הֵחֵל הַנָּגֶף - יהודה ליב גורדון

הֶחֳלִי-רָע יִבֶן לַמָּוֶת מִזְבֵּחַ
 וִיצוֹדֵד כָּל פֶּטֶר רֶחֶם וָשֶׁגֶר
 וּבְשַׂר אָדָם יַקְרִיב בּוֹ אִשֵּׁה רֵיחַ
 וָדָם עַל קַרְנוֹתָיו יֻסַּךְ יִנָּגֶר.
 
 מִימִינִי אֶנְקַת חָלָל, מַר צוֹרֵחַ,
 מִשְׂמֹאלִי דִּמְמַת מָוֶת, כֹּבֶד פָּגֶר:
 שַׁעַר שָׁמַיִם תָּמִיד יִפָּתֵחַ
 וּפִי הָאָרֶץ רֶגַע לֹא יִסָּגֶר.
 
 וַאֲנִי בֵּין הַמֵּתִים בֶּטַח אָגוּרָה,
 מִשֵּׂאת חֳלִי-רָע לֹא אֶפְחַד אֵחָתָּה,
 גַם כַּעַס הַמָּוֶת טֶרֶם אָגוּרָה.
 
 כִּי אַפְקִיד רוּחִי בִּידֵי אֵל שָׁמַיִם,
 אֹמַר לַאדֹנָי: סִתְרִי מַחְסִי אָתָּה
 מִדֶּבֶר הַווֹת, מִקֶּטֶב צָהֳרָיִם.

שירי זהב / בשנת “בּוֹא חֳלִי-רָע בְּעִירִי”