1. מודעת זאת לכל בעל דברים, שזו המגילה כתובה ברוח האמונה ובהתלבשות הרוח הייתה כוונתם רק לספר הנס הגדול שעשה ה׳ לישראל בהתהלכות דרך הטבע והזדמנויות קרובות, כמעשה מכירת יוסף ורדת יעקב מצרימה וכדומה, ועל כן בסיפורים צדדיים הנוגעים אל המעשיות הנזכרים דרך אגב להבנת העניין העיקרי לא דקדקו בהם הסופרים, ולא היו מאריכים בהם, כי לא באו לכתוב היסטוריה כוללת, ונהגו מנהג סופרי התנ״ך בספורים כאלה, בררו את הדברים הנצרכים להם לגוף עניינם והשאר עזבו.
2. מדתי כל ממלכה גדולה ומתוקנת אשר כבשה תחת ידה כמה מדינות שונות ועמים שונים ומתוקנים, שתשאר כל מדינה מתוקנת שכבשוה בנימוסיה והנהגותיה אשר נתגדלו עליהן ואשר הורגלו בהן, הן בעבודת אלהיהם והן בתהלוכותיהם בדרך ארץ [סובלנות], ועל ידי זה לא בנקל יקום מרד באומות הנכבשות, אלא על פי רוב יעבדו את מלכם זה הכולל בלב ונפש. ואם נעיין במגילה זו ובספרי דברי הימים המתוקנים לקדמונים מאומות העולם, נראה כי היה זה החוק של הסובלנות שמור ומושגח מאד במדינות פרס ומדי, היינו שכל עם ומדינה הכבושה תחת ידם ישאירו בנימוסיהם, ואכן נמצא שכאשר כבשו מלכי פרס ומדי איזה מדינות חדשות, השאירו לפעמים גם את מלכי המדינות הללו הכבושות על כסאותם כמו שהיו, ואך שמו עליהם מסים וארנוניות.
3. גם זאת היתה מדתי פרס ומדי, שהמלך הכולל לא היה בכחו לשנות מדעת עצמו שום חוק דתי הכתוב בספרי דתם, ותמיד היו לפניו שבעה משיבי טעם המלומדים היטב בספרי חוקי המדינה, ואלה משיבי טעם השבעה היו נקראים בשם מבאר הדת (פרשן דתא) ושאל המלך תמיד את פיהם בביאור איזה דין ומשפט בכל דברי הספק, אך בדבר אשר היה נודע למלך עניין הדת די באר לא היה צריך לשאול את שבעה משיבי טעם אלו, אלא היה גוזר ועושה בעצמו.
4. המליצה בסעודה זו הגדולה שעשה אחשורוש והשתייה כדת הייתה כפי חוקי הדת, היינו לפי חוקי המדינה, והוא שאין לכוף את הקרואים לשנות בסעודה ממנהגם והרגלם, אבל להניח כל איש ואיש על מנהגו והרגלו, הן באופן ישיבתו והן באופן מאכליו וכדומה וזהו אֵין אֹנֵס ולַעֲשׂוֹת כִּרְצוֹן אִישׁ וָאִישׁ.
5. אחשוורוש צווה לתת את הכבוד הראוי לאלהים בכריעה ובהשתחויה להמן בכל עת אשר יתראה חוצה, וידוע שכריעה היא בברכים, והשתחויה היא בנפילת פנים, ודע קורא משכיל; שבכל המקרא לא מצאנו כריעה והשתחויה ביחד רק אצל ה׳ יתברך ׳באו נשתחה ונכרעה׳ (תהלה צה) ואף קידה והשתחויה שתיהן יחד מצאנו על הרוב אצל ה׳ ית׳ ומעט לפני המלכים. ועל כן לא היה רשאי מרדכי מצד דין תורה לכרוע ולהשתחוות על זה האופן לפניו מדי ראותו את המן כפי הגזרה. ובעבירה זו הדין מיתה ובפרט שהיתה זאת בפרהסיה, וראה גם איך כותבי המגילה דקדקו בדבריהם, וכל עבדי המלך ׳כורעים ומשתחוים׳ להמן כי כן ציווה לו המלך ומרדכי לא יכרע ולא ישתחוה. וַיַּרְא הָמָן כִּי אֵין מָרְדֳּכַי כֹּרֵעַ וּמִשְׁתַּחֲוֶה לו, הכל ביחד הכריעה וההשתחויה. ונראה מהכתובים שרק הכריעה וההשתחויה מנע מרדכי מהמן, אבל הכבוד וההידור הראוי לאיש גדול, נתן לו כל עת שראה אותו, היינו הידור קימה, שקם וזע ממנו, וזהו שאמר הכתוב אחרי זה, כאשר כבר נודע למרדכי שאחשורוש הבטיח לאסתר עד חצי המלכות וכי קרובה ישועתו לבוא, אז מנע ממנו אפילו הכבוד של הידור וקימה וזהו שאמר וְכִרְאוֹת הָמָן אֶת מָרְדֳּכַי בְּשַׁעַר הַמֶּלֶךְ וְלֹא קָם וְלֹא זָע מִמֶּנּוּ.
6. ולאומרים כי ׳היה מרדכי גאוותן כי הפקיר אומה שלמה רק מפני גאותו׳ נענה שבאמת לא עלה כלל על מחשבות מרדכי, שזה המן יכול לעשות עמו איזו רעה, וכל שכן עם כל עמו בית ישראל, בעבור מניעה זו של כריעה והשתחויה שהוא כבוד אלהים שאסור לאיש יהודי. כי מרדכי סמך כעל משען ברזל על חוקי פרס ומדי ׳שכל איש ישאר חפשי בדת אבותיו׳ ובהיותו איש יהודי שעל פי דתו אסור לתת לבן אדם תמותה את הכבוד הראוי לאלהים, והיה לבו בטוח שלא יוכלו לכופו לזה, וזהו המליצה אֲשֶׁר הוּא יְהוּדִי מרדכי הצטדק לפני הסריס אשר בשער המלך ויאמר ״לא מטעם שלא יקרה בעיני פקודת המלך איני כורע חלילה, אבל הטעם ׳אשר אני יהודי׳ כלומר מטעם איסור על פי דתי, ואם כן איש היהודי יוצא מכלל פקודה זו ולא עליו הייתה הגזרה כלל וזהו הנאמר שם וַיַּגִּידוּ לְהָמָן לִרְאוֹת הֲיַעַמְדוּ דִּבְרֵי מָרְדֳּכַי כִּי הִגִּיד לָהֶם אֲשֶׁר הוּא יְהוּדִי: והפעם נודע להמן כי כל איש יהודי מסתמא לא יכרע ולא ישתחוה לפניו בעבור שתמנעהו דת תורתו; לזאת חשב המן מחשבות להשמיד את כל היהודים. וכאשר אמר וְדָתֵיהֶם שֹׁנוֹת מִכָּל עָם וְאֶת דָּתֵי הַמֶּלֶךְ אֵינָם עֹשִׂים: סיבב כי כל מעשה היהודים שעושים הכל כאשר לכל המה בהיפך כל דתות שבעולם, ותכלית כוונתם היא רק למרות פי המלך וע״י זה הם חייבים כליה.
מכל הדיבה הרעה הזו שהוציא המן לפני המלך על היהודים לא ידע מרדכי מאומה כי מעולם לא עלה על לב מרדכי שהיה חכם ומלומד גם בדתי פרס ומדי, כי הלא ישב בשער המשפט, ושיחשוב המן זאת לו לרעה, ומכל שכן לא להרע לו חינם ומכל שכן להרע לכל היהודים בעבור איש אחד אפילו אם חטא וברעה גדולה כזו. וידע מרדכי כי גם הוא וגם בני ישראל הגוי כולו שומרים ביתר שאת כל חוקי המדינה והמלך. וכבר בא הנסיון שמרדכי בעצמו הציל את המלך ממות ונודע הדבר למלך ולראשי שרי המדינה, וגם נרשמה הצלתו זו בספר הזכרונות, וכבר נרשם מרדכי בספרי המלך בין המצויינים מאוהבי המלך, ידידו ויקירו. ונצטווה להיות תמיד בהיכל המלך בעבור זה כמקורב למלכות.
7. ויותר מזה שהיה מרדכי צדיק וחסיד היה גם חכם מופלג, אחרת לא היה יכול להיות משנה למלך גדול כזה, וידוע שבארצות המזרח היה המשנה למלך מנהיג בעצמו כל המדינה, ואין ספק אם כן שידע מרדכי היטב גם את דתי פרס ומדי, כי איך היה בוחרו אחר כך המלך לכהונה גדולה כזו והוא נעור וריק מתכסיסי המדינה.
ולהיותו יודע היטב דתי המדינה, וידע היטב הנהגת עמו ישראל, לא חזו עיניו שום רעה שיכולה להצמיח לעמו, ולכן ראשר נתוודעה לו פתאום הגזרה שיצאה אל עמו, הכיר תכף כי נעשתה זו התועבה נגד חוקי המדינה מקצה אל הקצה, ובוודאי על ידי איזו רמאות שהטעו את המלך באיזו מלשינות שקר, ולכן מיד כשמעוֹ את זו הגזרה, קרע בגדיו וילבש שק ואפר ויצא בתוך העיר ויזעק זעקה גדולה ומרה; בכדי לעורר לבות העם הרב אשר בעיר המלוכה זו הגדולה, ולבות עם רב מאומות שונות ועמים שונים שגרו בה, על הגזרה הקשה שניתנה לאבד עם אחד מן העמים הרבים הגרים בכל המדינות המשועבדים לממלכה זו שלא בדין ובמשפט, ונראה די גלוי מהכתוב שדת זו שיצאה על היהודים החרידה גם את לב יתר האומות שגרו שם וזהו וְהָעִיר שׁוּשָׁן נָבוֹכָה: בלבול כאדם שהשתבש ולא ידע מה לעשות. ובוודאי חשב בזה שיתעוררו כל הגרים מכל האומות השונות ויבואו כולם בקובלנא לפני המלך לעוררהו על המעשה זה שעשה שלא בחקירה ובדרישה.
ביקורת ריב״ל על החיבור ׳מפתח למגילת אסתר׳ ליש״ר מקנדיאה
1. היש״ר מקנדיאה שמילא שחוק פיהו על שמרדכי לבש שק וצעק ברחוב, שנהג מנהג שגעון – והנה כל מי שיש לו עינים הלא יראה כי ככה היו נוהגים כל גדולי ישראל בבוא עליהם פתאום איזו צרה: ויַשֹב רְאוּבֵן אל הבּוֹר... וַיִקּרַע אֶת בְּגָדָיו, ויִקֹרַע יעֲקֹב שִמְלוֹתָיו ויָשֶם שׂק בְּמֹתְניו והרבה כזה בתנ״ך. וכן לבישת השק בעת צרה היה מנהג בישראל, ועשו כן גם גדוליהם, ודע שהשק הזה הנזכר בתנ״ך שלבשו אותו בזמן צרה ואבל, היה מלבוש ידוע של צמר שחור.
ודע קורא נעים! שמנהגים הללו בעת צרה ואבל לקרוע בגדים וללבוש שק, ולתת אפר על הראש המה דברים שהיו נהוגים מאז בכל ארצות המזרח אצל כל האומות המזרחיות, וגם נהגו המנהגים האלה אצל היונים והרומים, וביחוד היו המנהגים הללו נהוגים ביותר אצל הפרסים והמדיים וידועים הדברים הללו לכל קורא ספרי דברי הימים וקדמוניות. גם לא עיין החכם יש״ר במגילה זו היטב כי שם נאמר שלא מרדכי לבד בתחילת שמיעתו לבש שק ויצעק, אלא הכתוב מספר שכל העיר שושן בשמעם נתבלבלו בדעתם, וגם מרדכי עמהם וגם כל היהודים שבכל המדינה, מקום אשר באה הדת התאבלו וצעקו ולבשו שק וגו׳ והמלך והמן ישבו לשתות והעיר שושן נבוכה, ומרדכי כאשר ידע וילבש שק ובכל מדינה ומדינה אבל גדול. ומאין ידע שמרדכי לא צם ולא התפלל? ובאמת תיכף ברגע השמועה הרעה זו שהגיעה לאזניו היה מרדכי טרוד מאד, לחקור ולדרוש היטב מאין יצאה זו הגזירה? ומי הֵסֵבה? וצעקתו של מרדכי בעת צרתו הפתאומית – הזאת תחשב לו לשגעון וכסילות? וכמה פעמים מצאנו בתורה שמשה ע״ה וגם אחיו אהרוֹן כאשר באה להם איזו צרה פתאומית נפלו על פניהם לפני כל קהל עדת ישראל?
2. והנוגע לתכונת נפשו לזה האיש מרדכי שהרב יש״ר קם עתה כאלפים ושלש מאות שנים אחריו ויעלהו המאזנים וימצאהו חסר יושר וצדק, נעדר מכל חכמה ובינה ומידה ישרה ונכונה, ויתארהו בתאר איש המוני, ולא המוני לבד כי אם איש מבוהל, ובלי שכל וישוב הדעת, גאוותן, ושהיה מבקש שררה לראות את אסתר על כסא המלכות בעם עובדי עבודת אלילים, וצווה לה להעלים את דתה ואמונתה, אשר על ידי זה התגאל במאכלים אסורים, והכל בשביל שררה כזאת ועוד ועוד דברים שאסור לשמוע כלל. הכל היפך המגילה שצווחת ואומרת ׳כי מרדכי היהודי גדול ליהודים׳ מובן די באר שמלבד גדולתו אצל המלך אחשורוש, והיה משנהו, היה גם אצל היהודים גדול מאד ורצוי להם, והשתדל ודרש טובת בני ישראל כל הימים. מעתה היש צדקות וחסידות יותר מזה?
3. הדבר המקובל באומתנו – שהמן היה מזרע עמלק והיו עוד עמלקים זולת המן מפוזרים במלכות פרס, ויוכל להיות שהמה השונאים של ישראל הנזכרים פה במגילת אסתר ״והרגו בשונאיהם״. מהר״ש במחקרי ארץ: ״וכמלוך שאול על ישראל נקם את נקמת בני עמו מאת העמלקי כי הכה בהם מכה רבה (ש״א טו) אמנם לא עשה עמהם כלה כחטאתם עד צאת אנשים גבורי חיל מבני שמעון בימי חזקיה מלך יהודה ויכו את שארית הפליטה לעמלק וישבו בארצו ובעריו (דה״א א, ד) ואז נכחד עמלק מהיות לגוי עד עולם, כי המעטים אשר נשארו ממנו נפוצו אנה ואנה, אלה הלכו אל ארץ פרס ואלה נסעו לגור אל ארץ לאקוניה אשר בארצות יון וברבות הימים נאבדו בין גויי הארצות״. עד כאן לשונו.
ומה שטען על מרדכי ומונה בין חסרונותיו גם זאת שצווה להרוג טף ונשים והוא נגד החמלה וחוקי הצדק – יכול להיות שהשונאים הללו הנזכרים במגילה שהרגו היהודים בשונאיהם המה היו העמלקים, ואם כן עשה כדין תורה: מחה תמחה את זכר עמלק. וה׳ צווה לשאול על ידי שמואל על עמלק: והמתה מאיש ועד אשה מעולל ועד יונק – ובלא זה הלא היהודים עשו בזה רק תשלום רעה, כמו שהמן צווה לשלם גמול רעה, ודוד המלך אומר בפה מלא: אשרי שישלם לך את גמולך שגמלת לנו, אשרי שיאחז ונפץ את עולליך אל הסלע. ואם כן לפי יש״ר גם דוד המלך לא היה צדיק, ולדעתו לא היה צדיק אלא אחשוורוש, עליו אמר: ׳בזאת ראינו גבורת המלך אחשורוש וטוב שכלו... והמושל הצדיק הזה...״
[בעריכת גֹדֶר פֶרֶץ]
