מספר היובלים למדנו שמשה גדל את שנותיו הראשונות בבית הוריו עמרם ויוכבד והספיק ללמוד ספר, כנאמר מפי המלאך: "ותלך ותקרא לאמך ליוכבד ותתן לה שכרה ותגדלך: ויהי כאשר גדלת ויעלוך אל בית פרעה ותהי לו לבן וילמדך עמרם אביך ספר וכהגמלך הביאך אל חצר המלכות: ותהי בחצר שלושה שבועות שנים עד יום צאתך מחצר המלכות ותרא מצרי מכה רעך מבני ישראל ותהרגהו ותטמנהו בחול...״

1. משה לומד עברית בהיותו צעיר (אפשר להניח שנשמר הקשר בינו לבין משפחתו גם כשהיה בארמון, שלא יכל להיות רחוק ממקום מגוריהם, שכן יוכבד הניחה את התיבה בסוף ליד ארמון המלך, ולא ביאור.

2. עד גיל 21 משה גדל בארמון המלך דובר ולומד מצרית.

3. מגיל זה ועד גיל 80 משה במדיין, בחיק משפחת יתרו כהן מדיין.

כלומר אלא אם לימד עברית את צפורה אשתו ובניו ודיבר בה, משה אינו מדבר עברית או מצרית כ-60 שנה לכל הפחות, זמן רב לאבד הרבה מילים ודקדוק.

במפגש בין משה לה׳

בִּי אֲדֹנָי לֹא אִישׁ דְּבָרִים אָנֹכִי גַּם מִתְּמוֹל גַּם מִשִּׁלְשֹׁם גַּם מֵאָז דַּבֶּרְךָ אֶל עַבְדֶּךָ כִּי כְבַד פֶּה וּכְבַד לָשׁוֹן אָנֹכִי׃ משה אומר בפסוק זה שני דברים:

1. הוא אינו איש דברים, כלומר אינו איש שיודע לדבר לקהל שומעים בצורה רהוטה ומשכנעת.

2. הוא אינו איש דברים כי כבד פה וכבד לשון הוא, המחצית השניה של הפסוק מבארת את המחצית הראשונה.

כבד פה הוא ההסבר הישיר של ״לא איש דברים אנכי״, אך מה הוא כבד לשון?

ה׳ שולח את יחזקאל להתנבא על היהודים בבבל, ומרגיע אותו שלא יקשה עליו לדבר כי

כִּי לֹא אֶל עַם עִמְקֵי שָׂפָה וְכִבְדֵי לָשׁוֹן אַתָּה שָׁלוּחַ אֶל בֵּית יִשְׂרָאֵל׃ (יחזקאל ג, ה)

כלומר: העם מדבר בלשון פשוטה ולא מליצית, ללא מילים גבוהות וללא תחכום ספרותי, ולא נניח שהעם כולו מגמגם... המושג ״עמקי שפה״ נמצא בספר ישעיהו: עַם עִמְקֵי שָׂפָה מִשְּׁמוֹעַ נִלְעַג לָשׁוֹן אֵין בִּינָה׃ (לג,יט) כלומר עם שלשונו נלעגת ופשוטה ולא חכמה.

ההבדל בין שפה ולשון

שפה היא הדיבור והכתיבה הבסיסיים שבכל עם ועם, אך לשון היא הדיבור היותר מתוקן והיותר גבוה שבשפה, ניתן לומר שלשון הוא שפה ׳ספרותית׳.

מכאן יוצא שמשה אומר לה׳: אין לי את היכולת להתבטא

א. מול העם שאת שפתם אני בקושי מכיר (כבד פה)

ב. לעמוד בפני פרעה ועבדיו ולהתבטא בשפה בה מדברים מלכים ושרים.

כי איך ידבר אליו בשפת עם עילגת, כמו שיאמר אחר כך משה ״מי אני כי ישמעני פרעה״?

על דברי משה הקודמים ״לא איש דברים אנכי״ אומר אלהים כי הוא שם פה לאדם וכי וְעַתָּה לֵךְ וְאָנֹכִי אֶהְיֶה עִם פִּיךָ וְהוֹרֵיתִיךָ אשֶׁר תְּדַבֵּר. ולו היה משה מגמגם היה לו לומר ״וריפאתי את פיך״ או בניסוח בעל משמעות דומה, אך במקום זאת ה׳ אומר וְעַתָּה לֵךְ וְאָנֹכִי אֶהְיֶה עִם פִּיךָ וְהוֹרֵיתִיךָ אֲשֶׁר תְּדַבֵּר וְדִבַּרְתָּ אֵלָיו וְשַׂמְתָּ אֶת הַדְּבָרִים בְּפִיו וְאָנֹכִי אֶהְיֶה עִם פִּיךָ וְעִם פִּיהוּ. מהדברים משתמע שאין למשה בעייה טכנית לדבר עם אחיו.

בתקציר השליחות שבפרק ו׳ מופיע הפסוק: וַידַבֵּר מֹשֶׁה לִפְנֵי יְהוָה לֵאמֹר הֵן בְּנֵי יִשְׂרָאֵל לֹא שָׁמְעוּ אֵלַי וְאֵיךְ יִשְׁמָעֵנִי פַרְעֹה וַאֲנִי עֲרַל שְׂפָתָיִם׃ התורה מקצרת ומכניסה את הקושי לדבר בשתי השפות אל ביטוי אחד: ערל שפתיים – ולא שפה.

וכל המדרשים והאגדות הם הרחקה מן האמת, כי התנ״ך – פירושו בו.