הכתובים הקשוריםל ׳חג החנוכה׳ מוזכרת במספר מקורות:

• בספרי המקבים א׳ (פרק ד) - כתוב על תאריך חנוכת המזבח החדש ועל קביעת החג לדורות.

• בספר המקבים ב׳ (פרק י) - כתוב על טיהור בית המקדש וכן ניתן טעם נוסף לשמונת ימי החג, והוא חג הסוכות שלא הספיקו לקיים במועדו באותה השנה.

• בספר קדמוניות היהודים (פרק יב) - מתוארת הכנסת כלים חדשים והעבודה במקדש, ניתן שם נוסף ״חג האורים״ וקבעו את תאריכי לחג לדורות.

יוסף בן מתתיהו, או בשמו היווני יוספוס פלאויוס, כתב את שלושת הספרים לעיל ופיזר את המידע על החג ומשמעותו בכמה מקורות לשם הגברת האמינות. היתפלא אדם לשמוע שספריו הם היחידים שנשמרו בשלמותם מן העת ההיא? אכן, פלא רב.

• בתלמוד הבבלי, שנכתב כשבע מאות שנים אחר כך, מקבלים ׳רבנן׳ את ספרי פלאויוס כדברים שנאמרו ברוח ה׳ ויודעים לספר לנו לראשונה את שיוספוס לא הגה - אגדת נס פך השמן. (תלמוד בבלי, מסכת שבת דף כא עמוד ב)

• בספר משנה תורה - שנכתב כשש מאות שנים אחר כך מחזיק מחרה הרמב״ם אחר אגדת פך השמן ואוחז בה כאמת מוחלטת. בספר הלכותיו בדה 14 הלכות הקשורות לחג (ספר זמנים, הלכות מגילה וחנוכה, פרק 4)

• בספר ׳שולחן ערוך׳ לר׳ יוסף קארו שנכתב כ- 400 שנים לאחר מכן התבצרו סופית ההלכות ובגינו החג נחוג כמעט בכל בית בישראל, דתי או משומד כאחד.

והאמת הפשוטה היא, שמבלי יוסף בן מתתיהו כלל לא היה חג, המקורות לעיל הם עדות כתובה להמצאת מועדים ומצוות מבלי שימצא להם מקור או רמז נוסף. ומדוע הומצאו חיזוקים לציון הקמתו של מזבח בבית שכבר חרב? הלא מוטב שנציין את יום הקמתו של המשכן או של בית המקדש, שלהם תאריכים ידועים וברורים ומאושרים בכתבי הקודש שלנו.

המשמעות האמיתית של חג החנוכה היא חגיגת השתלטות הפרושית-יוונית על בית המקדש והפיכת בית חשמונאי המתיון ובראשו מתתיהו, למלך-כהן. הרעיון של מלך-כהן שאול מהעמים הפגאנים שחיו סביב לישראל, ובעיקר עממי כנען שחיו בקרב בעם, בארץ, כבימי אברהם אבינו: וּמַלְכִּי צֶדֶק מֶלךְ שָׁלֵם הוֹצִיא לֶחֶם ויָין וְהוּא כֹהֵן לְאֵל עֶלְיוֹן׃ (בראשית יד, יח) כשיבוס בן כנען ישב בירושלים.

על המלך להיות משבט יהודה: כּי יְהוּדָה גָּבַר בְּאֶחָיו וּלְנָגִיד מִמֶּנּוּ (דברי הימים א ה, ב), והכהונה מזרע אהרון. ומלכות משולבת בכהונה היא הפרה ברורה של דברי ה׳ - ואיך הכהן הגדול האמיתי יעשה דבר נגד רצון ה׳ וימשיך לשרת בקודש? בית מתתיהו קנה את הכהונה והמלוכה מהשלטון היווני ולימים ביתו הפך לבית מרחץ דמים במאבקים פנימיים על השלטון - והדברים ידועים, ועוד קיימת עדות מגילת מקצת מעשי התורה שנשלחה מכהן הצדק אל הכהן המחלל את המקדש. ממנה אנו מבינים גם אילו תועבות נעשו בקודש.

סוף דבר, אלו הסיבות שבגינן אסור על קהל ה׳ לקיים את ׳תועבת החנוכה׳:

• הוספת מועד - כל המועדים ומקראי הקודש לה׳ הם, הוא שקבעם ואין להוסיף על מועדיו ולקדש חול מדעתנו - או מדעת אחרים.

• הפרת מצוות התורה - אין להוסיף על מצוות התורה ולעשות דברים עליהם לא צווינו, כהדלקת נרות: לֹא תֹסִפוּ עַל הַדָּבָר אֲשֶׁר אָנֹכִי מְצַוֶּה אֶתְכם וְלֹא תִגרְעוּ מִמנוּ לִשׁמֹר אֶת מִצוֹת יְהֹוָה אֱלֹהֵיכֶם אֲשׁר אָנֹכי מְצַוּה אֶתְכם:

• נשיאת שם ה׳ לשווא ועדות שקר - נוסח הברכות על הנרות הוא: ברוך אתה... אשר קידשנו במצוותיו וציוונו על הדלקת נרות חנוכה״ - וה׳ לא ציוונו לכך.

• כל חגיגה הקשורה באש היא מנהג אלילי, וחיקוי של עמי נכר מהווה הפרה של המצווה ולֹא תֵלכוּ בְּחֻקֹּת הַגּוֹי אֲשֶׁר אני מְשַׁלֵּחַ מִפְּנֵיכֶם (ויקרא כ, כג)

המקור האמיתי לעבודה הזרה - חנוכה ואל השמש [(מתוך אתר ׳חופש׳ כתב שמואל גלאור]

שמתי לב, בזמנו, שהנר המדליק את הנרות האחרים בחנוכיה נקרא שמש (Shamash), שמו של אל השמש הקדום של האכדים, האשורים והבבלים, והמוזכר גם בתנ"ך. שמתי גם לב שאת חג החנוכה חוגגים בכ"ה בכסלו, תאריך המקביל ל-25 בדצמבר, שהוא גם חג הולדתו מחדש של מיתרה, אל השמש של הפרתים, אשר פולחנו החל להיות נפוץ ביותר ברחבי האימפריה הרומית בשם הלטיני סול אינוויקטוס - Sol Invictus, בתקופה הקרובה באופן "חשוד" לתקופה בה החלו לחגוג את חג החנוכה במתכונת המוכרת לנו גם כיום. בדקתי את הענין, ואכן מצאתי שיש ויש כיסוי ל"חשד" זה, ואשתף אתכם בממצאי עבודת הבילוש.

האימפריה הפרתית והמלחמות עם הרומאים

האימפריה הפרתית הייתה המעצמה השלטת באזור שבו שוכנת כיום אירן, מאמצע המאה השלישית לפניה"ס ועד לאמצע המאה השלישית לספירה. האימפריה הפרתית שלטה על מסופוטמיה, ארמניה, סוריה, ואף לתקופה קצרה על ארץ ישראל, והפכה לאויבתה המרה של האימפריה הרומית, ובין שתי האימפריות היו מלחמות רבות על שליטה באנטוליה (טורקיה של ימינו).

מיתרה ופולחנו, המקור הפרתי והחיקוי הרומאי

האל הראשי של הפרתים היה האל מיתרה, אל השמש, הרעות והנאמנות. לפי המיתולוגיה הפרתית, האל מיתרה נולד לאם בתולה במטרה להציל את העולם, ב-25 בדצמבר, ומאז כל שנה הוא מסתתר במערה והוא גווע ב-22 בדצמבר היום הקצר ביותר בשנה, וב-25 בדצמבר קם וחוזר לתחיה, ויוצא מן המערה על מרכבתו הרתומה לארבעה סוסים, ולכן בתאריך זה חוגגים את תחיתו המחודשת.

החיילים הרומיים, שניהלו מלחמות נגד הפרתים במשך מאות שנים, ולעיתים אף כשכירי חרב בשרות המלכים הפרתיים, החלו להצטרף לפולחן האל מיתרה, גם בגלל שעבור חיילים יש חשיבות למושגים רעות ונאמנות, עד כדי כך שבתקופה מסוימת מיתרה קיבל גם את הכינוי "האל של החיילים". היות וחיילים הם ניידים ועוברים דרך ארצות רבות ושונות לצורך מלחמות או שמירה על טריטוריות, הם הפיצו את הפולחן של מיתרה ברחבי האימפריה הרומית. הממסד הרומאי הגיע למסקנה שהיות והאל מיתרה מסמל גם ערך כמו נאמנות, שיכול להתפרש גם כנאמנות לשליט, האל הזה מביא תועלת ליציבות שלטונית, והחלו לעודד זאת, ובסופו של דבר, האל מיתרה נכנס לפנתיאון האלים הרומי, תחת השם סול אינוויקטוס - Sol Invictus (אל השמש הבלתי מנוצח), בזמן שלטונו של הקיסר אאורליאנוס (Aurelianus). הפולחן של מיתרה המשיך תחת הקיסרים שבאו אחריו, ואף הפך לדת מדינה, ומטבעות הוטבעו עם דמותו. בכל רחבי האימפריה הרומית יום ראשון, שנקרא יום השמש (Dies Solis, מה שהפך באנגלית, למשל, ל Sun Day), הפך ליום הקדוש של השבוע, בעוד היום הקדוש של השנה היה 25 בדצמבר, היום שמציין את תחיתו השנתית של סול אינוויקטוס הוא מיודענו מיתרה.

עד מהרה החגיגות הללו התמזגו עם חגיגות הסטורנליה, (Saturnalia), חגיגות האל Saturn, שנמשכו שמונה ימים מ-17 בדצמבר עד 24 בדצמבר, והיה החג השמח והאהוב ביותר על כלל אוכלוסית האימפריה הרומית. בחג הסטורנליה העבדים היו חופשיים לשמונה ימים, אדוניהם שירתו אותם (באופן היתולי, כמובן), הודלקו לפידים על ראשי עצי אשוח [אשרות], הוחלפו מתנות, התקיימו ירידים בהם, בין היתר, הבהירו מדורות והכינו עליהם מאכלים בשמן עמוק, שיחקו משחקי מזל, כאשר הנפוצים היו הימורי סביבון, שהופצו על ידי החיילים אשר הסביבונים מעופרת יצוקה היו חלק מהפק"ל ושימשו אותם להימורים בכל השנה כאשר קיבלו את שכרם. השיא בפולחן אל השמש - סול אינוויקטוס - באימפריה הרומית היה בזמן הקיסר קונסטנטינוס, ולמרבה האירוניה, זה גם היה תחילת הסוף של אל השמש.

השפעת חגיגות האל מיתרה על הנצרות ועל היהדות

אמו של הקיסר קונסטנטינוס, הלנה, הייתה נוצריה, בעוד הקיסר האמין ותמך בפולחן אל השמש. תחת הלחץ של אמו, ולאור העובדה שברחבי האימפריה הרומית כבר היו, לפי הערכה, מיליוני נוצרים, הקיסר קונסטנטינוס קבע בשנת 321 נוסחה, מבריקה מבחינתו, שמאחדת את פולחן אל השמש עם פולחן ישו, ובכך גם מאחדת את האוכלוסיה לפולחן אחד, כי, לפי הערכתו, הנוצרים לא היו מוותרים על ישו, וחסידי אל השמש לא היו מוותרים על החגיגה החדשה והכובשת שנוצרה על ידי ייחוד חגיגת הסטורנליה עם חגיגת תחיית אל השמש. הפתרון שהוא מצא כפולחן ממזג ושהתקבל על ידי אמו: ב-25 בדצמבר יחגגו את הולדת ישו לפי כל הכללים של חגיגת אל השמש, יום הקדוש השבועי יהיה יום ראשון (יום השמש) במקום יום השבת, יחדלו לחגוג את הפסח ובמקום זה יחגגו את תחיית ישו מהמתים. לאמיתו של דבר, קונסטנטינוס לא הוטבל לנצרות, לא ראה את עצמו כנוצרי, והמשיך להנפיק מטבעות עם דמותו של אל השמש. כדי ליישב את הסתירה, הנוצרים הקתוליים המציאו סיפור שהוא הוטבל לנצרות ממש לפני מותו. דרך אגב, הנוצרים אשר לא חיו באימפריה הרומית, למשל, הארמנים, לא קיבלו את "התיקון" של קונסטנטינוס לגבי תאריך חג המולד, וחוגגים בתאריך אחר, ולא ב-25 בדצמבר.

גם בני עמנו הושפעו בצורה עמוקה ביותר מפולחן אל השמש

השיא היה בהקמת בתי כנסת לכבוד אל השמש, עם רצפות פסיפס מרהיבות עם דמות אל השמש במרכזן עם מרכבתו המפורסמת הרתומה לארבעה סוסים, כאשר על הרצפות מופיע לתפארת הכיתוב שמש או הליוס (שמו של אל השמש ביוונית). רצפות הפסיפס האלו קיימות עד היום בשרידי בתי הכנסת בשישה אתרים: עוספיה, סוסיא, נערן, חמת טבריה, בית אלפא וציפורי. לא יאומן, נכון? הרי בבית כנסת לא אמורה להיות דמות כלשהיא, על אחת כמה וכמה לא דמות של אל פגאני. כפי שתראו, לא רק קונסטנטינוס ידע להיות יצירתי: הרבנים פעלו בזריזות ובנחישות. הם הסבירו למאמינים שב-25 בכסלו לא חוגגים את תחיית אל השמש אלא את נס כד השמן, את משחקי המזל עם הסביבון עם עופרת יצוקה השאירו, כנ"ל את מאכלי הטיגון בשמן, לביבות וסופגניות, את מנהג המתנות "דמי חנוכה", את מנהג הדלקת הנרות כאשר הפעם הם לכבוד החנוכה ולא לכבוד שמש (Shamash), אל השמש.

וזו בעיה אחת ששכחו להתמודד איתה: הנר העיקרי והמרכזי, המדליק את שאר הנרות, נקרא עד היום שמש, שמו של אל השמש, והמילה "שמש" במובן משרת לא הייתה קיימת בתקופה הנדונה.