מצוות הנף העומר מתייחסת להבאת קציר השעורים אל בית המקדש, להנפה לפני ה׳ ביד הכהן. בתורה כתוב המועד לאחר מועדי חג המצות: וּבַחֲמִשָּׁה עָשָׂר יוֹם לַחֹדֶשׁ הַזֶּה חַג הַמַּצּוֹת לַיהוָה שִׁבְעַת יָמִים מַצּוֹת תֹּאכֵלוּ׃ בַּיּוֹם הָרִאשׁוֹן מִקְרָא קֹדֶשׁ יִהְיֶה לָכֶם כָּל מְלֶאכֶת עֲבֹדָה לֹא תַעֲשׂוּ׃ וְהִקְרַבְתֶּם אִשֶּׁה לַיהוָה שִׁבְעַת יָמִים בַּיּוֹם הַשְּׁבִיעִי מִקְרָא קֹדֶשׁ כָּל מְלֶאכֶת עֲבֹדָה לֹא תַעֲשׂוּ׃
 (ויקרא כג, ו-ח)

המצווה כוללת שתי הוראות עיקריות, האחת היא זמן הבאת העומר:

וַיְדַבֵּר יְהוָה אֶל מֹשֶׁה לֵּאמֹר׃ דַּבֵּר אֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְאָמַרְתָּ אֲלֵהֶם כִּי תָבֹאוּ אֶל הָאָרֶץ אֲשֶׁר אֲנִי נֹתֵן לָכֶם וּקְצַרְתֶּם אֶת קְצִירָהּ וַהֲבֵאתֶם אֶת עֹמֶר רֵאשִׁית קְצִירְכֶם אֶל הַכֹּהֵן׃ וְהֵנִיף אֶת הָעֹמֶר לִפְנֵי יְהוָה לִרְצֹנְכֶם מִמָּחֳרַת הַשַּׁבָּת יְנִיפֶנּוּ הַכֹּהֵן׃ (שם, ט-יא)

השנייה היא קרבנות ונסכים:

וַעֲשִׂיתֶם בְּיוֹם הֲנִיפְכֶם אֶת הָעֹמֶר כֶּבֶשׂ תָּמִים בֶּן שְׁנָתוֹ לְעֹלָה לַיהוָה׃ וּמִנְחָתוֹ שְׁנֵי עֶשְׂרֹנִים סֹלֶת בְּלוּלָה בַשֶּׁמֶן אִשֶּׁה לַיהוָה רֵיחַ נִיחֹחַ וְנִסְכֹּה יַיִן רְבִיעִת הַהִין׃ וְלֶחֶם וְקָלִי וְכַרְמֶל לֹא תֹאכְלוּ עַד עֶצֶם הַיּוֹם הַזֶּה עַד הֲבִיאֲכֶם אֶת קָרְבַּן אֱלֹהֵיכֶם חֻקַּת עוֹלָם לְדֹרֹתֵיכֶם בְּכֹל מֹשְׁבֹתֵיכֶם׃ (שם, יב-יד)

כמובן שהבאת העומר לא יכולה להעשות בתוך ימי חג המצות שכן עד להבאת העומר אסורה אכילת חמץ, מצווה שמצטרפת אל מצוות חג המצות: מַצּוֹת יֵאָכֵל אֵת שִׁבְעַת הַיָּמִים וְלֹא יֵרָאֶה לְךָ חָמֵץ וְלֹא יֵרָאֶה לְךָ שְׂאֹר בְּכל גְּבֻלֶךָ: (שמות יג, ז) וְלֹא יֵרָאֶה לְךָ שְׂאֹר בְּכל גְּבֻלְךָ שִׁבְעַת יָמִים וְלֹא יָלִין מִן הַבָּשָׂר אֲשֶׁר תִּזְבַּח בָּעֶרֶב בַּיּוֹם הָרִאשׁוֹן לַבֹּקֶר: (דברים טז, ד)

ולכן יום הבאת העומר הוא ביום ראשון לאחר השבת תוך חג המצות, ׳השבת׳ במצווה ׳למחרת השבת׳ היא שבת שבה לא מוקרבים קרבנות החג. כך מצויין גם במגילות הכהונה. על יום הנף העומר נחלקות בדעתן והלכתן שתי הקהילות העיקריות בישראל, הפרושים (רבנות) והקראים, בשל הפסוק: וְהֵנִיף אֶת הָעֹמֶר לִפְנֵי יְהוָה לִרְצֹנְכֶם מִמָּחֳרַת הַשַּׁבָּת יְנִיפֶנּוּ הַכֹּהֵן׃ (ויקרא כג,יא) לפרושים ׳השבת׳ היא יומו הראשון של חג המצות כי השוו שבת למקרא קודש, באופן זה, מאחר והחג יכול להתקיים בכל יום, קורה לא פעם שהנף העומר לא חל ביום ראשון וזהו עיוות גדול, טרם נמצא הסבר למליוני אנשים שאינם חשים בו, או אינם חשים לתקנו מיראתם את החכמים המתים שהנהיגוהו. הקראים לעומתם מבינים היטב ש׳השבת האמורה׳ היא היום השביעי לשבוע, אך מבחינתם כיוון הכתוב לשבת שבתוך חג המצות. אמנם הנף העומר חל ביום ראשון ככתוב, אך אין להביא חמץ אל המקדש בשבעת ימי המצות ובכך טועים גם הם.

ובתורה, לעין כל, מצווה מפורשת שלא לצרף מקראי קודש לשבתות:

אֵלֶּה מוֹעֲדֵי יְהוָה אֲשֶׁר תִּקְרְאוּ אֹתָם מִקְרָאֵי קֹדֶשׁ לְהַקְרִיב אִשֶּׁה לַיהוָה עֹלָה וּמִנְחָה זֶבַח וּנְסָכִים דְּבַר יוֹם בְּיוֹמוֹ: מִלְּבַד שַׁבְּתֹת יְהוָה וּמִלְּבַד מַתְּנוֹתֵיכֶם וּמִלְּבַד כׇּל נִדְרֵיכֶם וּמִלְּבַד כׇּל נִדְבוֹתֵיכֶם אֲשֶׁר תִּתְּנוּ לַיהוָה: (ויקרא כג, לז-לח)

חשיבות הדיוק במועד

יום הנף העומר הוא אחד מארבעה מועדי הבכורים (שעורה, חיטה, תירוש ויצהר) התלויים זה בזה על ידי ספירת 49 יום ממועד אחד למשנהו:

וּסְפַרְתֶּם לָכֶם מִמָּחֳרַת הַשַּׁבָּת מִיּוֹם הֲבִיאֲכֶם אֶת עֹמֶר הַתְּנוּפָה שֶׁבַע שַׁבָּתוֹת תְּמִימֹת תִּהְיֶינָה׃ עַד מִמָּחֳרַת הַשַּׁבָּת הַשְּׁבִיעִת תִּסְפְּרוּ חֲמִשִּׁים יוֹם וְהִקְרַבְתֶּם מִנְחָה חֲדָשָׁה לַיהוָה׃ מִמּוֹשְׁבֹתֵיכֶם תָּבִיאּוּ לֶחֶם תְּנוּפָה שְׁתַּיִם שְׁנֵי עֶשְׂרֹנִים סֹלֶת תִּהְיֶינָה חָמֵץ תֵּאָפֶינָה בִּכּוּרִים לַיהוָה׃ וְהִקְרַבְתֶּם עַל הַלֶּחֶם שִׁבְעַת כְּבָשִׂים תְּמִימִם בְּנֵי שָׁנָה וּפַר בֶּן בָּקָר אֶחָד וְאֵילִם שְׁנָיִם יִהְיוּ עֹלָה לַיהוָה וּמִנְחָתָם וְנִסְכֵּיהֶם אִשֵּׁה רֵיחַ נִיחֹחַ לַיהוָה׃ וַעֲשִׂיתֶם שְׂעִיר עִזִּים אֶחָד לְחַטָּאת וּשְׁנֵי כְבָשִׂים בְּנֵי שָׁנָה לְזֶבַח שְׁלָמִים׃ וְהֵנִיף הַכֹּהֵן אֹתָם עַל לֶחֶם הַבִּכֻּרִים תְּנוּפָה לִפְנֵי יְהוָה עַל שְׁנֵי כְּבָשִׂים קֹדֶשׁ יִהְיוּ לַיהוָה לַכֹּהֵן׃ (ויקרא כג, טו-כ)

ימי הבכורים הנם מקראי קודש שלא תעשה בהם מלאכת עבודה, אך אשר יעשה למאכל:

וּקְרָאתֶם בְּעֶצֶם הַיּוֹם הַזֶּה מִקְרָא קֹדֶשׁ יִהְיֶה לָכֶם כָּל מְלֶאכֶת עֲבֹדָה לֹא תַעֲשׂוּ חֻקַּת עוֹלָם בְּכָל מוֹשְׁבֹתֵיכֶם לְדֹרֹתֵיכֶם׃ (שם, כא)

על הנף העומר ולוח השנה הירחי

בין מקטעי המגילות מצאנו פיסה מאירת עינים. זמן כתיבתה - בימים בהם בית המקדש עמד ופעל, אך הכהנים המשרתים בו לא קיימו את מועדי ה׳ בזמנם הנכון. הדבר קרה לאחר עזיבת הכהונה האמיתית את המקדש, בתחילת תקופה חדשה בה שירתו בו כהנים שכירי השלטון היווני ובאי כח הפרושים, שקיימו את מועדי ישראל על פי לוח השנה הירחי. הפיסה נכתבה ביד כהן יודע תורה וצדק, המודע לקלקול הגדול ומזהיר את הקורא שלא ללכת בדרכם.

//כיא שבתון זכרון מקרא קודש הוא יום הנף העומר

___ ואין להקריב עומר ביום שבת קודש

הלוא כתוב מלבד שבתות יהוה ___

גם אין לעשות זכרון עמהם ככל תעות עוורון העם

העושים ככל אשר הראו עֹנניהם ___ ולא מתורת משה//

מן המקטע ניתן להסיק:

1. לא מתקיימים מועדים יחד עם יום השבת - שבתות ה׳ הם ימי זכרון מקרא קודש ואין לעשות עמהם זכרון חג נוסף.

2. יום הנף העומר הוא יום מקרא קודש - מאשרת התורה ומגילת המקדש.

3. הכהן מחזק טענתו בעזרת פסוק מן התורה: מִלְּבַד שַׁבְּתֹת יְהוָֹה.

4. לא מקריבים עומר ביום שבת - טעות הקשורה לשימוש בלוח השנה הירחי ולהוראת ״ממחרת השבת״.

5. לוח השנה הכהני כבר לא משמש את היהודים, הלוח הירחי כבר הושלט על המקדש.

קראו עוד כאן