אֵיכָה תֹאמְרוּ חֲכָמִים אֲנַחְנוּ וְתֹורַת יְהוָה אִתָּנוּ אָכֵן הִנֵּה לַשֶּׁקֶר עָשָׂה עֵט שֶׁקֶר סֹפְרִים׃

האם ספר קהלת חלק לתנ״ך ?

העתקת חלק מחיבורו של ד״ר שלמה רובין, ופסוקים התומכים בטענתו

א.
אין ספר בין הקדמונים ולא מן האחרונים שהרבה רעיונים שחורים על החיים ודיבורים כבירים על המוות כספר הקדמוני הזה, אשר כמעט כל דבריו דבורים על אפני החיים והמוות. הקהלת בעצמו מואס בחייו ובוחר במוות, הוא אומר שכל ענייני החיים הם יגעים כי הכל סובב סובב הולך בלי כל חדש, כי אין יתרון ותועלת בכל עמל חיינו שהם רק הבל ורעות רוח, כי גם העסק בחכמה הוא רק רעיון רוח המביא כעס ומכאובים; כי שנוא העולם שבו מקום המשפט שם הרשע, ודמעות עשוקים נגרות באין מוחה ומנחם, כי יש צדיק אובד בצדקו ורשע מאריך ברעתו, יש צדיקים שמגיע אליהם כמעשה הרשעים ורשעים שמגיע אליהם כמעשה הצדיקים, באשר לב בני האדם מלא רע והוללות וסכלות, כי חיינו עקרים בלי ולד מפני שהכל בגזרה קדומה (פטאליזם) שכן יסד האלהים מראש, ועליו אין להוסף וממנו אין לגרוע, והאדם לא יוכל לדין עם שתקיף ממנו, וכי כל מעשי חיינו הם אך הבלי הבלים וחולה רעה ועניין רע וכעס וחלי וקצף ורגז ושחק ואין נחת – ולעומת החיים הוא משבח את המוות, כי מאושרים הם המתים מן החיים, וטוב משניהם את אשר עדן לא היה ולא ראה את המעשה הרע שנעשה תחת השמש, כי טוב יום המוות מיום הלידה ונבחר בית אבל מבית משתה ושמחה.

 


ב


אבל מלבד כל זה מתמיה הספר הזה ומבהיל אותנו בחופש דעותיו ואמונותיו שהן כפירות כבירות והכחשת ממשות אשר גם בימינו ובזמננו אך בנפשו יפרסם סופר וכותב ברבים חפשיות כאלה.

הוא דורש ברבים כי חיינו הוא עניין רע אשר נתן אלהים לבני האדם לענות בו, כי כל המעשה שנעשה תחת השמש הוא אך מעוות וחסרון אשר עוות האלהים בלי שנוכל לתקן מאומה, כי הכל במקרה לית דין ולית דיין, והכל תלוי בזמן ועת, כמקרה הכסיל כן מקרה החכם ומקרה אחד לאדם ולבהמה, לצדיק ולרשע כי עת ופגע יקרה את כולם, ובני האדם נעזבים למקרה כדגים שנאחזים במצודה וכציפרים בפח כל דאלים גבר, כי כל בני האדם הם אך בהמות כי כבהמה יחיה האדם על פי המקרה וכבהמה ימות האדם בלי השארת נפשו, ותשוב גם רוחו אל העפר, ומותר האדם מן הבהמה אין, והוא נותן עצות לאדם וקורא לו במקהלת: כל אשר תמצא ידך לעשות בכחך עשה כי אין מעשה וחשבון ודעת וחכמה בשאול אשר אתה הולך שמה.

 


ג


ועתה יתפלא וישתומם ויתבהל השומע וישאל: מי היה הסופר הכופר הלז? אל איזה דגל דת ואמונה נשבע הדרשן ההוא? או אל מי מכתות הפילוסופים נדבק? מה שואף רוחו הכביר ונשמת מי יצאה ממנו? מה חפצו בחיים ומה רצונו בספרו? ואיך נספח ספר מלא כפירות כמוהו אל תוך כתבי הקודש? 
שאלות כאלה וכאלה העמיקו כבר קדמוני חכמי עמנו, ועליהן שערו האחרונים חכמי הביקורת בהשערות שונות. הקדמונים באמונתם כי הקהלת הזה היה שלמה בן דוד מלך בירושלים, יראו לנפשם מהרבות חקירה ודרישה עליו ועל ספרו, וסיפרו רק שבקשו לגנוז ספר קהלת מפני שדבריו סותרים זה את זה (שבת לא׳) ולא גנזוהו אחרי שמצאו תחילתו יראת שמים וסופו יראת שמים. אך האחרונים בהסכימם שלא שלמה היה מחבר הספר המאוחר הזה, נפלו הרבה בתשובותיהם על השאלה מי היה המחבר, וחזרו והסכימו על תוכן רוחו בספרו זה, שהיה מן המספיקים (סקפטים) ופוסח על שׁעפים שונים היוצאים משני בתי מדרש היוונים. מקצה זה על שיטת אפיקורס, ומקצת מזה על שיטת הסטואיקים, על כן דבריו לעו וסותרים זה את זה, כי אמר הכל בדרך פן ואולי, באין מילה כלה ונחרצה בפיו ומטרת חקירותיו היא: מי יודע או יודע שאינו יודע או אינו יודע שיודע או אינו יודע שאינו יודע – 
ובזה הורידו את המחבר לגבר אשר דרכו נסתרה, והוא ממשש בצהריים כעוור באפלה, בלשון מגמגם כאיש עברו יין, ואת ספרו הפך ללהג הוגה ומצפצץ בלעגי שפה נע ונד אחת הנה ואחת הנה באין נחת לקוראיו, כי אין חפץ לקורא ספר למצוא בו שנוי ומשלש כקול הד הרים את השאלות שבפי כל סתם מקשן היודע לשאול ולא להשיב.

 


ד


אכן באמת לא זו דרך המחבר ולא זה עניין ספרו, כי אמנם דבריו אינם סותרים זה את זה והמחבר אינו מוציא מלבו רוח יחידי כמושער בנפשו, כי אם תוצאות דעת אלפי רבבות מאמינים בדת רחבה מקויימת ומקובלת בימים ההם בארץ הקדם והיא דת Cakya-muni הוא בן מלך הנזיר המעונה בודהה, כי בימים ההם החלו כבר מימות גלות בבל דעות ואמונות ארצות אסיה קדמה מזרחה לבוא ולהתפשט אל ארצות מערב אסיה הקטנה בסוריה ובארץ ישראל.


ובעת שנתחבר ספר קהלת נפוצה כבר אמונת בודהה בכל ארצות מזרח השמש ונודעה בעיקריה ושורשיה גם בבבל ובראץ יהודה כי ספרי קדשה כמו שהם לפנינו נשלמו למצער מאתיים שנה לפני ספירת הנוצרים, והוא בקירוב הזמן שנכתבו בו הכתובים האחרונים כידוע, ואז התערבו היהודים וההלניסטים בחכמי אלכסנדריה אשר קיבלו וקיימו הרבה מהפילוסופיה ההודית, והיתה גם דת בודהה מודעת בקרבם, שכן ראש חכמיה היהודי פילון מזכיר בודהה בשמו. ובכל בתי מדרש אלכסנדריה וסביבותיה, במקצוע מזרחית-דרומית של הים התיכון, הייתה מפורסמ אז שיטה הודיית אחת המכונה Samanai ועתה ידענו כי השם הזה אינו אלא Cramanas שר״ל תלמידי בודהה כנ״ל (ואולי השם Synagoga  מיוונית מקורו בבית כנסיית הבודהים Sanga). 


אך כבר מקודם לזה נודעה אמונת בודהה אל הפילוסופים היוונים הנקראים סטואיקים שהתחקו אחרי שורשי רגלי בודהה בדיעותיהם, בהליכות חייהם ובמדותיהם בדרך ארץ, ולא הייתה השיטה הזאת פטר רחם היוונים, שאינה מסכמת כלל לרוח היווני ולמזגו השש בעליצות תענוגות החיים, כי אם מתאמת לרוח ההודיי, ולמזג המצרי בטבע מרה שחורה שלו, ולמצב היהודים הנעצבים והנאנחים בימים ההם מחמת המציק, ובכלל נמנו וגמרו חכמי סברה ובקורת בדורותינו, שכל שיטות פילוסופי היונים ממקור הודו נקרו ויאתיו, וגם הפילוסופיה של אריסטו היא בת הפילוסופיה ההודית. משוער שהיה לפניו ספר ״תורת ההגיון״ של גויטאמא – הוא בודהה.
ובתי כנסיות נזירים פרושים מנישואין ועצורים מאשה, אשר מלאו כבר הרבה ערים שלמות בארצות עמי הבודהיים, מצאו קן להם גם בארץ יהודה כבר בימי הנביאין ירמיהו ויחזקאל, כעין שבא דבור אל ירמיה לאמור, לא תקח אשה ולא יהיו לך בנים ובנות. גם בני הרכבים היו מין נזירים.

 


ה


על כן התחברה אז גם בקרב היהודים אגודה מואסת בחיים ובעולם העשייה, היא חברת האיסיים ביהודה והתרופיים במצרים שהם לא קיבלו דעותיהם ונימוסיהם ומשטר חייתם מן הסטואיקים היוונים כי אם קיימו וקבלו אותם ממקור עמי בודהה. וכל הקורא בספרי חכמי זמננו על סדר חיי נזירי בודהה על האי ציילון (סרי לנקה) עד היום הזה, ימצא הדמיון השלם שבין חברי דת בודהה ובין חברי עדת האיסיים והתרופיים בנימוסי חייהם ובמידות דרך ארץ, בצניעות ותיקין, בחסידות אנשי מעשה, במנהגיהם בבית ובשדה, בסדר הנסיונות שיבחנו כל חבר חדש הנאסף לכנסייה, בשמירת טהרת דבורם, בזהירותם מכל נדר ושבועה, וכיוצא בו הרבה ויבין עד כמה מאומתים וצודקים דברינו אלה פה, אשר המקום יכריחנו לקצר בהם, באשר אך בדרך אגב וגררא באו הלום.

 


ו


מחבר ספר הקהלת שנכתב אולי בלשון יוונית כמנהג אז וסופר אחר תרגמהו עברית, שמזה בא כובד לשונו וחסרון סדרו, והמצאת מלות חדשות ומבטאים קשים, ולא נזכר בו שם הוי״ה, כאשר קרה לספר איוב בערבית ולמגילת אסתר בפרסית (לד״ק) היה אחד האיסיים ההם וכתב את ספרו ברוח בודהה ובדעתו שהיתה מכוונת לרוח בעלי הכת ההיא.
והיה כי נחפשה ונחקורה במשפטי הקהלת הנראים ככפירות זעומות והכחשות עצומות בעיני שלומי אמונתנו, נמצאם אחד לאחד מכוונים ומתאימים אל אמונות ודיעות בודהה.


בודהה מחליט שונה ומשלש כי ״כל דבר הוא הבל ורעות רוח״, ״הכל עובר וחולף בשינוי תמידי מלבד הנירוואנה שלא ישונה״, ״הכל ריק ונבוב וחלול״, ״הכל ריק מבפנים וריק מבחוץ״ -מורגל בפי בודהה - ואלו היסודות והעמודים שעליהם בנוי ועומד של ספר קהלת לכל משפטיו וחקותיו.


הבודהי קץ בחיים שהם לו למשא ועונש, וחושק במוות הגואל והפודה מישות להעבירהו אל האפס, והקהלת קורא ״ושנאתי את החיים״ ״ושנאתי את כל עמלי״ ״ושבח אני את המתים מהחיים״ ״כי טוב יום המוות מיום הוולדו״. כמו שאמר הקהלת על החכמה שהיא רעיון רוח אשר לא ימצא האדם את אשר עשה האלהים, כן אמר בודהה כי לפי דעתו כל מחקרי חכמה הבל ללא יועיל. 


חוק הבודהי לכבוש תענוגי בשרים וחושים, והקהלת קורא לשחוק מהולל ולשמחה מה זו עושה ואומר ״אין טוב באדם שיאכל ושתה״. אחת מעשרת הדברות לבודהי הוא לא להתראות בבתי שיר ומחולות והקהלת אומר ״טוב בית האבל מבית משתה״. בודהה צווה לתלמידיו להתאסף את שדב הקברות ולחשוב שם על ענייני העולם שהמה הבל, והקהלת מצווה ללכת אל בית אבל ״והחי יתן אל לבו״.


בודהה מחליט גלגול האדם בגופות בהמה וחיה ועוף עד אשר יתעלה עליהם ויהיה אֲיִן היא נירוונא, וקהלת אמר כי רוח אחד לאדם ולבהמה, ו״מותר האדם מן הבהמה אֲיִן״ והמילה אֲיִן היא כמעט תרגום השם נירוונא.


הבודהים והאיסיים לא נשבעו מעולם, כי אם אמרו על הן הן ועל לאו לאו, ועל זה רומז גם קהלת בחשבו בין צדיק ורשע טהור וטמא טוב וחוטא גם ״הנשבע כאשר שבועה ירא״. שלא אמר הנשבע לשקר או לשווא, אלא שבועה ירא ואפילו שבועת אמת.


הבודהים והאיסיים נשמרו מאישה והם פנויים בלי נישואין מפני שמאסו בנשים המסירות מדרך הטוב, וקהלת אומר שהוא מוצא ״מר ממוות את האשה אשר היא מצודים וחרמים״

כל דברי קהלת האלה מתמימים ומתאימים כשיטה שלמה שחברו לה יחדיו עיקרי דת בודהה, והסתירה וההתנגדות המעטים לדבריו של קהלת בתוך הספר עצמו, לא ממנו יצאו כי הדברים המתאימים לרוח תורת ישראל - באו מן המתרגם.
 

ספר קהלת מנוגד לתורה, לדברי הנביאים ולכתובים.

ההוכחה הטובה ביותר לכך הוא הבאת פסוקים בעייתיים:


1. הֲבֵל הֲבָלִים אָמַר קֹהֶלֶת הֲבֵל הֲבָלִים הַכֹּל הָבֶל׃ (א, ב)

ובתורה כתוב: וַיַּרְא אֱלֹהִים אֶת כָּל אֲשֶׁר עָשָׂה וְהִנֵּה טוֹב מְאֹד: (בראשית א, לא)

2. מַה יִּתְרוֹן לָאָדָם בְּכָל־עֲמָלוֹ שֶֽׁיַּעֲמֹל תַּחַת הַשָּׁמֶשׁ׃ (א, ג)

והתנ״ך מלמדנו חריצות ויתרון לעמל: מִתְאַוָּה וָאַיִן נַפְשֹׁו עָצֵל וְנֶ֖פשׁ חָרֻצִים תְּדֻשָּׁן׃ (משלי יג, ד)

3.  מַה שֶּׁהָיָה הוּא שֶׁיִּהְיֶה וּמַה שֶּׁנַּעֲשָׂה הוּא שֶׁיֵּעָשֶׂה וְאֵין כָּל חָדָשׁ תַּחַת הַשָּׁמֶשׁ׃ (א, ט)

ההיפך בכתובים: הִנְנִי עֹשֶׂה חֲדָשָׁה עַתָּה תִצְמָח: (ישעיהו מג, יט)
כִּי כַאֲשֶׁר הַשָּׁמַיִם הַחֲדָשִׁים וְהָאָרֶץ הַחֲדָשָׁה אֲשֶׁר אֲנִי עֹשֶׂה: (ישעיהו סו, כב)

4. מְעֻוָּת לֹא יוּכַל לִתְקֹן וְחֶסְרוֹן לֹא יוּכַל לְהִמָּנוֹת׃ (א, טו)

ועקרון התשובה אומר ההיפך: וְשַׁבְתִּי אֶת שְׁבוּת עַמִּי יִשְׂרָאֵל: (עמוס ט, יד)

5. וָאֶתְּנָה לִבִּי לָדַעַת חָכְמָה וְדַעַת הוֹלֵלֹת וְשִׂכְלוּת יָדַעְתִּי שֶׁגַּם זֶה הוּא רַעְיוֹן רוּחַ׃ כִּי בְּרֹב חָכְמָה רָב כָּעַס וְיוֹסִיף דַּעַת יוֹסִיף מַכְאוֹב׃ (א, יז-יח)

ולכל אורך התנ״ך החכמה מהוללת: כִּי טֹובָה חׇכְמָה מִפְּנִינִים וְכל חֲפָצִים לֹא יִשְׁווּ בָהּ׃ (משלי ח, יא)

והקהלת סותר עצמו במקום אחר: וְרָאִיתִי אָנִי שֶׁיֵּשׁ יִתְרוֹן לַחָכְמָה מִן הַסִּכְלוּת כִּיתְרוֹן הָאוֹר מִן הַחֹשֶׁךְ׃(ב,יג) 

6. אָמַרְתִּי אֲנִי בְּלִבִּי לְכָה נָּא אֲנַסְּכָה בְשִׂמְחָה וּרְאֵה בְטוֹב וְהִנֵּה גַם הוּא הָבֶל׃ (ב, א)

וחובה לעבוד את ה׳ בשמחה: תַּחַת אֲשֶׁר לֹא עָבַדְתָּ אֶת יְהוָה אֱלֹהֶיךָ בְּשִׂמְחָה וּבְטוּב לֵבָב מֵרֹב כֹּל׃ (דברים כח, מז)

7.  הֶחָכָם עֵינָיו בְּרֹאשׁוֹ וְהַכְּסִיל בַּחֹשֶׁךְ הוֹלֵךְ וְיָדַעְתִּי גַם אָנִי שֶׁמִּקְרֶה אֶחָד יִקְרֶה אֶת כֻּלָּם׃ וְאָמַרְתִּי אֲנִי בְּלִבִּי כְּמִקְרֵה הַכְּסִיל גַּם אֲנִי יִקְרֵנִי וְלָמָּה חָכַמְתִּי אֲנִי אָז יֹתֵר וְדִבַּרְתִּי בְלִבִּי שֶׁגַּם זֶה הָבֶל׃ כִּי אֵין זִכְרוֹן לֶחָכָם עִם הַכְּסִיל לְעוֹלָם בְּשֶׁכְּבָר הַיָּמִים הַבָּאִים הַכֹּל נִשְׁכָּח וְאֵיךְ יָמוּת הֶחָכָם עִם הַכְּסִיל׃ (ב, יד-טז)

רעיון ההשגחה - השכר והעונש - מובטח טוב לטובים ורע לרשעים, ואיך יקרה מקרה אחד את כולם?

8. כִּי לְאָדָם שֶׁטּוֹב לְפָנָיו נָתַן חָכְמָה וְדַעַת וְשִׂמְחָה וְלַחוֹטֶא נָתַן עִנְיָן לֶאֱסֹף וְלִכְנוֹס לָתֵת לְטוֹב לִפְנֵי הָאֱלֹהִים גַּם זֶה הֶבֶל וּרְעוּת רוּחַ׃ (ב, כו)

ואלהים ברא את כל בני האדם בצלמו: הֶחָפֹץ אֶחְפֹּץ מֹות רָשָׁע נְאֻם יְהוָה הֲלֹוא בְּשׁוּבֹו מִדְּרָכָיו וְחָיָה׃ (יחזקאל יח, כג)

9. אָמַרְתִּי אֲנִי בְּלִבִּי עַל דִּבְרַת בְּנֵ֣י הָאָדָם לְבָרָם הָאֱלֹהִים וְלִרְאוֹת שְׁהֶם בְּהֵמָה הֵמָּה לָהֶם׃ כִּי מִקְרֶה בְנֵי הָאָדָם וּמִקְרֶה הַבְּהֵמָה וּמִקְרֶה אֶחָד לָהֶם כְּמוֹת זֶה כֵּן מוֹת זֶה וְרוּחַ אֶחָד לַכֹּל וּמוֹתַר הָאָדָם מִן הַבְּהֵמָה אָיִן כִּי הַכֹּל הָבֶל׃ מִי יוֹדֵעַ רוּחַ בְּנֵי הָאָדָם הָעֹלָה הִיא לְמָעְלָה וְרוּחַ הַבְּהֵמָה הַיּרֶדֶת הִיא לְמַטָּה לָאָרֶץ׃ (ג, יח-כא)

אלו דברי כפירה בוטים המבטלים את עליונות האדם על כל החיות. את הרצון, יכולת הבחירה, ויכולת הדיבור בהם נבדל האדם מן הבהמה, וכן ביטול דברי אלהים חיים שברא אדם בצלמו, נפח נשמה באפיו, ונתן לו ממשלה על כל היצורים:  וּרְדוּ בִּדְגַת הַיָּם וּבְעֹוף הַשָּׁמַיִם וּבְכל חַיָּה הָרֹמֶשֶׂת עַל הָאָֽרֶץ׃ (בראשית א, כח)


10. גַּם כָּל הָאָדָם אֲשֶׁר נָתַן לוֹ הָאֱלֹהִים עֹשֶׁר וּנְכָסִים וְהִשְׁלִיטוֹ לֶאֱכֹל מִמֶּנּוּ וְלָשֵׂאת אֶת חֶלְקוֹ וְלִשְׂמֹחַ בַּעֲמָלוֹ זֹה מַתַּת אֱלֹהִים הִיא: כִּי לֹא הַרְבֵּה יִזְכֹּר אֶת יְמֵי חַיָּיו כִּי הָאֱלֹהִים מַעֲנֶה בְּשִׂמְחַת לִבּוֹ: (ה, יח)

האומנם אלהים רע ומענה בשמחת לבו של איש? הלא באלהי חסד ורחמים מדובר!

11.   יֵשׁ רָעָה אֲשֶׁר רָאִיתִי תַּחַת הַשָּׁמֶשׁ וְרַבָּה הִיא עַל הָאָדָם: אִישׁ אֲשֶׁר יִתֶּן לוֹ הָאֱלֹהִים עֹשֶׁר וּנְכָסִים וְכָבוֹד וְאֵינֶנּוּ חָסֵר לְנַפְשׁוֹ מִכֹּל אֲשֶׁר יִתְאַוֶּה וְלֹא יַשְׁלִיטֶנּוּ הָאֱלֹהִים לֶאֱכֹל מִמֶּנּוּ כִּי אִישׁ נָכְרִי יֹאכֲלֶנּוּ זֶה הֶבֶל וָחֳלִי רָע הוּא: (ו, א-ב)

וכאן יש העברת ביקורת על הצדק האלהי - האם האדם צדיק או רשע הוא? ומי יודע כמו האלהים מה מגיע למי? ומי שם את הקהלת לשופט האל?!


12. וּמוֹצֶא אֲנִי מַר מִמָּוֶת אֶת הָאִשָּׁה אֲשֶׁר הִיא מְצוֹדִים וַחֲרָמִים לִבָּהּ אֲסוּרִים יָדֶיהָ טוֹב לִפְנֵי הָאֱלֹהִים יִמָּלֵט מִמֶּנָּה וְחוֹטֵא יִלָּכֶד בָּהּ: אֲשֶׁר עוֹד בִּקְשָׁה נַפְשִׁי וְלֹא מָצָאתִי אָדָם אֶחָד מֵאֶלֶף מָצָאתִי וְאִשָּׁה בְכָל אֵלֶּה לֹא מָצָאתִי: (ז, כו; כח)

ונאמר ההיפך: מָצָא אִשָּׁה מָצָא טֹוב וַיָּפֶק רָצֹון מֵיְהוָה׃ (משלי יח, כב)

איך יתקיים המין האנושי בשנאה לנשים - כולן רעות ומלכודות? ומה עם כל הנשים הצדיקות בתנ״ך, ואמותינו?

13. יֶשׁ הֶבֶל אֲשֶׁר נַעֲשָׂה עַל הָאָרֶץ אֲשֶׁר יֵשׁ צַדִּיקִים אֲשֶׁר מַגִּיעַ אֲלֵהֶם כְּמַעֲשֵׂה הָרְשָׁעִים וְיֵשׁ רְשָׁעִים שֶׁמַּגִּיעַ אֲלֵהֶם כְּמַעֲשֵׂה הַצַּדִּיקִים אָמַרְתִּי שֶׁגַּם זֶה הָבֶל: (ח, יד)

וההיפך כתוב: הַנֶּ֥פֶשׁ הַחֹטֵ֖את הִ֣יא תָמ֑וּת בֵּ֞ן לֹא־יִשָּׂ֣א בַּעֲוֹ֣ן הָאָ֗ב וְאָב֙ לֹ֤א יִשָּׂא֙ בַּעֲוֹ֣ן הַבֵּ֔ן צִדְקַ֤ת הַצַּדִּיק֙ עָלָ֣יו תִּֽהְיֶ֔ה וְרִשְׁעַ֥ת רשע עָלָ֥יו תִּֽהְיֶֽה׃ (יחזקאל יח, כ)

14. וְרָאִיתִי אֶת כָּל מַעֲשֵׂה הָאֱלֹהִים כִּי לֹא יוּכַל הָאָדָם לִמְצוֹא אֶת הַמַּעֲשֶׂה אֲשֶׁר נַעֲשָׂה תַחַת הַשֶּׁמֶשׁ בְּשֶׁל אֲשֶׁר יַעֲמֹל הָאָדָם לְבַקֵּשׁ וְלֹא יִמְצָא וְגַם אִם יֹאמַר הֶחָכָם לָדַעַת לֹא יוּכַל לִמְצֹא: (ח, יז)

וזה שקר, כי ה׳ אומר שאם נקרא אליו נגלה עמוקות: קְרָ֥א אֵלַ֖י וְאֶעֱנֶ֑ךָּ וְאַגִּ֧ידָה לְּךָ֛ גְּדֹלֹ֥ות וּבְצֻרֹ֖ות לֹ֥א יְדַעְתָּֽם׃ (ירמיהו לג, ג)

15. הַכֹּל כַּאֲשֶׁר לַכֹּל מִקְרֶה אֶחָד לַצַּדִּיק וְלָרָשָׁע לַטּוֹב וְלַטָּהוֹר וְלַטָּמֵא וְלַזֹּבֵחַ וְלַאֲשֶׁר אֵינֶנּוּ זֹבֵחַ כַּטּוֹב כַּחֹטֶא הַנִּשְׁבָּע כַּאֲשֶׁר שְׁבוּעָה יָרֵא: זֶה רָע בְּכֹל אֲשֶׁר נַעֲשָׂה תַּחַת הַשֶּׁמֶשׁ כִּי מִקְרֶה אֶחָד לַכֹּל וְגַם לֵב בְּנֵי הָאָדָם מָלֵא רָע וְהוֹלֵלוֹת בִּלְבָבָם בְּחַיֵּיהֶם וְאַחֲרָיו אֶל הַמֵּתִים: (ט, ב-ג)

זו אמונה של השבים אל האפס המוחלט עם מותם - וזה רחוק מהרעיון העיקרי בתורה לפיו ישפוט האלהים  אֲשֶׁר־עֵינֶ֣יךָ פְקֻחֹ֗ות עַל־כׇּל־דַּרְכֵי֙ בְּנֵ֣י אָדָ֔ם לָתֵ֤ת לְאִישׁ֙ כִּדְרָכָ֔יו וְכִפְרִ֖י מַעֲלָלָֽיו׃ (ירמיהו לב, יט)

16. לֵךְ אֱכֹל בְּשִׂמְחָה לַחְמֶךָ וּשֲׁתֵה בְלֶב טוֹב יֵינֶךָ כִּי כְבָר רָצָה הָאֱלֹהִים אֶת מַעֲשֶׂיךָ: (ט, ז)

האמור לעיל מבטל את אפשרות התשובה לגמרי, כאילו הכל מוחלט וברור מראש!


17. שְׂמַח בָּחוּר בְּיַלְדוּתֶיךָ וִיטִיבְךָ לִבְּךָ בִּימֵי בְחוּרוֹתֶךָ וְהַלֵּךְ בְּדַרְכֵי לִבְּךָ וּבְמַרְאֵי עֵינֶיךָ וְדָע כִּי עַל כָּל אֵלֶּה יְבִיאֲךָ הָאֱלֹהִים בַּמִּשְׁפָּט: (יא, ט)

להלך בדרכי העיניים והלב?! וזה היפך מכוונת מצוות הציצית וְלֹא־תָתֻרוּ אַחֲרֵי לְבַבְכֶם וְאַחֲרֵי עֵֽינֵיכֶם אֲשֶׁר אַתֶּם זֹנִים אַחֲרֵיהֶם׃ (וידבר טו, לט)

אחרי כל זאת על כל אדם לתת אל לבו שמדובר בספר המרחיק את היהודי מתמימות האמונה ויתייחס אליו כאל עבודה זרה לכל דבר ועניין, כקהלת כן מגילת שיר השירים, שמקורה ברעיון נוצרי ואינה קשורה לתנ״ך אף היא, ולא שלמה הוא שכתבם.