על שמות אלהי ישראל

בספר שמות מציג אלהים את עצמו בפני משה בשמו: וַיְדַבֵּר אֱלֹהִים אֶל משֶׁה וַיֹּאמֶר אֵלָיו אֲנִי יְהֹוָה: (ו, ב) אך ישראל מכל הזרמים מחונכים מקטנות להחליפו בשם 'אֹדנָי' אפילו כשהם מתפללים לעצמם, בלב. האם התורה אוסרת לומר את שם האלהים? היכן זה כתוב? נברר מן המקרא אם חטא הוא לקרוא לאלהים בשמו, ואם לא חטא הוא, מנין האיסור ולמה הומצא?

 

פסוקים רבים מצווים לומר את שמו כמו: אֶת יְהוָה אֱלֹהֶיךָ תִּירָא וְאֹתוֹ תַעֲבֹד וּבִשְׁמוֹ תִּשָּׁבֵעַ׃ (דברים ו) או לברך בשם קדשו: וִיבָרֵךְ כָּל בָּשָׂר שֵׁם קָדְשׁוֹ לְעוֹלָם וָעֶד׃ (יח). גם להודות צריך בשמו: בֵּיְהוָה הִלַּלְנוּ כָל הַיּוֹם וְשִׁמְךָ לְעוֹלָם נוֹדֶה סֶלָה׃ (תהלות מד) וחובה על ישראל לדעת את שמו: לָכֵן יֵדַע עַמִּי שְׁמִי לָכֵן בַּיּוֹם הַהוּא כִּי אֲנִי הוּא הַמְדַבֵּר הִנֵּנִי׃ (ישעיהו נב) ולבטוח בשמו ולקרוא בשמו: מִי בָכֶם יְרֵא יְהוָה שֹׁמֵעַ בְּקוֹל עַבְדּוֹ אֲשֶׁר הָלַךְ חֲשֵׁכִים וְאֵין נֹגַהּ לוֹ יִבְטַח בְּשֵׁם יְהוָה וְיִשָּׁעֵן בֵּאלֹהָיו׃ (ישעיהו נ). למעשה נראה ברור שבעת צרה, הבטחת ההצלה והחילוץ טמונה רק בקריאת שמו: וְהָיָה כֹּל אֲשֶׁר יִקְרָא בְּשֵׁם יְהוָה יִמָּלֵט (יואל ג) כי בעזר שמו ננצח ונביס את הקמים עלינו: בְּשִׁמְךָ נָבוּס קָמֵינוּ׃ (תהלות מד)

​

השם יהוה מוזכר 5790 פעם בתנ"ך והוא נאמר על ידי כלל האישים בו בלי חשש. קצרה היריעה מלהכיל את כל הדוגמאות: וְהִנֵּה בֹעַז בָּא מִבֵּית לֶחֶם וַיֹּאמֶר לַקּוֹצְרִים יְהוָה עִמָּכֶם וַיֹּאמְרוּ לוֹ יְבָרֶכְךָ יְהוָה: (רות ב, ד) וַיֹּאמֶר שָׁאוּל בְּרוּכִים אַתֶּם לַיהוָה כִּי חֲמַלְתֶּם עָלָי׃ (שמואל א' כג, כא). או דוד לשאול: אִם יְהוָה הֱסִיתְךָ בִי יָרַח מִנְחָה וְאִם בְּנֵי הָאָדָם אֲרוּרִים הֵם לִפְנֵי יְהוָה כִּי גֵרשׁוּנִי הַיּוֹם מֵהִסְתַּפֵּחַ בְּנַחֲלַת יְהוָה לֵאמֹר לֵךְ עֲבֹד אֱלֹהִים אֲחֵרִים׃ (שמואל א׳ כו, יט).
 

​

האיסור לומר את השם י.ה.ו.ה

​

האיסור נובע מאחד מהפירושים לדיבר השלישי שאומר: לֹא תִשָּׂא אֶת שֵׁם יְהוָה אֱלֹהֶיךָ לַשָּׁוְא כִּי לֹא יְנַקֶּה יְהוָה אֵת אֲשֶׁר יִשָּׂא אֶת שְׁמוֹ לַשָּׁוְא׃ (‏שמות כ, ז). לשורש נ.ש.א עשרות פרושים, אך מבין כל הפרושים האפשריים למילה תִשָּׂא נבחר הפרוש ׳לומר בקול׳ ועליו ביססו האיסור שמשמעותו האמיתית היא לא לשאת את שמו לדבר שוא ושקר. איסור שבועת שקר מתפרש אף הוא בפסוק, אך אין מדובר באיסור אמירת השם, שהוא פרוש סותר לדברי תורה מפורשים:  וְאֹתוֹ תַעֲבֹד וּבִשְׁמוֹ תִּשָׁבֵעַ׃ (דברים ו, יג). איזו משמעות יש לשבועה מבלי שמו האמיתי של אחד מהבאים בברית? 

​

​

לֹא תִשָּׂא אֶת שֵׁם יְהוָה אֱלֹהֶיךָ לַשָּׁוְא כִּי לֹא יְנַקֶּה יְהוָה אֵת אֲשֶׁר יִשָּׂא אֶת שְׁמוֹ לַשָּׁוְא: (שמות כ, ז) נהוג לפרש את הדיבר השלישי כאיסור אמירת שם ה׳, אולם באמת האיסור הוא לומר אותו לשוא. מלבד איסור זה, נאסר לקלל את שמו: וְנֹקֵב שֵׁם יְהוָה מוֹת יוּמָת רָגוֹם יִרְגְּמוּ בוֹ כׇּל הָעֵדָה כַּגֵּר כָּאֶזְרָח בְּנׇקְבוֹ שֵׁם יוּמָת׃ (נקיבה היא קללה: מָה אֶקֹּב לֹא קַבֹּה אֵל: (וידבר כג, ח)

​

​

האם ה׳ הסביר את שמו? מהי משמעות השם?

​

הקורא בתנ״ך יבין את השם אלהים כַּכֹּח המנהיג את העולם אבל בשם י.ה.ו.ה יבינו העברים תמיד את ה׳ הנודע על פי הדת הנגלית והנבואה, והוא אלהי ישראל נותן התורה. בתחילת ספר שמות, האלהים נגלה למשה ומסביר את משמעות שמו: וַיֹּאמֶר עוֹד אֱלֹהִים אֶל מֹשֶׁה כֹּה תֹאמַר אֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל יְהוָה אֱלֹהֵי אֲבֹתֵיכֶם אֱלֹהֵי אַבְרָהָם אֱלֹהֵי יִצְחָק וֵאלֹהֵי יַֽעֲקֹב שְׁלָחַנִי אֲלֵיכֶם זֶה שְּׁמִי לְעֹלָם וְזֶה זִכְרִי לְדֹר דֹּר׃ (ג, יד). הלא ידענו שלא ישנה ה׳ שמו לעולם, ומה בא הכתוב ללמדנו? שעל פי הברית הכרותה לאבות, אלהי ישראל ה׳ ולא אלהי הגויים, ושההפרש בין ישראל והגוים עומד וקיים לעולם ככתוב בְּנִי בְכֹרִי יִשְׂרָאֵל׃ והכתוב אומר זאת למשה דווקא שם, מפני שהוא מקום ראוי והגון לו, לפי שזו הפעם הראשונה שמדבר ה׳ כאלהי ישראל והוא בא לומר: וְלָקַחְתִּי אֶתְכֶם לִי לְעָם וְהָיִיתִי לָכֶם לֵאלֹהִים (ו, ז) ועל כן אמר וָאֵרָא אֶל אַבְרָהָם אֶל יִצְחָק וְאֶל יַעֲקֹב כְּאֵל שַׁדָּי וּשְׁמִי יְהוָה לֹא נוֹדַעְתִּי לָהֶם׃ (ו, ג) כי טרם הופיע כאלהי ישראל, ופשר השם אֵל שַׁדָּי יתברר במלואו בהמשך המאמר.

 

​

מהו אופן הגיית השם י.ה.ו.ה ואיך נדע שאיננו טועים בניקודו?

רבים טוענים כי צורת הגייתו המקורית של השם י.ה.ו.ה נעלמה מאיתנו עם הזמן, ובשל כך אין לאמרו, אך אלהים לעולם לא יצוֵנו על דבר שלא נוכל לעשותו. את דרך הניקוד וההגיה של השם אנו לומדים משמות האנשים אליהם מצטרף שם ה׳, כיהויכין, והיינו יכולים להסיק את הניקוד בעצמנו.

שם ה׳ בתחילת השם: יְהושע, יְהונתן, יְהוידע - תחילת השם מנוקדת יְהוֹ וזהו הניקוד של תחילת שם ה׳.

שם ה׳ בסוף השם: אחִיָה אדוניָה, נחמיָה - ובכללם כינוי האל יָּה - זהו הניקוד של חלקו השני של שם ה׳.

וקריאתו: Ye-ho-va

ועל כך נאמר בברכת הכהנים וְשָׂמוּ אֶת שְׁמִי עַל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וַאֲנִי אֲברֲכֵם׃ (וידבר ו, כז)

 

​

​

אבותינו קראו בשמו ובורכו על כך, למה נמנע מעצמנו מללכת בדרכם? 

​

אברהם: וַיִּבֶן שָׁם מִזְבֵּחַ לַיהוָה וַיִּקְרָא בְּשֵׁם יְהוָה׃ (בראשית יב, ח)

יצחק: וַיִּבֶן שָׁם מִזְבֵּחַ וַיִּקְרָא בְּשֵׁם יְהוָה וַיֶּט שָׁם אׇהֳלוֹ וַיִּכְרוּ שָׁם עַבְדֵי יִצְחָק בְּאֵר׃ (בראשית כו, כה)

משה: וַיֵּרד יְהוָה בֶּעָנָן וַיִּתְיַצּב עִמּוֹ שָׁם וַיִּקְרָא בְשֵׁם יְהוָה׃ (שמות לד, ה)

ובאיכה: קָרָאתִי שִׁמְךָ יְהוָה מבּוֹר תַּחְתִּיּוֹת׃ (איכה ג, נה)   

והדוגמאות רבות.

​

​

השם אֲדֹנָי והשימוש במילה אֲדֹנָי כשם פרטי 

​

אֲדֹנָי הוא שם תואר המורה על אדנות ובעלות, ה׳ הוא אדֹנֵי העולם והלשון היא של גדוּלה ושלטון: הוֹדוּ לַאֲדֹנֵי הָאֲדֹנִים כִּי לְעֹלָם חַסְדוֹ׃ (תהלות קלו, ג) שורש המילה אדני הוא א.ד.נ מלשון יסוד: וּשְׁנֵי אֲדָנִים תַּחַת הַקֶּרֶשׁ הָאֶחָד׃ (שמות כו, כה). ה׳ הוא התשתית, היסוד והעיקר לעמידה ולקיום של כל המונהג תחת רשותו.

​

האדם משתמש בכינוי הפנייה אֲדֹנָי רק בעת דו־שיח עם האלהים, בחלום או למלאך ה׳: אברהם אל ה׳: וַיַּעַן אַבְרָהָם וַיֹּאמַר הִנֵּה נָא הוֹאַלְתִּי לְדַבֵּר אֶל אֲדֹנָי וְאָנֹכִי עָפָר וָאֵפֶר… וַיֹּאמֶר אַל נָא יִחַר לַאדֹנָי וַאֲדַבְּרָה: (בראשית יח, כז;לב) אבימלך הפלשתי עונה לאלהים: וַאֲבִימֶלֶךְ לֹא קָרַב אֵלֶיהָ וַיֹּאמַר אֲדֹנָי הֲגוֹי גַּם צַדִּיק תַּהֲרֹג: (שם כ, ד) וכן משה אל ה' במעמד הסנה: וַיֹּאמֶר מֹשֶׁה אֶל ה' בִּי אֲדֹנָי לֹא אִישׁ דְּבָרִים אָנֹכִי: (שם ד, י). אין זה שמו של ה׳ והוא מעולם לא הציג עצמו בשם זה. לעתים נוסף לתואר שם אלהי ישראל להראות על ההשגחה י.ה.ו.ה : וַתִּקטַן עוֹד זֹאת בְּעֵינֶיךָ אֲדֹנָי יְהוָה וַתְּדַבֵּר גַּם אֶל בֵּית עַבְדְּךָ לְמֵרָחוֹק: (שמואל ב ז, יט) כדברי דוד ע״ה שהובטחה לו ולזרעו ברית עולם.

​

כמשתמשים בכינוי הפנייה כשם פרטי, אזי אֲדֹנָי מתפרש בשם אדון או בעל, אותו אנו מכירים מן האמונה האלילית הכנענית. לבעל יש שמות שונים בארצות שונות: בבבל שמו ׳תמוז׳, במואב שמו מוֹלֵך, במצרים שמו אוסיריס והפיניקים, שהם הכנענים בתצורה מאוחרת יותר שמו אדוניס - אדוני! אצל כולם מתואר הבעל כאדון העולם.

מאחר ואלהינו לא יקרא לעצמו בשם אליל או יכנה עצמו בכינוי אליו פונים בני האדם, המסקנה המתבקשת היא שהאזכורים המעטים בהם הוחלף שם ה׳ באדני הם פרי מעשיהם של בעלי המסורה ומנקדי התנ״ך שהתאימו את שיטתם לכתובים.

 

השם אֲדֹנָי יהוה נמצא במקומות בלתי אפשריים מבחינת הפשט ועוד יותר בלתי אפשריים מבחינת ההגיון: וִידַעְתֶּם כִּי אֲנִי אֲדֹנָי יְהוִה׃ (שם כג, מט) האם ה׳ יקרא לעצמו בשם אדֹנָי? הדבר אינו רק בלתי אפשרי אלא חילול גמור של שמו וכבודו, ואנו הוזהרנו באזהרה ברורה מפי הנביא מלאכי: אִם לֹא תִשְׁמְעוּ וְאִם לֹא תָשִׂימוּ עַל לֵב לָתֵת כָּבוֹד לִשְׁמִי אָמַר יְהוָה צְבָאוֹת׃ (מלאכי ב, ב).

​

בספרי הנביאים מתחילה מגמה עקשנית להפוך את כינוי האדנות לשמו הפרטי של אלהים על ידי צרוף שם התואר אֲדֹנָי לשם ה׳, ונוצר צמד השמות: אֲדֹנָי יְהוִה. בספרי יחזקאל ועמוס המגמה ברורה במיוחד, והטעות גלוייה: חַי אָנִי נְאֻם אֲדֹנָי יְהוִה אִם יִהְיֶה לָכֶם עוֹד מְשֹׁל הַמָּשָׁל הַזֶּה בְּיִשְׂרָאֵל׃ (יחזקאל יח, ג) האם יתכן שאלהים ישבע בתואר האדנות, ובשם בו פונה האדם אליו? ועוד, החליפו את הפתח לחיריק יְהוִה, וביקשו שנקראהו ׳אלהים׳. הטעות כפולה, כי אז צמד המילים אֲדֹנָי יְהוִה נהגה ׳אדני אלהים׳ (חס וחלילה) בפי כל!

​

ואין לתת יד לעובדי הבעל שהרוויחו רווח משולש: גם הרחיקו את עמו של האל מלהתפלל ולברך בשמו, גם גרמו לעם שבצרתם יקראו לאל אחר, וגם בזו את שמו: וְהָיָה אִם לָמֹד יִלְמְדוּ אֶת דַּרְכֵי עַמִּי לְהִשָּׁבֵעַ בִּשְׁמִי חַי יְהוָה כַּאֲשֶׁר לִמְּדוּ אֶת עַמִּי לְהִשָּׁבֵעַ בַּבָּעַל וְנִבְנוּ בְּתוֹךְ עַמִּי׃ (ירמיהו יב, טז)

 

וְשֵׁם אֱלֹהִים אֲחֵרִים לֹא תַזְכִּירוּ לֹא יִשָּׁמַע עַל פִּיךָ׃ (שמות כג, יג) רק בתפילה, מולו, אפשר להשתמש במילה אדֹנָי כמו דוד מלכנו: אָבוֹא בִּגְבֻרוֹת אֲדֹנָי יְהוָה אַזְכִּיר צִדְקָתְךָ לְבַדֶּךָ׃ (תהלות עא, טז)

​

​

​

חתרנות בעלי המסורה – השכחת שם ה׳ אלהי ישראל – והחלפתו בשם הבעל

​

מאחר ואלהינו שונא את עבודת הבעל מצד אחד ולא יקרא לעצמו בשם אליו פונים בני האדם מצד שני, לא נותר לנו אלא להגיע למסקנה שהאזכורים המעטים בהם הוחלף שם ה׳ באדני הם פרי מעשיהם של בעלי המסורה ומנקדי התנ״ך שהתאימו את שיטתם לכתובים. הם החליפו את שם ה׳ באדני כמעט בכל ספר בתנ״ך:

​

• תְּבִאֵמוֹ וְתִטָּעֵמוֹ בְּהַר נַחֲלָתְךָ מָכוֹן לְשִׁבְתְּךָ פָּעַלְתָּ יְהוָה מִקְּדָשׁ אֲדֹנָי כּוֹנְנוּ יָדֶיךָ׃ (שמות טו יז) המילה אֲדֹנָי אינה קשורה לכאן והפסוק מובן טוב יותר בלי התוספת, ומשמעותו: מִקְּדָשׁ כּוֹנְנוּ יָדֶיךָ׃ או מִקְּדָשׁ יְהוָה כּוֹנְנוּ יָדֶיךָ׃

• שֶם ארון הברית, הנקרא ארון ברית יהוה קיבל שם חדש וַיִּקַץ שְׁלֹמֹה וְהִנֵּה חֲלוֹם וַיָּבוֹא יְרוּשָׁלַם וֽיַּעֲמֹד לִפְנֵי אֲרוֹן בְּרִית אֲדֹנָי וַיַּעַל עֹלוֹת וַיּ֣עַשׂ שְׁלָמִים וַיַּ֥עַשׂ מִשְׁתֶּה לְכָל עֲבָדָיו׃ (מלכים א  ג, טו) וזה לא ייתכן.

• מַמְלְכוֹת הָאָרֶץ שִׁירוּ לֵאלֹהִים זַמְּרוּ אֲדֹנָי סֶלָה׃ (תהלות סח, לג) אין זה מזמור תפילה אישי המחייב פניית אדני אל האל כמו במזמורי תחינה ותפילה אישיים, אלא שיר הממלכות לשם האלהים - ולא לאדני!

• וַיֹּאמֶר לָאָדָם הֵן יִרְאַת אֲדֹנָי הִיא חׇכְמָה וְסוּר מֵרָע בִּינָה׃ (איוב כח, כח) ולעולם לא יאמר בכתובים יראת אדני אלא לרוב יראת יהוה ומעט יראת אלהים.

 

​

עוד מימי שיבת ציון אנו קוראים על מעילת מרבית הכהנים בקודש; כהנים שאינם מזרע אהרן נתמנו לכהן בבית המקדש בהחלטת השלטון הפיניקי-יווני, שקבע והחליף את הזמנים בהתאמה לדתם האלילית. וכך מהרצון להרחיק מהעם את האמונה באל האחד ותורתו, ובשנאתם את ישראל על שלקחו מהם את הארץ והשמידו רבים מאחיהם הכנענים, החילו הפורשים מדרך האמת תורה חדשה על כל מאפייניה: זנחו את הלוח המקראי וקיימו לוח שנה פגאני המבוסס על ראיית הירח ועל שמות חדשים כשמות אליליהם עד היום, שינו את אופן קיום המצוות על ידי יצירת ספר הלכות שבינו ובין התורה הכתובה רב המרחק, והן ההלכות הרווחות היום בעמנו לרוב צער. הרחקת ישראל משם אלהיו, אף היא הייתה אחת מהשיטות, שגרמה ליהודי להתפלל לשם הבעל. על כן החלו בנוהג לברך בשם אֲדֹנָי ולאסור את ביטוי שמו של האלהים - עד היום. 

 

​

אלהים 

 

למילה אלהים מספר משמעויות במקרא:

 

1. יהוה אלהים אלהי השמים והארץ: יְהוָה הוּא הָאֱלֹהִים אֵין עוֹד מִלְבַדּוֹ׃ (דברים ד, לה)

2. כוח ושלטון: וְהָיָה הוּא יִהְיה לְּךָ לְפה וְאַתָּה תִּהְיֶה לוֹ לֵאלֹהִים׃ (שמות ד, טז) נאמר למשה על אהרון במעמד הסנה.
3. שופטים: עַד הָאֱלֹהִים יָבֹא דְּבַר שְׁנֵיהֶם אֲשֶׁר יַרְשִׁיעֻן אֱלֹהִים יְשַׁלֵּם שְׁנַיִם לְרֵעֵהוּ׃ (שמות כב, ח) נאמר בפרשת משפטים על השֹפטים, המחליטים בדין על הארץ.
4. נאמר על אלהים אחרים – לֹא יִהְיה לֶךָ אלֹהִים אחרִים על פָּני: (שמות כ, ג) אלילים או כוחות שהעמים מאמינים בכוחם, והמקרא לעתים משתמש בתואר המשפיל ״גילולים״ לגביהם ולגבי כל עבודה זרה.

ולכן למילה אלהים יש שימוש קודש בהתייחסה לאלהינו, ושימוש חול בהתייחסה לכל עניין אחר.

​

​

למה אלהים בסיומת רבים? למה אדנָי ברבים?

​

משמעות לשון רבים במילה אלהים וגם במילה אדנָי היא לכבוד וליכולת, ולפי ריבוי הפעולות הנעשות ביכולתו, כי אלוהינו ברוך הוא - יכול על כל היכולים להעמיד ולקיים, להחיות, לפרנס, ולשפוט, להשגיח, להחיות ולהמית – ויכונה בריבוי ליחידותו בשם אלוהים ואדונים, ומזה נראה שאין לומר ׳אדון האדונים׳, אלא רק כפי הכתוב וַאֲדֹנֵי הָאֲדֹנִים (דברים י, יז).

​

​

השם אֵל שַׁדַּי

​

השם אֵל שַׁדַּי מתייחס לה׳ תמיד בהקשר של הבטחת זרע, פרייה ורבייה. המילה עצמה מתפרשת מפסוק בספר יחזקאל: וָאֶשְׁמַע אֶת קוֹל כַּנְפֵיהֶם כְּקוֹל מַיִם רַבִּים כְּקוֹל שַׁדַּי בְּלֶכְתָּם קוֹל הֲמֻלָּה כְּקוֹל מַחֲנֶה: (א, כד) קול מים רבים, כאמור ריבוי ורבייה.

​

נבדוק את כל הדוגמאות בהן מופיע השם ונסיק אם אכן כך הוא:

​

• וַיְהִי אַבְרָם בֶּן תִּשְׁעִים שָׁנָה וְתֵשַׁע שָׁנִים וַיֵּרָא יְהֹוָה אֶל אַבְרָם וַיֹּאמֶר אֵלָיו אֲנִי אֵל שַׁדַּי הִתְהַלֵּךְ לְפָנַי וֶהְיֵה תָמִים: וְאֶתְּנָה בְרִיתִי בֵּינִי וּבֵינֶךָ וְאַרְבֶּה אוֹתְךָ בִּמְאֹד מְאֹד: (בראשית יז, א)

• וְאֵל שַׁדַּי יְבָרֵךְ אֹתְךָ וְיַפְרְךָ וְיַרְבֶּךָ וְהָיִיתָ לִקְהַל עַמִּים: (שם כח, ג)

• וַיֹּאמֶר לוֹ אֱלֹהִים אֲנִי אֵל שַׁדַּי פְּרֵה וּרְבֵה גּוֹי וּקְהַל גּוֹיִם יִהְיֶה מִמֶּךָּ וּמְלָכִים מֵחֲלָצֶיךָ יֵצֵאוּ: (שם לה, יא)

• וְאֵל שַׁדַּי יִתֵּן לָכֶם רַחֲמִים לִפְנֵי הָאִישׁ וְשִׁלַּח לָכֶם אֶת אֲחִיכֶם אַחֵר וְאֶת בִּנְיָמִין וַאֲנִי כַּאֲשֶׁר שָׁכֹלְתִּי שָׁכָלְתִּי: (שם מג, יד)

• וַיֹּאמֶר יַעֲקֹב אֶל יוֹסֵף אֵל שַׁדַּי נִרְאָה אֵלַי בְּלוּז בְּאֶרֶץ כְּנָעַן וַיְבָרֶךְ אֹתִי: וַיֹּאמֶר אֵלַי הִנְנִי מַפְרְךָ וְהִרְבִּיתִךָ וּנְתַתִּיךָ לִקְהַל עַמִּים וְנָתַתִּי אֶת הָאָרֶץ הַזֹּאת לְזַרְעֲךָ אַחֲרֶיךָ אֲחֻזַּת עוֹלָם: (שם מח, ג-ד)

• וָאֵרָא אֶל אַבְרָהָם אֶל יִצְחָק וְאֶל יַעֲקֹב כְּאֵל שַׁדָּי וּשְׁמִי יְהֹוָה לֹא נוֹדַעְתִּי לָהֶם: (שמות ו, ג)  

​

 

ומכאן גם יובן למה אמר ה׳ למשה: וָאֵרָא אֶל אַבְרָהָם אֶל יִצְחָק וְאֶל יַעֲקֹב כְּאֵל שַׁדָּי וּשְׁמִי יְהֹוָה לֹא נוֹדַעְתִּי לָהֶם: (שמות ו, ג) וכי מעשיו היו של פרייה ורביה את משפחת אברהם, וטרם הראה ה׳ כוחו כאלהי ישראל, המוציאם ממצרים ונותנם את הארץ.

​

המילה שדי היא חלק משמם של שלושה מנשיאי השבטים בזמן יציאת מצרים: וְנָשִׂיא לִבְנֵי רְאוּבֵן אֱלִיצוּר בֶּן שְׁדֵיאוּר׃ ונָשִׂיא לִבְנֵי שִׁמְעוֹן שְׁלֻמִיאֵל בֶּן צוּרִישַׁדָּי׃ וְנָשִׂיא לִבְנֵ֣י דָן אֲחִיעֶזֶר בֶּן עַמִּישַׁדָּי: אלו נולדו לאחר שמת דורו של יוסף ודור בניו. בתקופה זו מספרם של בני ישראל גודל באופן יוצא מגדר הרגיל: וּבְנֵי יִשְׂרָאֵל פָּר֧וּ וַיִשׁרְצוּ וַיִּרבּוּ וַיַעַצמוּ בִּמְאֹד מאֹד וַתִּמָלֵא הָאָרֶץ אֹתָם׃ (שמות א, ז)

​

למעט דוגמאות בודדות שאך מחזקות את ההנחה לא נעשה שימוש בשם אל שדי, אך גם בדוגמאות מעטות אלה הקשר הוא רביה, כמו נעמי שאישהּ ושני בניה מתו: וַתֹּאמֶר אֲלֵיהֶן אַל תִּקְרֶאנָה לִי נׇעֳמִי קְרֶאןָ לי מָרָא כִּי־הֵמַר שַׁדַּי לִי מְאֹד׃ אֲנִי מְלֵאָה הָלַכְתִּי וְרֵיקָם הֱשִׁיבַנִי יְהוָה לָמָּה תִקְרֶאנָה לִי נׇעֳמִי וַיהוָה עָנָה בִי וְשַׁדַּי הֵרַע לִי׃ (רות א, כ-כא)

​

​

לגבי הפסוק: משמים בָּאִים מֵאֶרֶץ מֶרְחָק מִקְצֵה הַשָּׁמָיִם יְהוָה וּכְלֵי זַעְמוֹ לְחַבֵּל כׇּל הָאָרֶץ׃ הֵילִילוּ כִּי קָרֹוב יֹום יְהוָה כְּשֹׁד מִשַּׁדַּי יָבֹוא׃ (ישעיהו יג, ו, יואל א, טו) האות שׁ במילה שדי צריכה להיות שׂ – שָׂדָי.

בכל מקום במקרא שָׂדָי פרושו הוא שׂדה כל הארץ, הוא שדה ה׳:

יַשְׁקוּ כּל חַיְתוֹ שָׂדָי יִשְׁבְּרוּ פְרָאִים צְמָאָם׃ (תהלות קד, יא) כל החיות בכל השדות.

יָדַעְתִּי כּל עוֹף הָרִים וְזִיז שָׂדַי עִמָּדִי׃ (נ, יא) כל עוף הרים וכל זיז בכל השדות.

 

​