זְכֹר יְהוָה לִבְנֵי אֱדוֹם אֵת יוֹם יְרוּשָׁלֶם

יום ירושלֶם

ככל הידוע בימינו יום ירושלם הוא ׳יום חג לאומי׳ שיזכר לדורות בעבור איחוד העיר תחת ריבונות מדינת ישראל, הוא הוא איחוד עובדי העבודה הזרה תחת גג אחד, באישור הרבנות הראשית.


׳יום ירושלם׳ הוא ביטוי יחידאי במקרא ומוזכר במזמור פ׳ בתהלות. את המזמור לא כתב דוד המלך, שהדברים נאמרו מאות שנים לאחר זמנו וחוברו הלויים ממשוררי ה׳ שהוגלו בבלה. נפרש את המזמור ולאחריו נברר את יום ירושלים על רקע שנאת אדום לישראל, ומדוע שמה האמיתי של עיר קדשנו הוא ירושלֶם ולא ירושלַים.


המשורר מספר על קשי המרחק מציון


עַל נַהֲרוֹת בָּבֶל שָׁם יָשַׁבְנוּ

גַּם בָּכִינוּ בְּזָכְרֵנוּ אֶת צִיּוֹן׃ [גם היא מילת הגדלה, הרבה בכינו בזכרנו את ציון]

עַל עֲרָבִים בְּתוֹכָהּ תָּלִינוּ כִּנֹּרוֹתֵינוּ׃ [על עצי הערבה בבבל נתלו כלי הנגינה]

כִּי שָׁם שְׁאֵלוּנוּ שׁוֹבֵינוּ דִּבְרֵי שִׁיר וְתוֹלָלֵינוּ שִׂמְחָה [שולליהם, חילוף ת׳ ו-ש׳ אופייני בארמית]

שִׁירוּ לָנוּ מִשִּׁיר צִיּוֹן׃ [שוביהם ביקשו שמחה ושיר כשירים ששרו בית ה׳]


שואלים הלויים בשברון רוח:


אֵיךְ נָשִׁיר אֶת שִׁיר יְהוָה עַל אַדְמַת נֵכָר׃ [הלא יהיה זה חילול הקודש]


ומתוך כך עולה השבועה:


אִם אֶשְׁכָּחֵךְ יְרוּשָׁלֶם תִּשַׁכָח יְמִינִי׃ [אם/אז הוא תנאי בשבועה, ונאמרת תמיד בניסוח שלילה]

תִּדְבַּק לְשׁוֹנִי לְחִכִּי אִם לֹא אֶזְכְּרֵכִי [שאם לא יזכרה תנטל ממנו יכולת הדיבור והעשייה]

אִם לֹא אַעֲלֶה אֶת יְרוּשָׁלַם עַל רֹאשׁ שִׂמְחָתִי׃ [שבועה להעלות את שמחת ירושלים לראש השמחות]

המשורר מבקש מה׳ נקמה מבני אדום שמטרתם היתה ועודנה החרבת ירושלים מן היסוד:


זְכֹר יְהוָה לִבְנֵי אֱדוֹם אֵת יוֹם יְרוּשָׁלָם

הָאֹמְרִים עָרוּ עָרוּ עַד הַיְסוֹד בָּהּ׃


המשורר פונה אל אדום ומודיע רצונו שתענש כגמולה:

בַּת בָּבֶל הַשְּׁדוּדָה [בת בבל כי הוגתה ומולדתה של הדת הנוצרית היא הדת הבבלית]

אַשְׁרֵי שֶׁיְשַׁלֶּם לָךְ אֶת גְּמוּלֵךְ שֶׁגָּמַלְתְּ לָנוּ׃ [עין תחת עין ושן תחת שן]

אַשְׁרֵי שֶׁיֹּאחֵז וְנִפֵּץ אֶת עֹלָלַיִךְ אֶל הַסָּלַע׃ [הבקשה לעונש זהה לאדום כגמול ששילמה לישראל]


וה׳ מאשר כי נקום ינקום:


כֹּה אָמַר אֲדֹנָי יְהוִה יַעַן עֲשׂוֹת אֱדוֹם בִּנְקֹם נָקָם לְבֵית יְהוּדָה וַיֶּאְשְׁמוּ אָשׁוֹם וְנִקְּמוּ בָהֶם: לָכֵן כֹּה אָמַר אֲדֹנָי יְהוִה וְנָטִתִי יָדִי עַל אֱדוֹם וְהִכְרַתִּי מִמֶּנָּה אָדָם וּבְהֵמָה וּנְתַתִּיהָ חָרְבָּה מִתֵּימָן וּדְדָנֶה בַּחֶרֶב יִפֹּלוּ וְנָתַתִּי אֶת נִקְמָתִי בֶּאֱדוֹם בְּיַד עַמִּי יִשְׂרָאֵל וְעָשׂוּ בֶאֱדוֹם כְּאַפִּי וְכַחֲמָתִי וְיָדְעוּ אֶת נִקְמָתִי נְאֻם אֲדֹנָי יְהוִה: (יחזקאל כה, יב-יז)



מתי אמרו אדום ״ערו ערו עד היסוד בה״?


בבשורה על פי מתי, אחד משליחיו של יש״ו נכתב: ״וַיֵּצֵא יֵשׁוּעַ מִן הַמִּקְדָּשׁ לָלֶכֶת לְדַרְכּוֹ וַיִּגְּשׁוּ תַּלְמִידָיו לְהַרְאוֹתוֹ אֶת בִּנְיְנֵי הַמִּקְדָּשׁ׃ וַיַּעַן יֵשׁוּעַ וַיֹּאמֶר אֲלֵיהֶם הַרְּאִיתֶם אֶת כָּל אֵלֶּה אָמֵן אֹמֵר אֲנִי לָכֶם לֹא תִשָּׁאֵר פֹּה אֶבֶן עַל אֶבֶן אֲשֶׁר לֹא תִתְפָּרָק׃ (24, 1-2)


אדום מעולם לא הפסיקה לשטום את ישראל:כֹּה אָמַר יְהוָה עַל שְׁלֹשָׁה פִּשְׁעֵי אֱדוֹם וְעַל אַרְבָּעָה לֹא אֲשִׁיבֶנּוּ עַל רָדְפוֹ בַחֶרֶב אָחִיו וְשִׁחֵת רַחֲמָיו וַיִּטְרֹף לָעַד אַפּוֹ וְעֶבְרָתוֹ שְׁמָרָה נֶצַח: עמוס א, יא) ספר היובלים הרחיב את יריעת הסיפור באופן משמעותי, למדנו על שרבקה השביעה את בניה לבלתי יפגעו אחד בשני, וגם יצחק עשה כן. הבנים אכן נשבעו אך לאחר מות יצחק כעסו בני עשו על הירושה שניתנה ליעקב במקום לאביהם, וקמו לצאת למלחמה על יעקב כשעשו בראשם:


״וימלא קצף וחמה בעת ראותו את בניו והם מאלצים אותו כי ילך לפניהם וינהלם על יעקב אחיו: ואחר זכר את כל הרעה הטמונה בלבו על יעקב אחיו ולא זכר את שבועתו אשר נשבע לאביו ולאמו אם ידרוש כל ימי חייו רעה ליעקב אחיו:


​...אז ישא עשו את קולו ויאמר אליו אין לבני האדם ולחית הארץ שבועת אמת: ואשר נשבעו שבועתם עד עולם בבוקר ידרשו זה לזה רעה ולהרוג איש את שונאו וצרו: ותשנאני אותי ואת בני עד עולם ואין לעשות עמך אחוה שמע דבריי אלה אשר אומר אליך: אם יהפוך חזיר עורו ושערותיו כצמר ירכו אם יצמיח בראשו קרנים כקרני איל וצאן אז אעשה עמך אחוה: ואם יפרדו יונקים משדי אמם אהיה לך אח ואם יעשו הזאבים שלום עם השיות לבלתי אכלם ולבלתי הציק להם ואם יהיה לבם להיטיב אז יהיה בלבי עליך שלום: ואריה כי יתרע עם השור ואם יצמד אתו בעול אחד וחרש עמו אז אעשה עמך שלום: וכי ילבין העורב כחסידה אז אדע כי אהבתיך ועשיתי עמך שלום: הכרת תכרת אתה ונכרתו בניך ולא יהיה שלום:


ויָרא יעקב כי רע לבו של עשו עליו ובכל נפשו יבקש להמיתו וכי בא ויקפץ כחזיר מיער הבא אל הרמח הדוקר אותו ולא יסוג ממנו: אז אמר לאנשיו ולעבדיו להתנפל עליו ועל כל אשר איתו: ואחר דבר יהודה אל יעקב אביו לאמר דרוך קשתך ושלח חצך והפל את השונא והמת את הצר והתחזק כי לא נמית את אחיך כי כמוך הוא לכבוד אצלנו: וימהר יעקב וידרך קשתו וישלח חיצו ויפל את עשו אחיו ויהרגהו: (לז-לח)


וראו חמת ה׳ על אדום, שמעשיו נגלים בפנינו הן מה שעשה בעבר והן מה שיעשה באחרית הימים, ושימו לב שדברי האחרית באים קודם, אך חמת ה׳ מתגברת כשבוע נזזכר במעשיו, כיצד עשו הוא אדום עובר על השבועה מדי דור ודור:


{א}וַיְהִי דְבַר יְהוָה אֵלַי לֵאמֹר: {ב}בֶּן אָדָם שִׂים פָּנֶיךָ עַל הַר שֵׂעִיר וְהִנָּבֵא עָלָיו: {ג}וְאָמַרְתָּ לּוֹ כֹּה אָמַר אֲדֹנָי יְהוִה הִנְנִי אֵלֶיךָ הַר שֵׂעִיר וְנָטִיתִי יָדִי עָלֶיךָ וּנְתַתִּיךָ שְׁמָמָה וּמְשַׁמָּה: {ד}עָרֶיךָ חָרְבָּה אָשִׂים וְאַתָּה שְׁמָמָה תִהְיֶה וְיָדַעְתָּ כִּי אֲנִי יְהוָה: {ה}יַעַן הֱיוֹת לְךָ אֵיבַת עוֹלָם וַתַּגֵּר אֶת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל עַל יְדֵי חָרֶב בְּעֵת אֵידָם בְּעֵת עֲוֹן קֵץ: {ו}לָכֵן חַי אָנִי נְאֻם אֲדֹנָי יְהוִה כִּי לְדָם אֶעֶשְׂךָ וְדָם יִרְדֲּפֶךָ אִם לֹא דָם שָׂנֵאתָ וְדָם יִרְדֲּפֶךָ: {ז}וְנָתַתִּי אֶת הַר שֵׂעִיר לְשִׁמְמָה וּשְׁמָמָה וְהִכְרַתִּי מִמֶּנּוּ עֹבֵר וָשָׁב: {ח}וּמִלֵּאתִי אֶת הָרָיו חֲלָלָיו גִּבְעוֹתֶיךָ וְגֵאוֹתֶיךָ וְכָל אֲפִיקֶיךָ חַלְלֵי חֶרֶב יִפְּלוּ בָהֶם: {ט}שִׁמְמוֹת עוֹלָם אֶתֶּנְךָ וְעָרֶיךָ לֹא תישׁבְנָה וִידַעְתֶּם כִּי אֲנִי יְהוָה:


{י}יַעַן אֲמָרְךָ אֶת שְׁנֵי הַגּוֹיִם וְאֶת שְׁתֵּי הָאֲרָצוֹת לִי תִהְיֶינָה וִירַשְׁנוּהָ וַיהוָה שָׁם הָיָה: (ס){יא}לָכֵן חַי אָנִי נְאֻם אֲדֹנָי יְהוִה וְעָשִׂיתִי כְּאַפְּךָ וּכְקִנְאָתְךָ אֲשֶׁר עָשִׂיתָה מִשִּׂנְאָתֶיךָ בָּם וְנוֹדַעְתִּי בָם כַּאֲשֶׁר אֶשְׁפְּטֶךָ: {יב}וְיָדַעְתָּ כִּי אֲנִי יְהוָה שָׁמַעְתִּי אֶת כָּל נָאָצוֹתֶיךָ אֲשֶׁר אָמַרְתָּ עַל הָרֵי יִשְׂרָאֵל לֵאמֹר שָׁממה לָנוּ נִתְּנוּ לְאָכְלָה: {יג}וַתַּגְדִּילוּ עָלַי בְּפִיכֶם וְהַעְתַּרְתֶּם עָלַי דִּבְרֵיכֶם אֲנִי שָׁמָעְתִּי: {יד}כֹּה אָמַר אֲדֹנָי יְהוִה כִּשְׂמֹחַ כָּל הָאָרֶץ שְׁמָמָה אֶעֱשֶׂה לָּךְ: {טו}כְּשִׂמְחָתְךָ לְנַחְלַת בֵּית יִשְׂרָאֵל עַל אֲשֶׁר שָׁמֵמָה כֵּן אֶעֱשֶׂה לָּךְ שְׁמָמָה תִהְיֶה הַר שֵׂעִיר וְכָל אֱדוֹם כֻּלָּהּ וְיָדְעוּ כִּי אֲנִי יְהוָה: (יחזקאל לה)


בזמן גלות ישראל מעל ארצו בחורבן הראשון, אדום היא שנתנה יד ורגל להפיל את ישראל.


חזיר מיער - עשו הוא אדום המכרסם בעם, ומנסה להעביר נפשות ישראל לשורותיו.


יְהֹוָה צְבָאוֹת הֲשִׁיבֵנוּ וְהָאֵר פָּנֶיךָ וְנִוָּשֵׁעָה׃

גֶּפֶן מִמִּצְרַיִם תַּסִּיעַ תְּגָרֵשׁ גּוֹיִם וַתִּטָּעֶהָ׃

פִּנִּיתָ לְפָנֶיהָ וַתַּשְׁרֵשׁ שָׁרָשֶׁיהָ וַתְּמַלֵּא אָֽרֶץ׃

כִּסּוּ הָרִים צִלָּהּ וַעֲנָפֶיהָ אַרְזֵי אֵל׃

תְּשַׁלַּח קְצִירֶהָ עַד יָם וְאֶל נָהָר יוֹנְקוֹתֶיהָ׃

לָמָּה פָּרַצְתָּ גְדֵרֶיהָ וְאָרוּהָ כָּל עֹבְרֵי דָרֶךְ׃ [ארוה - לשון ליקוט]

יְכַרְסְמֶנָּה חֲזִיר מִיָּעַר וְזִיז שָׂדַי יִרְעֶנָּה׃ [זיז שדי הם כל חיות היער, ככתוב בחזון גורל האומות בספר חנוך א׳]

יְהֹוָה צְבָאוֹת שׁוּב נָא הַבֵּט מִשָּׁמַיִם

וּרְאֵה וּפְקֹד גֶּפֶן זֹאת וְכַנָּה אֲשֶׁר נָֽטְעָה יְמִינֶךָ׃ [כנה מלשון מכון, הכנה וכָּן, בסיס. פקידה היא ספירת נוכחות]

שְׂרֻפָה בָאֵשׁ כְּסוּחָה מִגַּעֲרַת פָּנֶיךָ יֹאבֵדוּ׃ (פ, ח-יז)



הגפן - נטע שעשועיו של ה׳


אָשִׁירָה נָּא לִידִידִי שִׁירַת דּוֹדִי לְכַרְמוֹ

כֶּרֶם הָיָה לִידִידִי בְּקֶרֶן בֶּן שָׁמֶן:

וַיְעַזְּקֵהוּ וַיְסַקְּלֵהוּ וַיִּטָּעֵהוּ שֹׂרֵק

וַיִּבֶן מִגְדָּל בְּתוֹכוֹ וְגַם יֶקֶב חָצֵב בּוֹ

וַיְקַו לַעֲשׂוֹת עֲנָבִים וַיַּעַשׂ בְּאֻשִׁים:

וְעַתָּה יוֹשֵׁב יְרוּשָׁלִַם וְאִישׁ יְהוּדָה

שִׁפְטוּ נָא בֵּינִי וּבֵין כַּרְמִי:

מַה לַּעֲשׂוֹת עוֹד לְכַרְמִי וְלֹא עָשִׂיתִי בּוֹ

מַדּוּעַ קִוֵּיתִי לַעֲשׂוֹת עֲנָבִים וַיַּעַשׂ בְּאֻשִׁים:

וְעַתָּה אוֹדִיעָה נָּא אֶתְכֶם

אֵת אֲשֶׁר אֲנִי עֹשֶׂה לְכַרְמִי

הָסֵר מְשׂוּכָּתוֹ וְהָיָה לְבָעֵר

פָּרֹץ גְּדֵרוֹ וְהָיָה לְמִרְמָס:

וַאֲשִׁיתֵהוּ בָתָה לֹא יִזָּמֵר וְלֹא יֵעָדֵר

וְעָלָה שָׁמִיר וָשָׁיִת

וְעַל הֶעָבִים אֲצַוֶּה מֵהַמְטִיר עָלָיו מָטָר:



הנמשל

כִּי כֶרֶם יְהוָה צְבָאוֹת בֵּית יִשְׂרָאֵל

וְאִישׁ יְהוּדָה נְטַע שַׁעֲשׁוּעָיו

וַיְקַו לְמִשְׁפָּט וְהִנֵּה מִשְׂפָּח

לִצְדָקָה וְהִנֵּה צְעָקָה: (ישעיהו ה, א-ז)


עולה מתוך הדברים שישראל עצמם הם האחראים לגורל ירושלם, ולגורלם בכלל, שאם היו דבקים בחוקות ה׳ ובמצוותיו לא היה פגע רע:


וַיִּחַר אַף יְהוָה בְּיִשְׂרָאֵל וַיֹּאמֶר יַעַן אֲשֶׁר עָבְרוּ הַגּוֹי הַזֶּה אֶת בְּרִיתִי אֲשֶׁר צִוִּיתִי אֶת אֲבוֹתָם וְלֹא שָׁמְעוּ לְקוֹלִי: גַּם אֲנִי לֹא אוֹסִיף לְהוֹרִישׁ אִישׁ מִפְּנֵיהֶם מִן הַגּוֹיִם אֲשֶׁר עָזַב יְהוֹשֻׁעַ וַיָּמֹת: לְמַעַן נַסּוֹת בָּם אֶת יִשְׂרָאֵל הֲשֹׁמְרִים הֵם אֶת דֶּרֶךְ יְהוָה לָלֶכֶת בָּם כַּאֲשֶׁר שָׁמְרוּ אֲבוֹתָם אִם לֹא: (שופטים ב, כ-כב)



על ׳יום ירושלים׳ בימינו


יומיים לאחר שחרור הר הבית, החליטה מועצת הרבנות הראשית לקיים בשבת תפילת הודיה חגיגית ולדון בקרוב על ”קביעת יום חג לדורות“. ב-13.12.1967, בכינוס של חבר הרבנים קראו הרבנים לרבנות הראשית לקבוע את כ"ח אייר כחג הודייה על שחרור ירושלים, וזאת עשו.


זהו מעבר על מצוות התורה לֹא תֹסִפוּ עַל הַדָּבָר אֲשֶׁר אָנֹכִי מְצַוֶּה אֶתְכֶם וְלֹא תִגְרְעוּ מִמֶּנּוּ לִשְׁמֹר אֶת מִצְוֹת יְהֹוָה אֱלֹהֵיכֶם אֲשֶׁר אָנֹכִי מְצַוֶּה אֶתְכֶם: (דברים ד, ב) הפסקת מלאכה היא קידוש היום, וזה לא יעשה, משום שה׳ הוא המחליט על ימי קודש.


כִּי מֵעוֹלָם שָׁבַרְתִּי עֻלֵּךְ נִתַּקְתִּי מוֹסְרֹתַיִךְ וַתֹּאמרִי לֹא (אעבד) אֶעֱבוֹר כִּי עַל כָּל גִּבְעָה גְּבֹהָה וְתַחַת כָּל עֵץ רַעֲנָן אַתְּ צֹעָה זֹנָה: וְאָנֹכִי נְטַעְתִּיךְ שֹׂרֵק כֻּלֹּה זֶרַע אֱמֶת וְאֵיךְ נֶהְפַּכְתְּ לִי סוּרֵי הַגֶּפֶן נָכְרִיָּה: כִּי אִם תְּכַבְּסִי בַּנֶּתֶר וְתַרְבִּי לָךְ בֹּרִית נִכְתָּם עֲוֹנֵךְ לְפָנַי נְאֻם אֲדֹנָי יְהוִה: אֵיךְ תֹּאמְרִי לֹא נִטְמֵאתִי אַחֲרֵי הַבְּעָלִים לֹא הָלַכְתִּי רְאִי דַרְכֵּךְ בַּגַּיְא דְּעִי מֶה עָשִׂית בִּכְרָה קַלָּה מְשָׂרֶכֶת דְּרָכֶיהָ: (ירמיהו ב, כ-כג)


גֶּפֶן בּוֹקֵק יִשְׂרָאֵל פְּרִי יְשַׁוֶּה לּוֹ כְּרֹב לְפִרְיוֹ הִרְבָּה לַמִּזְבְּחוֹת כְּטוֹב לְאַרְצוֹ הֵיטִיבוּ מַצֵּבוֹת: חָלַק לִבָּם עַתָּה יֶאְשָׁמוּ הוּא יַעֲרֹף מִזְבְּחוֹתָם יְשֹׁדֵד מַצֵּבוֹתָם: (הושע י, א-ב)


מעקב אחר הגפן ושריגיה במקרא, הוא מעקב אחר קורות ישראל.



מדוע ירושלֶם ולא ירושלַים?


במקרא ישנם חמישה מופעי ירושלים לעומת 620 מופעי ירושלם בניקוד המאולץ יְרוּשָׁלִַם אלו עדים מספיקים והותר, אך נוסיף על אלה כהנה וכהנה:


  • וּמַלְכִּי צֶדֶק מֶלֶךְ שָׁלֵם הוֹצִיא לֶחֶם וָיָיִן וְהוּא כֹהֵן לְאֵל עֶלְיוֹן: (בראשית יד, יח)

  • וַיְהִי בְשָׁלֵם סֻכּוֹ וּמְעוֹנָתוֹ בְצִיּוֹן (תהלה עו, ג)

  • הניקוד הוא תוספת למקרא, המגילות שהן הכתוב העתיק ביותר, אינן מנוקדות וירושלם היא ירושלם.

  • שמה הארמי הוא ירושלֶם, וכך בשפות רבות

מנין ירושלים?


כחוקות רבות בישראל המחקות את חוקי יוון, גם את מקור שמה המאוחר של עיר קדשנו מצאנו בתרגום השבעים, שהוא תרגום התורה ליונית: יִרוּסַלִֿים.