וַיִּשְׁכֹּן בִּירוּשָׁלִַם עַד לְעוֹלָם

המושג שכינה אינו מן התורה


המילה ׳שכינה׳ שגורה על כל לשון יהודי ישראלי, בין אם לומד תורה ובין אם לאו. אך מהי השכינה? האם מדובר ברוח קדשו של האל עצמו? האם המושג הגיע מהתורה, ואם לא - מנין בא ומה משמעותו?


מפליא לדעת שבמקרא המילה שכינה איננה מוזכרת כלל באף אחד מספרי התנ״ך. המילה שכינה היא הטיה של השורש ש.כ.ן. שמצאנו לראשונה בהקשר של הקודש בספר שמות: וְעָשׂוּ לִי מִקְדָּשׁ וְשָׁכַנְתִּי בְּתוֹכָם: (שמות כ"ה, ח') ; וְשָׁכַנְתִּי בְּתוֹךְ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל, וְהָיִיתִי לָהֶם לֵאלֹהִים: (שם, כ"ט, מ"ה); ורבים כמוהם. מן הפסוקים ברור שהשוכן הוא כבוד ה׳ עצמו, ככתוב: וְנוֹעַדְתִּי לְךָ שָׁם וְדִבַּרְתִּי אִתְּךָ מֵעַל הַכַּפֹּרֶת מִבֵּין שְׁנֵי הַכְּרֻבִים׃ (שם, כה,כב) ובענן נראה כבוד אלהינו, ככתוב: כִּי בֶּעָנָן אֵרָאֶה עַל הַכַּפֹּרֶת.


השכינה כמושג ממשי נזכרת רק בספרות חז"ל, לדבריהם: ״כל מקום שגלו[1] (ישראל) שכינה עמהם, גלו לבבל שכינה עמהם, גלו לאדום שכינה עמהם, וכשהם חוזרים שכינה עמהם. שנאמר: ושב ה' אלוקיך את שבותך, והשיב לא נאמר אלא ושב״ (מסכת מגילה דף כ״ט).


כמובן שהמקרא לא הזכיר אף ״שכינה״ וגלות אדום אינה מצויינת באף נבואה, רק רשעם של אדום וסופם המר. כמו כן יש לציין שהפסוק ״ושב אלהיך את שבותך״ הוא חלק מקובץ מצוות אישיות שבין האדם לאלהיו ולא מצוות המתייחסות לעם כולו שישוב בתשובה, וכדרך חז״ל בקודש הפסוק הוצא מהקשרו.


במאה ה-13 נכתב ספר הזוהר והופצו רעיונות הקבלה על פני כל הארץ, מפרובנס לאיזור סוריה ומשם מטה למצרים וחזרה לאיטליה תוך עצירה רבת משמעות בישראל (קבלת האר״י). בקבלה הפכה השכינה להיות הוויה עצמאית ממקור אלוהי, ממש כמו רוח הקודש הנוצרית, רוח שנולדה לה אי שם בזמן המשכן ומאז היא פועלת באופן עצמאי בישראל ובכלל, ובתנאים מסויימים (כשיש מניין בתפילה, למשל) .


בעץ הספירות הקבלי היא מזוהה עם הספירה האחרונה והנקבית.


מדובר אפוא בישות נפרדת מהקב"ה עצמו, ולכן שכשמדברים על השכינה/רוח הקודש, מתכוונים לישות ברואה על ידי האלוהים, חס וחלילה. כיאה למקובלים שלא יכלו להתאפק מלהפיץ את ה״סוד״, הדבר לא נשאר בגדר רעיון מופשט אלא הפך לסמל המייצג את הנקביות ככלי קיבול לשפע הזכרי.


הדבר בא לידי ביטוי בסמל העבודה הזרה הידוע בשם מגן דוד- זהו תבנית/סמל קבלי שכמו המושג שכינה, אין לו זכר או רמז במקרא, קל וחומר שלא מתוארת צורתו. הסמל הוא ביטוי של זכר-נקבה באופן מהותו, כשכל משולש מהווה אחד משלושת עמודי ״קדושה״:


מגן הדוד מורכב ממשולש עליון ומשולש תחתון, כל אחת מפינות המשולש מתארת יחסים ישירים:


א. יחסי מלך-עם (או אדון-עבד).

ב. יחסי אב-בן.

ג. יחסי איש-אשה.



זכריות: במשולש העליון - התפלה - עבודת הבינה וההתבוננות - היא יחוד וזיווג של חתן וכלה בין המתפלל לאלוהיו.


נקביות: במשולש התחתון - לימוד התורה - הוא יחוד "נשיקין" בין החתן והכלה, שהרי פה האדם הלומד ופיו של הקב"ה מתאחדים בדיבור אחד, דיבור דברי התורה, ונוצרת 'נשיקה' ביניהם (להדגשת האמינות, הוצא מהקשרו הפסוק ״וישק יעקב לרחל״, והנה יחוד הנשיקין מיוחד לספירת התפארת - מידתו החדשה והפלאית של יעקב אבינו (דברי ההבל הנ״ל המבוארים בארכה במאמר "אבינו מלכנו דודנו" בספר ׳אני לדודי ודודי לי׳).


פרופ׳ יהודה ליבס חוקר הקבלה אומר: ״המעלה הגדולה של השכינה בזוהר אינה הבתולין אלא דווקא הזיווג עם בעלה. בעת הזיווג טוב לעולם, וחוסר זיווג הוא הגלות ומקור כל הרע. זה עניין עקרוני בתפישת העולם הזוהרית, שמעלה דווקא את המגע הסקסואלי למעלת קדושה עליונה ופולחן דתי ממדרגה ראשונה, מעל כל מה שידוע משאר מקורות היהדות.״ הלא הוא הבסיס לתורה השבתאית הנלוזה.


עכשיו הכל מובן! השכינה היא ה״כלה״, האלמנט הנקבי באלהות לפי תפישה אלילית זו.


ובכל פעם שנשמע את המושג ״תורה לשְמה״ נדע שהאדם שמדבר על כך עסוק בזיווג זיווגים של ספירות, שהם ביטוי אחר לאלילים הנאצלים מכוח האל - לדעתם המעוותת של המחזיקים בחכמת הנסתר וקוראים לעצמם יודעי חן, והם יודעי עבודת אלהים אחרים, ואינם יודעים אחרית העוסקים בזרות.


האלילים של ימינו אינם פסלי עץ ואבן, מזבחות ואשרות כבימי המקרא, אלא ישויות רוחניות בדמיונו של אדם, ומבחינה עקרונית אין הבדל בין השניים, אם המאמין מאמין בהם.


ועוד, את מי יפתיע שגם הוגים בעלי שם כמו רס"ג ורמב"ם נוקטים שיטה התואמת את זו של תורת הסוד? לדידם "כבוד ה'" או "השכינה" אינם כינויים המוסבים להקב"ה עצמו, אלא מדובר בישות ברואה המתווכת ושלוחה על עַם ישראל או במילים אחרות כוח נפרד העומד בפני עצמו בין האל והאדם בעת תפילה או התקשרות, בדומה לאלילים רוחניים אליהם ״הואצלו״ כוחות האל, והם עובדים בנפרד ממנו.

ישמרנו האל מרעיונות הבל ותועי אלו!


מי ייתן ונרחיק דעות ואמונות זרות ממוחנו מפינו ומכתבינו - ככתוב: פֶּן תַּשְׁחִתוּן וַעֲשִׂיתֶם לָכֶם פֶּסֶל תְּמוּנַת כָּל סָמֶל תַּבְנִית זָכָר אוֹ נקֵבָה׃ (דברים ד, טז) ונדע שהאל יחזור לשכון במקדשו לכשיחליט, והוא היודע זמן בואו: כִּי יוֹם נָקָם בְּלִבִּי וּשְׁנַת גְּאוּלַי בָּאָה׃ (ישעיהו סג, ד) נקם לאוייביו וגאולה לאוהביו.



[1] בתלמוד ובמשנה חז״ל (חכמנו זכרונם לחרפה) לא כוללים את עצמם בכלל ישראל אלא תמיד מדברים עלינו בגוף שלישי, כאילו היו הם עומדים בחוץ ומתבוננים, ובאמת רובם לא זרע ישראל המה.