וְכַאֲשֶׁר נִשְׁבַּע לַאֲבֹתֶיךָ

על המקור לחג השבֻעות

חג שבועות - האם נקרא כך משום שסופרים שבעה שבועות מהנפת העומר ועד ליום החג? כך לפי התורה, אך לפי ספר היובלים ומגילות בית המקדש, שבֻעות הוא יום שבועת ברית.


בתורה ניתנו מספר מצוות לגבי שבועה


  • האיסור להשבע לדבר שקר: ולֹא תִשָּׁבְעוּ בִשְׁמִי לַשָּׁקֶר וְחִלַּלְתָּ אֶת שֵׁם אֱלֹהֶיךָ אֲנִי יְהוָה׃ (ויקרא יט, יא)

  • עלינו להשבע רק בשם ה׳: אֶת יְהוָה אֱלֹהֶיךָ תִּירָא וְאֹתוֹ תַעֲבֹד וּבִשְׁמוֹ תִּשָּׁבֵעַ׃ (דברים ו, יג)

  • וכשנשבעים, חייבים לקיים: אִישׁ כִּי יִדֹּר נֶדֶר לַיהֹוָה אוֹ הִשָּׁבַע שְׁבֻעָה לֶאְסֹר אִסָּר עַל נַפְשׁוֹ לֹא יַחֵל דְּבָרוֹ כְּכָל הַיֹּצֵא מִפִּיו יַעֲשֶׂה: (וידבר ל, ג) לא יחל משמעו לא יחכה לעשות דברו.



חג השבועה בין אלהים לאדם


לפי הלוח המקראי תאריך חג השבועות, הוא מועד בכורי חיטה, חל בכל שנה בתאריך 15.3 ביום ראשון. לפי ספר היובלים, המתארך עבורנו מועדים לארועים בחיי אבותינו החל מאדם אבינו, ביום חג השבועות נשבע ה׳ שלוש שבועות שונות, והיום אף נקרא מועד בריתות ומועד חידוש הבריתות הקודמות.


בחודש השלישי התקיימה הברית בין ה׳ לנפש כל חי שלא יבוא עוד מבול


וְזָכַרְתִּי אֶת בְּרִיתִי אֲשֶׁר בֵּינִי וּבֵינֵיכֶם וּבֵין כָּל נֶפֶשׁ חַיָּה בְּכָל בָּשָׂר וְלֹא יִהְיֶה עוֹד הַמַּיִם לְמַבּוּל לְשַׁחֵת כָּל בָּשָׂר: וְהָיְתָה הַקֶּשֶׁת בֶּעָנָן וּרְאִיתִיהָ לִזְכֹּר בְּרִית עוֹלָם בֵּין אֱלֹהִים וּבֵין כָּל נֶפֶשׁ חַיָּה בְּכָל בָּשָׂר אֲשֶׁר עַל הָאָרֶץ:


תנאי הברית לאדם ולחי:

אַךְ בָּשָׂר בְּנַפְשׁוֹ דָמוֹ לֹא תֹאכֵלוּ: וְאַךְ אֶת דִּמְכֶם לְנַפְשֹׁתֵיכֶם אֶדְרֹשׁ מִיַּד כָּל חַיָּה אֶדְרְשֶׁנּוּ וּמִיַּד הָאָדָם מִיַּד אִישׁ אָחִיו אֶדְרֹשׁ אֶת נֶפֶשׁ הָאָדָם: שֹׁפֵךְ דַּם הָאָדָם בָּאָדָם דָּמוֹ יִשָּׁפֵךְ כִּי בְּצֶלֶם אֱלֹהִים עָשָׂה אֶת הָאָדָם: (בראשית ט)


מספר היובלים: ״וישבע נח את בניו אם יאכלו כל דם מכל בשר ויכרת ברית לפני ה׳ האלהים לעולם לכל דורות הארץ בחדש הזה: על כן אמר לך [משה] כי תכרת ברית אתה עם בני ישראל בחודש ההוא בהר בשבועה והזִית עליהם דם בעבור כל דברי הברית אשר כרת ה׳ עמהם לכל הימים:״


2. ברית בין הבתרים נכרתה עם אברהם ביום 15.3


״וביום ההוא בחצי החודש השלישי כרתנו ברית את אברהם כברית אשר כרתנו בחודש ההוא את נח ויחדש אברהם את החג ואת החוקה לו עד עולם:"


וַיְהִי הַשֶּׁמֶשׁ בָּאָה וַעֲלָטָה הָיָה וְהִנֵּה תַנּוּר עָשָׁן וְלַפִּיד אֵשׁ אֲשֶׁר עָבַר בֵּין הַגְּזָרִים הָאֵלֶּה: בַּיּוֹם הַהוּא כָּרַת יְהֹוָה אֶת אַבְרָם בְּרִית לֵאמֹר לְזַרְעֲךָ נָתַתִּי אֶת הָאָרֶץ הַזֹּאת מִנְּהַר מִצְרַיִם עַד הַנָּהָר הַגָּדֹל נְהַר פְּרָת: (בראשית טו, יז, יח)



3. יום התגלות ה׳ בהר חורב, ב- 15.3, יום לפני שעלה משה ההרה


״ויהי בשנה הראשונה לצאת בני ישראל מארץ מצרים, בחודש השלישי בשישה עשר בו, וידבר אל משה לאמור: עלה אלי פה ההרה ואתנה לך את שתי לוחות האבן והתורה והמצווה אשר כתבתי להורותם:״


וזו הברית שכרת משה כדברי המלאך:


העם מקבל את הברית בעל פה {ג}וַיָּבֹא מֹשֶׁה וַיְסַפֵּר לָעָם אֵת כָּל דִּבְרֵי יְהֹוָה וְאֵת כָּל הַמִּשְׁפָּטִים וַיַּעַן כָּל הָעָם קוֹל אֶחָד וַיֹּאמְרוּ כָּל הַדְּבָרִים אֲשֶׁר דִּבֶּר יְהוָֹה נַעֲשֶׂה: משה כותב את כל דברי ה׳ ובונה מזבח

{ד}וַיִּכְתֹּב מֹשֶׁה אֵת כָּל דִּבְרֵי יְהֹוָה וַיַּשְׁכֵּם בַּבֹּקֶר וַיִּבֶן מִזְבֵּחַ תַּחַת הָהָר וּשְׁתֵּים עֶשְׂרֵה מַצֵּבָה לִשְׁנֵים עָשָׂר שִׁבְטֵי יִשְׂרָאֵל: זבחי שלמים נאכלים על ידי המקריבים למעט החלבים, כלומר היתה סעודה גדולה. נערי ישראל הם הבכורים שאלמלא חטא העגל היו עושים כבודת הלויים. {ה}וַיִּשְׁלַח אֶת נַעֲרֵי בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וַיַּעֲלוּ עֹלֹת וַיִּזְבְּחוּ זְבָחִים שְׁלָמִים לַיהוָֹה פָּרִים:


אם כן הדם הוא חתימת ה׳, חציו נזרק על המזבח {ו}וַיִּקַּח מֹשֶׁה חֲצִי הַדָּם וַיָּשֶׂם בָּאַגָּנֹת וַחֲצִי הַדָּם זָרַק עַל הַמִּזְבֵּחַ: ספר הברית נקרא שוב באזניהם לקבל הסכמה סופית והעם מאשר במקרא מקוצר שמשמעו היא נעשה דברו ונשמע בקולו, ולא שרצו לעשות לפני שישמעו, כי שמעו כבר פעמיים באותו היום. {ז}וַיִּקַּח סֵפֶר הַבְּרִית וַיִּקְרָא בְּאָזְנֵי הָעָם וַיֹּאמְרוּ כֹּל אֲשֶׁר דִּבֶּר יְהוָֹה נַעֲשֶׂה וְנִשְׁמָע: חציו נזרק לכיוון העם {ח}וַיִּקַּח מֹשֶׁה אֶת הַדָּם וַיִּזְרֹק עַל הָעָם וַיֹּאמֶר הִנֵּה דַם הַבְּרִית אֲשֶׁר כָּרַת יְהוָֹה עִמָּכֶם עַל כָּל הַדְּבָרִים הָאֵלֶּה: (שמות כד) לאחריה, עלה אל ההר לקבל את הלוחות, חוזה הברית.



בספר היובלים מוסברת נצחיות המועד


״...על כן הוקם ויכתב בלחות השמים כי ישמרו לעשות את חג השבֻעות בחודש הזה פעם בשנה לחדש את הברית בכל שנה ושנה ...ואתה צו את בני ישראל ושמרו את החג הזה בכל דורותיהם לחק להם יום אחד בשנה בחדש הזה יחוגו בו: כי חג שבועות הוא וחג ראשית הבריאה משנה תושיה הוא. כפל חג הוא ולשני מינים החג הזה, משנה חג ומשנה משפט, ככתוב וחרות בו תעשהו. כי כתבתי בספר התורה הראשון אשר בו כתבתי לך לעשותו במועדו יום אחד בשנה וקרבנו אמרתי לך למען יזכרהו בני ישראל ועשוהו לדורותיהם בחודש הזה יום אחד בכל שנה ושנה:״


המסורת של כריתת ברית בחודש השלישי ממשיכה גם בימי המלך אסא, הכורת ברית בין העם לה׳:

וַיִּקָּבְצוּ יְרוּשָׁלִַם בַּחֹדֶשׁ הַשְּׁלִשִׁי לִשְׁנַת חֲמֵשׁ עֶשְׂרֵה לְמַלְכוּת אָסָא וַיִּזְבְּחוּ לַיהוה בַּיּוֹם הַהוּא מִן הַשָּׁלָל הֵבִיאוּ בָּקָר שְׁבַע מֵאוֹת וְצֹאן שִׁבְעַת אֲלָפִים: וַיָּבֹאוּ בַבְּרִית לִדְרוֹשׁ אֶת יהוה אֱלֹהֵי אֲבוֹתֵיהֶם בְּכָל לְבָבָם וּבְכָל נַפְשָׁם: וְכֹל אֲשֶׁר לֹא יִדְרֹשׁ לַיהוה אֱלֹהֵי יִשְׂרָאֵל יוּמָת לְמִן קָטֹן וְעַד גָּדוֹל לְמֵאִישׁ וְעַד אִשָּׁה: וַיִּשָּׁבְעוּ לַיהוה בְּקוֹל גָּדוֹל וּבִתְרוּעָה וּבַחֲצֹצְרוֹת וּבְשׁוֹפָרוֹת: וַיִּשְׂמְחוּ כָל יְהוּדָה עַל הַשְּׁבוּעָה כִּי בְכָל לְבָבָם נִשְׁבָּעוּ וּבְכָל רְצוֹנָם בִּקְשֻׁהוּ וַיִּמָּצֵא לָהֶם וַיָּנַח ה' לָהֶם מִסָּבִיב: (דברי הימים ב׳ טו, יב-טו)



ישנן עוד שתי ספירות בנות שבעה שבועות בין מועד חיטה למועד תירוש ובין מועד תירוש למועד יצהר (ששמם אינו חג שבועות) ניתן לקרוא על כך בהרחבה במאמר מועדי דגן, תירוש ויצהר.


חג השבֻעות הוא היום בו בא האלהים בברית עם אדם ועָם, שהתחייבו בשבועת נצח אחד לשני. האלהים נשבע להיות לנו לאלהים על כל המשתמע מכך, ואבותינו נשבעו גם בשמנו לקיים את כל דברי הברית הכתובים בספר הברית שהושמו בארון הברית: לְמַעַן הָקִים אֹתְךָ הַיּוֹם לוֹ לְעָם וְהוּא יִהְיֶה לְּךָ לֵאלֹהִים כַּאֲשֶׁר דִּבֶּר לָךְ וְכַאֲשֶׁר נִשְׁבַּע לַאֲבֹתֶיךָ לְאַבְרָהָם לְיִצְחָק וּלְיַעֲקֹב: וְלֹא אִתְּכֶם לְבַדְּכֶם אָנֹכִי כֹּרֵת אֶת הַבְּרִית הַזֹּאת וְאֶת הָאָלָה הַזֹּאת: כִּי אֶת אֲשֶׁר יֶשְׁנוֹ פֹּה עִמָּנוּ עֹמֵד הַיּוֹם לִפְנֵי יְהֹוָה אֱלֹהֵינוּ וְאֵת אֲשֶׁר אֵינֶנּוּ פֹּה עִמָּנוּ הַיּוֹם:





===


* יחל - הפרוש קשור לניקוד המילה. אם היה דגש באות ל׳, היה יחלּ מהשורש ח.ל.ל שמשמעו הפיכה לחלול וריק מתוכן. מאחר ושתי הפרשנויות הולמות את רוח הפסוק, אין מניעה ואף נאה לנשבע לקיים את שתיהן: גם לא לחכות עם דבר שבועה או נדר, וגם לקיים את הדבר מיראת הקודש.