עֹשֶׂה מַלְאָכָיו רוּחוֹת - הרוחות הרעות אינן היצר הרע

״כי צינורות רהטי הלב חכמים עמוקים ועקומים באשדות השתפך רעיוניהם וחחי השלשלת עשתונותיהם עולים ויורדים כקו עקלתון כי רוח היא באנוש להטותו כה וכה, ואת אשר יבחר יקריב אליו והיה קודש״


ספר זכרון העירים שבחנוך מתאר כיצד מלאכים לקחו להם נשים וילדו את הנפילים, ענקים עצומים בגודלם שהביאו להשחתת הארץ: וַיִּרְאוּ בְנֵי הָאֱלֹהִים אֶת בְּנוֹת הָאָדָם כִּי טֹבֹת הֵנָּה וַיִּקְחוּ לָהֶם נָשִׁים מִכֹּל אֲשֶׁר בָּחָרוּ: הַנְּפִלִים הָיוּ בָאָרֶץ בַּיָּמִים הָהֵם וְגַם אַחֲרֵי כֵן אֲשֶׁר יָבֹאוּ בְּנֵי הָאֱלֹהִים אֶל בְּנוֹת הָאָדָם וְיָלְדוּ לָהֶם הֵמָּה הַגִּבֹּרִים אֲשֶׁר מֵעוֹלָם אַנְשֵׁי הַשֵּׁם: (בראשית ו, ב;ד) בחנוך מתואר הסיפור המלא, כיצד עשו בינהם 200 מלאכים מרד (סוד) ובאו אל בנות האדם, לימדו אותן כשפים, זימה ומלחמה, ומלאה הארץ חמס.


על הנפילים נגזרת גזרה להיות רוחות רעות במותן, כי לשמים לא יחזרו ולשאול לא ירדו כאחד האדם לחכות לדינם ככתוב: וַיֹּאמֶר יְהֹוָה לֹא יָדוֹן רוּחִי בָאָדָם [מן הנפילים] לְעֹלָם בְּשַׁגָּם הוּא בָשָׂר [גם אם הוא בשר] וְהָיוּ יָמָיו מֵאָה וְעֶשְׂרִים שָׁנָה: [כי אז יביא המבול]. וזה משפטם: ״ועתה הגבורים אשר נולדו מרוח ובשר רוחות רעות יקראו על הארץ ובארץ יהי משכנם: רוחות רעות יצאו מגויותיהם כי מנשים נולדו ומעירין קדישין תחילתם ושרשם הראשון: רוחות השמים בשמים משכנם יהי ורוחות הארץ אשר נולדו על הארץ משכנם על הארץ יהי: ורוחות הגבורים יהיו מענים מדכאים משחיתים מתנפלים על האדם ועושים רעות ומעשי הרס על הארץ ועושים עמל: הם לא יאכלו אוכל כי אם ירעבו ויצמאו ויביאו כשלון: והרוחות ההן תתנשאנה על בני האדם ועל הנשים כי על כן מהן יצאו:״


ואמר משה ע״ה אלהינו הוא אֵל אֱלֹהֵי הָרוּחֹת לְכל בָּשָׂר (וידבר טז, כב)



אין יצר רע באדם

וַיֹּאמֶר יְהֹוָה אֶל לִבּוֹ לֹא אֹסִף לְקַלֵּל עוֹד אֶת הָאֲדָמָה בַּעֲבוּר הָאָדָם [מין האדם בכללותו] כִּי יֵצֶר לֵב הָאָדָם רַע מִנְּעֻרָיו [תוצרת הלב שהיא המעשים והיוצא מהם] וְלֹא אֹסִף עוֹד לְהַכּוֹת אֶת כָּל חַי כַּאֲשֶׁר עָשִׂיתִי: (בראשית ח, כא)


כִּי יֵצֶר לֵב הָאָדָם רַע מִנְּעֻרָיו הוא חלק מפסוק שלם המדבר על שחר האנושות ולא על האדם היחיד. תוצרת הלב הם פרי המחשבה - מילים ומעשים - והללו רעים משחר האנושות: וַיַּרְא יְהֹוָה כִּי רַבָּה רָעַת הָאָדָם בָּאָרֶץ וְכָל יֵצֶר מַחְשְׁבֹת לִבּוֹ רַק רַע כָּל הַיּוֹם: (שם ו, ה). מבחינת המקרא אין מדובר בשני יצרים פנימיים עמם האדם מתמודד, והרעיון מאוחר לתורה, וזר לה. יותר קרוב הדבר לדטרמיניזם, אחד ממבני החשיבה הנוצרים בזרם הפרוטסטנטי, לפיו האדם נוצר כפי שהוא ואין לו בחירה, ובמותו אלהים (שאינו אלהינו) יסלח לו, או לא.


טרם קנאתו של קין בהבל יצאה אל הפועל ברצח הזהיר אותו ה׳:

במקור: הֲלוֹא אִם תֵּיטִיב שְׂאֵת וְאִם לֹא תֵיטִיב לַפֶּתַח חַטָּאת רֹבֵץ וְאֵלֶיךָ תְּשׁוּקָתוֹ וְאַתָּה תִּמְשֹׁל בּוֹ׃

מתוקן: הֲלוֹא לַפֶּתַח חַטָּאת רֹבֵץ אִם תֵּיטִיב שְׂאֵת וְאַתָּה תִּמְשָׁל בּוֹ וְאִם לֹא תֵיטִיב וְאֵלֶיךָ תְּשׁוּקָתוֹ׃


והמקרא כולו מסכים ומאשר שהבחירה ביד האדם למאוס ברע ולבחור בטוב, הוא מחליט איזו רוח תשלוט בו: רוח אמת או רוח שקר, לדוגמה: וַיֵּצֵא הָרוּחַ וַיַּעֲמֹד לִפְנֵי יְהוָה וַיֹּאמֶר אֲנִי אֲפַתֶּנּוּ וַיֹּאמֶר יְהוָה אֵלָיו בַּמָּה: וַיֹּאמֶר אֵצֵא וְהָיִיתִי רוּחַ שֶׁקֶר בְּפִי כָּל נְבִיאָיו וַיֹּאמֶר תְּפַתֶּה וְגַם תּוּכָל צֵא וַעֲשֵׂה כֵן: (מלכים א כב, כא-כב)

רוח טובה או רוח רעה? הדוגמאות רבות.

וְרוּחַ יְהוָה סָרָה מֵעִם שָׁאוּל וּבִעֲתַתּוּ רוּחַ רָעָה מֵאֵת יְהוָה: (שמואל א טז, יד)

וְנָחָה עָלָיו רוּחַ יְהוָה רוּחַ חָכְמָה וּבִינָה רוּחַ עֵצָה וּגְבוּרָה רוּחַ דַּעַת וְיִרְאַת יְהוָה: (ישעיה יא, ב)

וְעָבַר עָלָיו רוּחַ קִנְאָה וְקִנֵּא אֶת אִשְׁתּוֹ: (וידבר ה, יד)



מיטיב להסביר זאת רש״ר הירש בפרושו לתורה:


קללת האדמה בעבור האדם, היא הדוגמא הראשונה לכך, שברכת הארץ תלויה לא רק באור השמש, במטר ובעיבוד טוב של הקרקע, אלא גם בנאמנות האדם לציווי ה׳. כשהתורה ניתנה לישראל, החלה ההרמוניה לחזור לעולם, וארץ ישראל הייתה לגן עדן בקנה מידה קטן. לכן הבטחות התורה לברכה מתייחסות לעולם הזה; והדרך המחזירה אותנו לגן עדן כתובה ומסורה בתורה. לפיכך, ההתאמה בין האדמה מצד אחד, לבין מעשי האדם מצד שני, מתגלה ביחוד בארץ ישראל ובעתידה, כנאמר בפרשת בחקותי.


אולם מתגלה כאן עוד נקודה חשובה: הדין האלקי גזר קללה על האדמה ועל הנחש, אך אינו כולל רמז לקללה על האדם! האדם לא נתקלל כלל. דבר לא נשתנה מייעודו הנעלה של האדם, ומיכולתו למלאו. רק התנאים החיצוניים והבמה, שבתוכם מוטל על האדם למלא את תפקידו, השתנו, וגם זה קרה רק לטובתו. אך התפקיד עצמו, ייעודו האלקי ויכולתו לקיימו לא נשתנו מאומה. עד היום, כל תינוק שנולד, יוצא מידי האלקים בטהרה כאדם הראשון בשעתו. כל ילד בא לעולם טהור כמלאך, לחיות ולהיות לאדם. יסוד זה הוא עיקר גדול בתורת ישראל ובחיי היהודי.


אך כמה עלובה וחסרת תקוה היא דמות האדם, המתוארת על ידי הטועים והכופרים בטהרתו. על יסוד מעשה גן עדן, הם בדו להם שקר – האמונה במה שהם קוראים ״החטא הקדמון״ – החותר תחת עתידה המוסרי של האנושות. ועל בסיס זה הם בנו בנין של רעות רוח, שכל יהודי צריך למחות כנגדו ברמ״ח אבריו ושס״ה גידיו.

אמת, שעקב החטא בגן עדן, ירשו כל יוצאי חלציו של אדם הראשון תפקיד חדש – לחיות בעולם שאינו מסביר להם פנים יפות כמקודם. אך זאת משום שהחטא חוזר ונשנה שוב ושוב. אולם יש מטרה מפורשת לניגוד שבין האדם והאדמה, והחינוך לויתור הנובע מזה: להדריך את האדם לקראת שלמות מוסרית, הסוללת את הדרך לשובו לגן עדן.


אך לומר שבגלל ״החטא הקדמון״ הוטבעה באדם הנטייה לחטא, ושהאדם איבד את היכולת להיות טוב, והוא מוכרח עתה לחטוא – אלה הם מושגים שהיהדות מוחה כנגדם בכל כחה. האדם כיחיד והאנושות ככלל יכולים בכל רגע לשוב אל ה׳, ולחזור ולחיות בגן עדן על האדמה. וכדי להגיע לכך, אין האדם זקוק לכל אמצעי אחר, פרט למסירות לחובתו, שביד כל אחד לקיימה. אין צורך לשם כך ב״מתווך״ שכבר מת ואחר כך קם לתחייה. כל תולדות האומה הישראלית מעידות על כך שה׳ היה קרוב לאנשי טהרה, כדרך שהיה קרוב לאדם הראשון קודם החטא. אברהם, משה, ישעיהו, ירמיהו, ואחרים כמותם, לא זכו לקירבת ה׳ אלא בזכות נאמנותם לחובתם. העיקר הראשון ביהדות – האלקים האחד בן החורין, בא בד בבד עם העיקר שני – האדם הטהור בן החורין.


שיטת ״החטא הקדמון״ היא טעות מצערת של דת זרה. הם סבורים שהחטא טבוע באדם כתוצאה מחטא אדם הראשון, והאדם אינו יכול להינצל מקללת החטא אלא בזכות האמונה בעובדה מסויימת. אולם במעשה גן עדן אין כל זכר לקללה הרבוצה על האדם. עד היום, מודה כל יהודי לפני ה׳: ״נשמה שנתת בי טהורה היא״. ואין הדבר תלוי אלא בי, לשמרה בקרבי בטהרה, ולהחזירה לידך בטהרתה הראשונה. כך לימדונו רבותינו: ״אין דור שאין בו כאברהם, אין דור שאין בו כיעקב כמשה כשמואל״ (בראשית רבה נו, ז). בכל תקופה ובכל דור, יש ביד האדם להתעלות לפסגות הגבוהות ביותר של המוסריות והרוחניות.


עוד הערה: האדמה נתקללה בעבור אדם, וככל שגדל קלקול האדם, כך גברה קללת האדמה. מצב האדמה כפי שהוא היום, אינו כפי שהיה מצבה בעבר, ואף לא כמו שהוא עתיד להיות. לכן, כל השוואה בין מצב האדמה היום למצבה בעת הבריאה, היא חסרת יסוד ומבוססת על הנחה מוטעית. וכן הוא ביחס לאדם: האדם נטרד משלוותו, ובזיעת אפיו מביא את לחמו, מתוך מאבק עם טבע שמתנגד לו. האדם היום אינו כפי שהיה בזמן שלוותו, ואף לא כפי שהיה בתנאים דומים לזמן שלוותו. לכן, כל השוואה בין אדם כפי שהוא היום לאדם מימים עברו, אין לה על מה שתסמוך. בזמן שהיו ישראל שרויים על אדמתם תחת השפעת תורת ה׳, הייתה הארץ כגן עדן בקנה מידה קטן. באותה העת הוציא מתוכו כלל ישראל אנשים אלקיים, כאליהו וישעיהו ושאר נביאי ישראל, אשר חזו את האלקים, ושמעו את דברו. הם היו בשר ודם כמונו, בני תמותה ילודי אשה.


זוהי תמצית כל תורת ה׳ והשלטון האלקי – לזכך ולרומם את החיים הארציים, ולקרב את החיים אל ה׳ ואל שכינתו.


 

בהתאמה לתורתנו, גם משותף לספר חנוך, ספר היובלים וצוואת השבטים שישנן רוחות טובות ורוחות רעות, ושהן המקור לכל