לזבח הפסח ישנו מעמד משפחתי לאומי, הנה בספר שמות נאמר: 

כָּל בֶּן נֵכָר לֹא יֹאכַל בּוֹ: וְכָל עֶבֶד אִישׁ מִקְנַת כָּסֶף וּמַלְתָּה אֹתוֹ אָז יֹאכַל בּוֹ:  תּוֹשָׁב וְשָׂכִיר לֹא יֹאכַל בּוֹ: בְּבַיִת אֶחָד יֵאָכֵל:.. כָּל עֲדַת יִשְׂרָאֵל יַעֲשׂוּ אֹתוֹ: וְכִי יָגוּר אִתְּךָ גֵּר וְעָשָׂה פֶסַח לַיהֹוָה הִמּוֹל לוֹ כָל זָכָר וְאָז יִקְרַב לַעֲשֹׂתוֹ וְהָיָה כְּאֶזְרַח הָאָרֶץ וְכָל עָרֵל לֹא יֹאכַל בּוֹ: (שמות יב, מג-מח)

וכן בני ישראל הצטוו לקים את הפסח רק בארץ: וְהָיָה כִּי תָבֹאוּ אֶל הָאָרֶץ אֲשֶׁר יִתֵּן יְהוָֹה לָכֶם כַּאֲשֶׁר דִּבֵּר וּשְׁמַרְתֶּם אֶת הָעֲבֹדָה הַזֹּאת: (שמות יב, כה)

אך בשנה השנייה לצאת בני ישראל ממצרים ה׳ ציווה בפרוש: על ישראל לקיים את הפסח במדבר, וכך פסח עובר מקרבן משפחתי לאומי לקודש: וַיְדַבֵּר מֹשֶׁה אֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל לַעֲשֹׂת הַפָּסַח: וַיַּעֲשׂוּ אֶת הַפֶּסַח בָּרִאשׁוֹן בְּאַרְבָּעָה עָשָׂר יוֹם לַחֹדֶשׁ בֵּין הָעַרְבַּיִם בְּמִדְבַּר סִינָי כְּכֹל אֲשֶׁר צִוָּה יְהֹוָה אֶת מֹשֶׁה כֵּן עָשׂוּ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל:

קדושת זבח הפסח היא כקדושת קרבן שלמים, הנאכל על ידי המקריב ואסור לטמא לאכול בו: נֶפֶשׁ כִּי תִגַּע בְּכָל טָמֵא בְּטֻמְאַת אָדָם אוֹ בִּבְהֵמָה טְמֵאָה אוֹ בְּכָל שֶׁקֶץ טָמֵא וְאָכַל מִבְּשַׂר זֶבַח הַשְּׁלָמִים אֲשֶׁר לַיהוָה וְנִכְרְתָה הַנֶּפֶשׁ הַהִוא מֵעַמֶּיהָ׃ (ויקרא ז,כא)

ולכן באו האנשים הטמאים לנפש, שלא רצו להבדל מן ההיבט הלאומי ולוותר על עבודה זו, זכרון ליל השימורים לאלהינו, ליל היציאה ממצרים: וַיְהִי אֲנָשִׁים אֲשֶׁר הָיוּ טְמֵאִים לְנֶפֶשׁ אָדָם וְלֹא יָכְלוּ לַעֲשֹׂת הַפֶּסַח בַּיּוֹם הַהוּא וַיִּקְרְבוּ לִפְנֵי מֹשֶׁה וְלִפְנֵי אַהֲרֹן בַּיּוֹם הַהוּא: וַיֹּאמְרוּ הָאֲנָשִׁים הָהֵמָּה אֵלָיו אֲנַחְנוּ טְמֵאִים לְנֶפֶשׁ אָדָם לָמָּה נִגָּרַע לְבִלְתִּי הַקְרִיב אֶת קָרְבַּן יְהֹוָה בְּמֹעֲדוֹ בְּתוֹךְ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל: וַיֹּאמֶר אֲלֵהֶם מֹשֶׁה עִמְדוּ וְאֶשְׁמְעָה מַה יְצַוֶּה יְהֹוָה לָכֶם:

ולכן הטמאים שאלו מה בא קודם הוראה לאומיות או הוראת קדושה? האם יאכל כל איש ישראל שמא הטהור? התשובה שניתנה לשואלים היא שהקדושה קודמת, ולכן ראוי שאלו שהיו הטמאים במועד הפסח בחודש הראשון ישתתפו במעמד הלאומי. לא ראוי שהבעיה הפרטית לגבי הקדושה תמנע מהם את שותפותם הלאומית.

תשובת ה׳ קובעת את היום ה 14 בחודש השני למי שהיה טמא לנפש או שהיה בדרך רחוקה, ויעשהו ככל משפטיו וככל חקתיו: וַיְדַבֵּר יְהֹוָה אֶל מֹשֶׁה לֵּאמֹר: דַּבֵּר אֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל לֵאמֹר אִישׁ אִישׁ כִּי יִהְיֶה טָמֵא לָנֶפֶשׁ אוֹ בְדֶרֶךְ רְחֹקָה לָכֶם אוֹ לְדֹרֹתֵיכֶם וְעָשָׂה פֶסַח לַיהֹוָה: בַּחֹדֶשׁ הַשֵּׁנִי בְּאַרְבָּעָה עָשָׂר יוֹם בֵּין הָעַרְבַּיִם יַעֲשׂוּ אֹתוֹ עַל מַצּוֹת וּמְרֹרִים יֹאכְלֻהוּ: לֹא יַשְׁאִירוּ מִמֶּנּוּ עַד בֹּקֶר וְעֶצֶם לֹא יִשְׁבְּרוּ בוֹ כְּכָל חֻקַּת הַפֶּסַח יַעֲשׂוּ אֹתוֹ:

אין מדובר בשבוע נוסף של אכילת מצות והישמרות ממחמצת, שאותם יכל גם מי שאינו טהור לקיים, אלא רק בזבח הפסח הנשחט בין הערביים, נצלה באש  ונאכל באותו הלילה.

ישנה אזהרת כרת למי שהיה טהור ולא רחוק מן המקדש ולא עשה פסח:

וְהָאִישׁ אֲשֶׁר הוּא טָהוֹר וּבְדֶרֶךְ לֹא הָיָה וְחָדַל לַעֲשׂוֹת הַפֶּסַח וְנִכְרְתָה הַנֶּפֶשׁ הַהִוא מֵעַמֶּיהָ כִּי קָרְבַּן יְהֹוָה לֹא הִקְרִיב בְּמֹעֲדוֹ חֶטְאוֹ יִשָּׂא הָאִישׁ הַהוּא: וְכִי יָגוּר אִתְּכֶם גֵּר וְעָשָׂה פֶסַח לַיהֹוָה כְּחֻקַּת הַפֶּסַח וּכְמִשְׁפָּטוֹ כֵּן יַעֲשֶׂה חֻקָּה אַחַת יִהְיֶה לָכֶם וְלַגֵּר וּלְאֶזְרַח הָאָרֶץ:

נייחל ונצפה לישועת ה׳ ולקיום הבטחתו ביד הנביא יחזקאל לתת מקדשו בתוכנו לעולם בימינו: וְכָרַתִּי לָהֶם בְּרִית שָׁלוֹם בְּרִית עוֹלָם יִהְיֶה אוֹתָם וּנְתַתִּים וְהִרְבֵּיתִי אוֹתָם וְנָתַתִּי אֶת מִקְדָּשִׁי בְּתוֹכָם לְעוֹלָם׃ (לז, כו)