שמות החדשים וטעות עיבור השנה

מרגע היותנו לעם, לחודשי השנה בלוח העברי ניתן שם מספרי, למשל: וַיְהִי בַּשָּׁנָה הַשֵּׁנִית בַּחֹדֶשׁ הַשֵּׁנִי בְּעֶשְׂרִים בַּחֹדֶשׁ נַעֲלָה הֶֽעָנָן מֵעַל מִשְׁכַּן הָעֵדֻת׃ (וידבר י, יא) וכך לאורך המקרא כולו. אך מאז גלות בבל, העלו עמם השבים את שמות החדשים בלית ברירה, השלטון הפרסי היה אז בארץ. איננו יודעים מתי התקבע השינוי בלוח העברי, ייתכן ובמקביל לשינוי תחילת השנה בחודש השביעי, ביום תרועה, הוא החודש הראשון ללוח הבבלי.

מניית החודשים הבבליים וציון אליליהם של אלו היא פסולה וקלוקלת מכמה סיבות. ראשית נאסר עלינו לבטא את שמם באזהרה: וְשֵׁם אֱלֹהִים אֲחֵרִים לֹא תַזְכִּירוּ לֹא יִשָּׁמַע עַל פִּיךָ׃ (שמות כג, יג) כפי שאמר דוד מלכנו ע"ה: וּֽבַל אֶשָּׂא אֶת שְׁמוֹתָם עַל שְׂפָתָי׃ (תהלות טז, ד). השניה היא מהות השמות. השם תמו"ז לדוגמא מוזכר לשלילה ומדובר בתועבה ועבודה זרה, רע בעיני אלהינו: וַיֹּאמֶר אֵלָי עוֹד תָּשׁוּב תִּרְאֶה תּוֹעֵבוֹת גְּדֹלוֹת אֲשֶׁר הֵמָּה עֹשִׂים׃ וַיָּבֵא אֹתִי אֶל פֶּתַח שַׁעַר בֵּית יְהוָה אֲשֶׁר אֶל הַצָּפוֹנָה וְהִנֵּה שָׁם הַנָּשִׁים יֹשְׁבוֹת מְבַכּוֹת אֶת הַתַּמּוּז׃ (יחזקאל ח, יג-יד). 

​

למעשה, כל שמות חדשי השנה העברית הם שמות בבליים:

שם החודש השביעי בלוח השנה הבבלי (tašrītu)- תשרי
שם החודש השמיני בלוח השנה הבבלי (waraḫsamna) מרחשון
שם החודש התשיעי בלוח השנה הבבלי (kissilimu) כסלו (מספר זכריה)
שם החודש העשירי בלוח השנה הבבלי (ṭebētu) טבת (מספר אסתר)
שם החודש האחד־עשר בלוח השנה הבבלי (šabāṭu) שבט (מספר זכריה)
שם החודש השנים־עשר בלוח השנה הבבלי (addaru) אדר (מספר אסתר)
שם החודש הראשון בלוח השנה הבבלי (nisannu) ניסן ניסן (מספרי אסתר, נחמיה)
שם החודש השני בלוח השנה הבבלי (ayyāru) אייר
שם החודש השלישי בלוח השנה הבבלי (simānu) סיוון (מספר אסתר)
שם החודש הרביעי בלוח השנה הבבלי (du'ūzu). תמו"ז אל הפריון הבבלי (מספר יחזקאל)
שם החודש החמישי בלוח השנה הבבלי (abu) אב
שם החודש השישי בלוח השנה הבבלי (ulūlu) אלול (מספר נחמיה)

​

אם כך, מה משמעות אזכור שמות החדשים הבבליים במקרא? 

​

במקרא ישנו אזכור לשמות החדשים הבבליים בספרים שנכתבו לאחר גלות העם לבבל, אך חלילה לנו מלחשוב שמדובר בהוראה חדשה לקיים שיטת מנייה אחרת או אישור עבורנו להשתמש בם? הרי בתנ״ך מוזכרים גם שמות אלילים ואותם אסור לנו לשאת - ואין זו סתירה פנימית. התנ״ך הוא הספר ממנו כל הדורות למדו וילמדו על קורות ישראל, ומן האזכורים הללו אנו למדים על תהליך הטמעות מנהגים לא לנו - גרי בבל היו מציינים את שם החודש המספרי יחד עם שם החודש האלילי, כי חיו בארץ בה התנהל הלוח ההוא, וגם בספרים זכריה ונחמיה - היה זה זמן השלטון הפרסי בארץ, שהתנהל לפי הלוח הפרסי.

​

הָיָה דְבַר ה' אֶל זְכַרְיָה בְּאַרְבָּעָה לַחֹדֶשׁ הַתְּשִׁעִי בְּכִסְלֵו: (זכריה ז, א)

וּבִשְׁנֵים עָשָׂר חֹדֶשׁ הוּא חֹדֶשׁ אֲדָר: (זכריה ט, א)

בְּיוֹם עֶשְׂרִים וְאַרְבָּעָה לְעַשְׁתֵּי עָשָׂר חֹדֶשׁ הוּא חֹדֶשׁ שְׁבָט: (זכריה א, ז)

וַיְהִי בְחֹדֶשׁ כִּסְלֵו שְׁנַת עֶשְׂרִים וַאֲנִי הָיִיתִי בְּשׁוּשַׁן הַבִּירָה: (נחמיה א, א)

וַתִּשְׁלַם הַחוֹמָה בְּעֶשְׂרִים וַחֲמִשָּׁה לֶאֱלוּל לַחֲמִשִּׁים וּשְׁנַיִם יוֹם: (נחמיה ו, טו)

וַתִּלָּקַח אֶסְתֵּר אֶל הַמֶּלֶךְ אֲחַשְׁוֵרוֹשׁ אֶל בֵּית מַלְכוּתוֹ בַּחֹדֶשׁ הָעֲשִׂירִי הוּא חֹדֶשׁ טֵבֵת: (אסתר ב, טז)

בַּחֹדֶשׁ הָרִאשׁוֹן הוּא חֹדֶשׁ נִיסָן: (אסתר ג, ז)

בַּחֹדֶשׁ הַשְּׁלִישִׁי הוּא חֹדֶשׁ סִיוָן בִּשְׁלוֹשָׁה וְעֶשְׂרִים בּוֹ: (אסתר ח, ט).

​

​

שימוש בשמות הבבליים רק מעיד על כך שנטלנו על גבינו ועל נפשנו את הגלות על כל טומאותיה, הבאנו אותה ארצה, וכעת אין בנו רצון לשחררה מעלינו. ונשאלת שאלה: האם צוונו ה' להשתמש בשמות החודשים המצריים בכדי לזכור את יציאת מצרים? וודאי שלא, משום שהיציאה והשחרור מהשעבוד הפיזי והרוחני התבטאו בהתנערות גמורה מתרבותם והרס גילוליהם, ככתוב: וּבֵאלֹהֵיהֶם עָשָׂה יְהוָה שְׁפָטִים׃ (במדבר לג' ד') עשה שפטים - לא הנציח.  האם כך אנו מודים לאלהינו על כי הוציאנו מבבל מקור הרע? הלא בדרך זו אנו מציינים מדי שנה, שלמרות שגופנו מצוי בארץ ישראל, ברוחנו ובתודעתנו אנו תחת שלטון בבל, נושאים על נס את שמות אליליה!

​

וַיִּתעָרְבוּ בַגּוֹיִם וַיִּלְמְדוּ מַעֲשֵׂיהֶם׃ (תהלות קו, לה) אין זה שונה משימוש בחדשי התאריך הכללי/נוצרי. במה נגרע חלקו של מרס (אל יווני) מזה של תמוז, האל הבבלי? ומה נאמר כי יפקוד ה׳ על שלא האבדנו את שמם ונצחם? וְאִבַּדְתֶּם אֶת שְׁמָם מִן הַמָּקוֹם הַהוּא׃ (דברים יב, ג).

​

הטוב והישר הוא לחזור אל דרכה של התורה ולקרוא לחדשים בשמות מספריים כפי שניתנו על ידי אלהים, וכפי שהשתמשו בהם אבותינו. כמו כן עלינו לשאוף לגלות את מספר השנים שעברו מאז יציאת מצרים, שכן ספירתנו התחילה מאז היותנו לעם ככתוב: וַיְהִי בִשְׁמוֹנִים שָׁנָה וְאַרְבַּע מֵאוֹת שָׁנָה לְצֵאת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל מֵאֶרֶץ מִצְרַיִם בַּשָּׁנָה הָרְבִיעִית בְּחֹדֶשׁ זִו הוּא הַחֹדֶשׁ הַשֵּׁנִי לִמְלֹךְ שְׁלֹמֹה עַל יִשְׂרָאֵל וַיִּבֶן הַבַּיִת לַיהוָה׃ (מלכים א ו, א)

​

​

עיקרי הדברים:

1. מניית מספרים לחדשים היא השיטה התורית המקורית.
2. שיטת המנייה של התורה מזכירה לנו את יום יציאת מצרים בכל יום, מונה את כל החודשים על פי אירוע מכונן זה: זָכוֹר אֶת הַיּוֹם הַזֶּה אֲשֶׁר יְצָאתֶם מִמִּצְרַיִם מִבֵּית עֲבָדִים (שמות יג, ג).
3. השיטה המקראית מקיימת את הפסוק וְשַׂמְתֶּם אֶת דְּבָרַי אֵלֶּה עַל לְבַבְכֶם וְעַל נַפְשְׁכֶם וּקְשַׁרְתֶּם אֹתָם לְאוֹת עַל יֶדְכֶם וְהָיוּ לְטוֹטָפֹת בֵּין עֵינֵיכֶם׃ (דברים יא, יח).
4. השיטה נקייה לחלוטין מעבודה זרה ואינה מחייבת נהייה אחרי תרבות זרה: לֹא תֵלְכוּן אַחֲרֵי אֱלֹהִים אֲחֵרִים מֵאֱלֹהֵי הָֽעַמִּים אֲשֶׁר סְבִיבוֹתֵיכֶם׃ (דברים ו, יד).
5. בשנה מלאת מועדים כמועדינו, ודאי ישנו יתרון במניין החודשים במספרים, שהרי אין להכחיש שאנו מתקשים בחישוב: יטרח הקורא ויחשב כמה חודשים יש בין סיון לתשרי, לעומת חישוב בין החודש השלישי לחודש השביעי? 

בספר מלכים יש אזכור יחיד לשלוש שמות חדשים: ירח בול, זיו ואיתן

יֶרַח הָאֵתָנִים - וַיִּקָּהֲלוּ אֶל הַמֶּלֶךְ שְׁלֹמֹה כָּל אִישׁ יִשְׂרָאֵל בְּיֶרַח הָאֵתָנִים בֶּחָג הוּא הַחֹדֶשׁ הַשְּׁבִיעִי׃ (מלכים א' ח, ב). 
יֶרַח בּוּל - וּבַשָּׁנָה הָאַחַת עֶשְׂרֵה בְּיֶרַח בּוּל הוּא הַחֹדֶשׁ הַשְּׁמִינִי כָּלָה הַבַּיִת לְכָל דְּבָרָיו וּלְכָל משפטו וַיִּבְנֵהוּ שֶׁבַע שָׁנִים׃ (מלכים א' ו, לח) 
יֶרַח זִיו - בַּשָּׁנָה הָרְבִיעִית יֻסַּד בֵּית יְהוָה בְּיֶרַח זִו׃ (מלכים א ו, לז חודש שני).

​

לשלושת החודשים הנ"ל יש מובן ושורש בשפתנו: יבול, זיו, איתן אך הם אינם מוזכרים כלל מחוץ לספר מלכים ולא נמצא זכר להם במגילות קומראן, מנין באו ומה מעשיהם בכתובים? התקופה בה נאמרו היא תקופת מלכותו של המלך שלמה, שהיה בן ברית לחירם הצידוני (פיניקי), ששלח עבדיו אל ירושלים לבניית בית המקדש ובית חשק שלמה, הוא בית יער הלבנון. גם כאן התנ״ך מגלה לנו את חדירתם של שמות זרים אל חיי העם.

​

​

כמה חדשים יש בשנה לפי המקרא? 

​

בספר דברי הימים מתוארת חלוקת העבודה בבית המקדש אותה סידרו שמואל הנביא ודוד המלך. בכל חודש מחדשי השנה שרתה את המלך משמרת בת עשרים וארבעה אלף אנשים – ראשי אבות, שרי מלחמה ושוטרים: וּבְנֵי יִשְׂרָאֵל לְמִסְפָּרָם רָאשֵׁי הָאָבוֹת וְשָׂרֵי הָאֲלָפִים וְהַמֵּאוֹת וְשֹׁטְרֵיהֶם הַמְשָׁרְתִים אֶת הַמֶּלֶךְ לְכֹל דְּבַר הַמַּחְלְקוֹת הַבָּאָה וְהַיֹּצֵאת חֹדֶשׁ בְּחֹדֶשׁ לְכֹל חָדְשֵׁי הַשָּׁנָה הַמַּחֲלֹקֶת הָאַחַת עֶשְׂרִים וְאַרְבָּעָה אָלֶף: והכתוב מפרט את שם האחראי על כל משמרת מדי חודש ומגיע לחודש האחרון: הַשְּׁנֵים עָשָׂר לִשְׁנֵים עָשָׂר הַחֹדֶשׁ חֶלְדַּי הַנְּטוֹפָתִי לְעָתְנִיאֵל וְעַל מַחֲלֻקְתּוֹ עֶשְׂרִים וְאַרְבָּעָה אָלֶף: אין עוד מחלקה לחודש ״מעובר״. 

גם לשלמה בן דוד היו ניצבים לכלכל: וְלִשְׁלֹמֹה שְׁנֵים עָשָׂר נִצָּבִים עַל כָּל יִשְׂרָאֵל וְכִלְכְּלוּ אֶת הַמֶּלֶךְ וְאֶת בֵּיתוֹ חֹדֶשׁ בַּשָּׁנָה יִהְיֶה עַל אחד לְכַלְכֵּל: (מלכים א׳ ד, ז) ולאחריו רשימת 12 הנציבים, אין נציב לחודש נוסף.

​

​

לפי הלוח הירחי המקויים כיום בישראל, בשנה מעוברת מוסיפים חודש אחד מדי כמה שנים במטרה להתאימו לשנת החמה. אורך השנה השמשית הוא 365.25 ימים ואילו השנה בת 12 ירחים מונה 354 ימים (משום שאורך כל חודש ירחי הוא כ 29.5 ימים). את 11 הימים שמצטברים מדי שנה צריך לאפס עם שנת השמש מאחר והחודש הראשון ללוחנו הוא האביב, וכך ישנם 7 עיבורי שנים ב 19 שנות שמש. זהו ׳המחזור המטוני׳ ששימש בלוח הבבלי.