האלילים הנ״ל שהתאבדות היא חטא על אף שה׳ לא ציווה על כך? והרי את התנ״ך מקבלים הם כספר אמת, בתאוריה? שאלה זו מצטרפת לכל השאלות העוסקות במצוות בשר ודם שלא נשמע להם ולא נאבה, כי אלהיהם אינו אלהינו. כי הן המנוגדות לרוח התורה ובאות להרחיק את דעת האדם ממהות והבנת טובו ורצונו בטוב לכל בריותיו, והרי יְהוָה אֵל רַחוּם וְחַנּוּן אֶרֶךְ אַפַּיִם ורַב חֶסֶד ואֱמֶת׃ האל אשר בידו נפש כל חי ויודע הוא תעלומות כל לב, ורק למשפטו נייחל כדברי דוד מלכנו שרוח ה׳ דיבר בו ומלתו על לשונו: אֵפְּלָה נָּא בְיַד יְהוָה כִּי רַבִּים רַחֲמָיו מְאֹד וּבְיַד אָדָם אַל אֶפֹּל:
ואפשרות הבחירה ניתנה ביד האדם, כי במקרים חריגים וקשים במיוחד ההתאבדות היא אפשרות, ואין לגנות את האדם שבחר בדרך זו.
נסיים בפסוק שעליו להיות בלב כל איש טרם יגיע להחלטה כה קשה: הַעִדֹתִי בָכֶם הַיּוֹם אֶת-הַשָּׁמַיִם וְאֶת הָאָרֶץ הַחַיִּים וְהַמָּוֶת נָתַתִּי לְפָנֶיךָ הַבְּרָכָה וְהַקְּלָלָה וּבָחַרְתָּ בַּחַיִּים לְמַעַן תִּחְיֶה אַתָּה וְזַרְעֶךָ: (דברים ל, יט)
בספר חנוך, בספר היובלים, בצוואות השבטים ובמגילות בית המקדש - לא מצאנו התייחסות לנושא.
