לְמַעַן אֲנַסֶּנּוּ הֲיֵלֵךְ בְּתֹורָתִי אִם לֹא

שמות טז,ד

הנסיון בפרשת המן


הנסיונות בחיי האדם הם ההוכחה כי קיימת חוקיות וסיבתיות מוסרית וצודקת לפעולת האל. יהוה מעמיד את האדם ואת העם בנסיונות לא כדי לבחון אותם ולגלות את מידותיהם - זאת הוא וודאי יודע. אלא כדי לעשותם ראויים לברכה או להיפך, הבאים בעקבות הנסיון. השפע האלהי לא ניתן לאדם ללא סיבה, באופן שרירותי או מקרי אלא הוא תוצאת התנהגותו של האדם, וזאת אנו למדים מפרשת המן. 


חודש לאחר יציאת מצרים מגיעים בני ישראל למדבר:


 וַיִּסְעוּ מֵאֵילִם וַיָּבֹאוּ כָּל עֲדַת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל אֶל מִדְבַּר סִין אֲשֶׁר בֵּין אֵילִם וּבֵין סִינָי בַּחֲמִשָּׁה עָשָׂר יוֹם לַחֹדֶשׁ הַשֵּׁנִי לְצֵאתָם מֵאֶרֶץ מִצְרָיִם:


לעם נגמר המזון והם מתינים על משה ואהרן:


 וילינו כָּל עֲדַת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל עַל מֹשֶׁה וְעַל אַהֲרֹן בַּמִּדְבָּר: וַיֹּאמְרוּ אֲלֵהֶם בְּנֵי יִשְׂרָאֵל מִי יִתֵּן מוּתֵנוּ בְיַד יְהוָֹה בְּאֶרֶץ מִצְרַיִם בְּשִׁבְתֵּנוּ עַל סִיר הַבָּשָׂר בְּאָכְלֵנוּ לֶחֶם לָשׂבַע כִּי הוֹצֵאתֶם אֹתָנוּ אֶל הַמִּדְבָּר הַזֶּה לְהָמִית אֶת כָּל הַקָּהָל הַזֶּה בָּרָעָב:


ה׳ שומע ומספק מזון, כיוון שבקשת העם היא לגיטימית (העם לא חטאו בתלונתם) הוא מודיע למשה על המן ועל כך שירידת המזון תהיה חלק מעבודת אלהים:


וַיֹּאמֶר יְהוָֹה אֶל מֹשֶׁה הִנְנִי מַמְטִיר לָכֶם לֶחֶם מִן הַשָּׁמָיִם וְיָצָא הָעָם וְלָקְטוּ דְּבַר יוֹם בְּיוֹמוֹ לְמַעַן אֲנַסֶּנּוּ הֲיֵלֵךְ בְּתוֹרָתִי אִם לֹא: וְהָיָה בַּיּוֹם הַשִּׁשִּׁי וְהֵכִינוּ אֵת אֲשֶׁר יָבִיאוּ וְהָיָה מִשְׁנֶה עַל אֲשֶׁר יִלְקְטוּ יוֹם יוֹם:


תגובת משה ואהרן היא נזיפה:


וַיֹּאמֶר מֹשֶׁה וְאַהֲרֹן אֶל כָּל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל עֶרֶב וִידַעְתֶּם כִּי יְהוָֹה הוֹצִיא אֶתְכֶם מֵאֶרֶץ מִצְרָיִם: וּבֹקֶר וּרְאִיתֶם אֶת כְּבוֹד יְהֹוָה בְּשָׁמְעוֹ אֶת תְּלֻנֹּתֵיכֶם עַל יְהוָֹה וְנַחְנוּ מָה כִּי (תלונו) תַלִּינוּ עָלֵינוּ: וַיֹּאמֶר מֹשֶׁה בְּתֵת יְהוָֹה לָכֶם בָּעֶרֶב בָּשָׂר לֶאֱכֹל וְלֶחֶם בַּבֹּקֶר לִשְׂבֹּעַ בִּשְׁמֹעַ יְהוָֹה אֶת תְּלֻנֹּתֵיכֶם אֲשֶׁר אַתֶּם מַלִּינִם עָלָיו וְנַחְנוּ מָה לֹא עָלֵינוּ תְלֻנֹּתֵיכֶם כִּי עַל יְהוָֹה:


ה׳ שומע ומתגלה בפני העם בענן:


וַיֹּאמֶר מֹשֶׁה אֶל אַהֲרֹן אֱמֹר אֶל כָּל עֲדַת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל קִרְבוּ לִפְנֵי יְהוָֹה כִּי שָׁמַע אֵת תְּלֻנֹּתֵיכֶם: וַיְהִי כְּדַבֵּר אַהֲרֹן אֶל כָּל עֲדַת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וַיִּפְנוּ אֶל הַמִּדְבָּר וְהִנֵּה כְּבוֹד יְהֹוָה נִרְאָה בֶּעָנָן:  וַיְדַבֵּר יְהוָֹה אֶל מֹשֶׁה לֵּאמֹר: שָׁמַעְתִּי אֶת תְּלוּנֹּת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל דַּבֵּר אֲלֵהֶם לֵאמֹר בֵּין הָעַרְבַּיִם תֹּאכְלוּ בָשָׂר וּבַבֹּקֶר תִּשְׂבְּעוּ לָחֶם וִידַעְתֶּם כִּי אֲנִי יְהוָֹה אֱלֹהֵיכֶם:


כאן עוצר הכתוב לתאר את נס ירידתו של המן והבנת ישראל מה שמו של הלחם (מבלי שיאמר להם):


וַיְהִי בָעֶרֶב וַתַּעַל הַשְּׂלָו וַתְּכַס אֶת הַמַּחֲנֶה וּבַבֹּקֶר הָיְתָה שִׁכְבַת הַטָּל סָבִיב לַמַּחֲנֶה:  וַתַּעַל שִׁכְבַת הַטָּל וְהִנֵּה עַל פְּנֵי הַמִּדְבָּר דַּק מְחֻסְפָּס דַּק כַּכְּפֹר עַל הָאָרֶץ: וַיִּרְאוּ בְנֵי יִשְׂרָאֵל וַיֹּאמְרוּ אִישׁ אֶל אָחִיו מָן הוּא כִּי לֹא יָדְעוּ מַה הוּא וַיֹּאמֶר מֹשֶׁה אֲלֵהֶם הוּא הַלֶּחֶם אֲשֶׁר נָתַן יְהוָֹה לָכֶם לְאָכְלָה: 


מעתה צריכים בני ישראל לעמוד בניסונות שהכתיב ה׳, יחד עם ירידת המן:


נסיון 1 – כל אחד לוקח את אותה הכמות


זהו נסיון על הציר חברתי, שאיש לא יקח יותר מהמגיע לו – כלומר חלוקה חברתית צודקת של המשאבים.

זֶה הַדָּבָר אֲשֶׁר צִוָּה יְהֹוָה לִקְטוּ מִמֶּנּוּ אִישׁ לְפִי אָכְלוֹ עֹמֶר לַגֻּלְגֹּלֶת מִסְפַּר נַפְשֹׁתֵיכֶם אִישׁ לַאֲשֶׁר בְּאָהֳלוֹ תִּקָּחוּ: 


הנסיון החברתי מצליח

וַיַּעֲשׂוּ כֵן בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וַיִּלְקְטוּ הַמַּרְבֶּה וְהַמַּמְעִיט: וַיָּמֹדּוּ בָעֹמֶר וְלֹא הֶעְדִּיף הַמַּרְבֶּה וְהַמַּמְעִיט לֹא הֶחְסִיר אִישׁ לְפִי אָכְלוֹ לָקָטוּ:


נסיון 2 – אסור לעם לשמור מהמן ליום למחרת


זהו נסיון על הציר האמוני – שמיעה בקול ה׳ ושימוש נכון במשאבים

וַיֹּאמֶר מֹשֶׁה אֲלֵהֶם אִישׁ אַל יוֹתֵר מִמֶּנּוּ עַד בֹּקֶר: 


הנסיון נכשל

וְלֹא שָׁמְעוּ אֶל מֹשֶׁה וַיּוֹתִרוּ אֲנָשִׁים מִמֶּנּוּ עַד בֹּקֶר וַיָּרֻם תּוֹלָעִים וַיִּבְאַשׁ וַיִּקְצֹף עֲלֵהֶם מֹשֶׁה:


לאחר קצפו של משב העם מתקן

וַיִּלְקְטוּ אֹתוֹ בַּבֹּקֶר בַּבֹּקֶר אִישׁ כְּפִי אָכְלוֹ וְחַם הַשֶּׁמֶשׁ וְנָמָס:


נסיון 3 - נסיון אמוני רבתי


הנסיון הוא להאמין שביום השבת ה׳ משגיח שלא יבאש ובכך ישנה סדרי טבע

 וַיְהִי בַּיּוֹם הַשִּׁשִּׁי לָקְטוּ לֶחֶם מִשְׁנֶה שְׁנֵי הָעֹמֶר לָאֶחָד וַיָּבֹאוּ כָּל נְשִׂיאֵי הָעֵדָה וַיַּגִּידוּ לְמֹשֶׁה: וַיֹּאמֶר אֲלֵהֶם הוּא אֲשֶׁר דִּבֶּר יְהֹוָה שַׁבָּתוֹן שַׁבַּת קֹדֶשׁ לַיהוָֹה מָחָר אֵת אֲשֶׁר תֹּאפוּ אֵפוּ וְאֵת אֲשֶׁר תְּבַשְּׁלוּ בַּשֵּׁלוּ וְאֵת כָּל הָעֹדֵף הַנִּיחוּ לָכֶם לְמִשְׁמֶרֶת עַד הַבֹּקֶר:  וַיַּנִּיחוּ אֹתוֹ עַד הַבֹּקֶר כַּאֲשֶׁר צִוָּה מֹשֶׁה וְלֹא הִבְאִישׁ וְרִמָּה לֹא הָיְתָה בּוֹ: וַיֹּאמֶר מֹשֶׁה אִכְלֻהוּ הַיּוֹם כִּי שַׁבָּת הַיּוֹם לַיהוָֹה הַיּוֹם לֹא תִמְצָאֻהוּ בַּשָּׂדֶה: שֵׁשֶׁת יָמִים תִּלְקְטֻהוּ וּבַיּוֹם הַשְּׁבִיעִי שַׁבָּת לֹא יִהְיֶה בּוֹ: 


כשלון (הצלחה חלקית אינה הצלחה)

וַיְהִי בַּיּוֹם הַשְּׁבִיעִי יָצְאוּ מִן הָעָם לִלְקֹט וְלֹא מָצָאוּ:


ה׳ מאוכזב מהעם, ומבהיר את משמעות השביתה למשה (שמעביר לעם)

וַיֹּאמֶר יְהוָֹה אֶל מֹשֶׁה עַד אָנָה מֵאַנְתֶּם לִשְׁמֹר מִצְוֹתַי וְתוֹרֹתָי: רְאוּ כִּי יְהוָֹה נָתַן לָכֶם הַשַּׁבָּת עַל כֵּן הוּא נֹתֵן לָכֶם בַּיּוֹם הַשִּׁשִּׁי לֶחֶם יוֹמָיִם שְׁבוּ אִישׁ תַּחְתָּיו אַל יֵצֵא אִישׁ מִמְּקֹמוֹ בַּיּוֹם הַשְּׁבִיעִי:


לאחר זאת, העם שובת

וַיִשְׁבְּתוּ הָעָם בַּיּוֹם הַשְּׁבִעִי: 


לעם ישראל ניתנה כנסיון עבודת אלהים בעלת 2 פנים עוד לפני שניתנה מסגרת מצוות, לפני ההתגלות בהר סיני, במציאות שעוד אין בה לישראל ממש עבודה.

עבודה אחת של כל יום ויום שלא תפגע בזולת והשניה עבודה אמונית – האמונה שה׳ דואג לעמו, שבשבת יהיה מה לאכל.

את הנס, ואת הנסיונות הראשונים של העם לפני מתן המצוות בחורב, ה׳ מצווה לשמור לדורות בקדש הקדשים, בצנצנת (זכוכית!) את הכמות שהספיקה לאדם ליום.

וַיִּקְרְאוּ בֵית יִשְׂרָאֵל אֶת שְׁמוֹ מָן וְהוּא כְּזֶרַע גַּד לָבָן וְטַעְמוֹ כְּצַפִּיחִת בִּדְבָשׁ: וַיֹּאמֶר מֹשֶׁה זֶה הַדָּבָר אֲשֶׁר צִוָּה יְהֹוָה מְלֹא הָעֹמֶר מִמֶּנּוּ לְמִשְׁמֶרֶת לְדֹרֹתֵיכֶם לְמַעַן יִרְאוּ אֶת הַלֶּחֶם אֲשֶׁר הֶאֱכַלְתִּי אֶתְכֶם בַּמִּדְבָּר בְּהוֹצִיאִי אֶתְכֶם מֵאֶרֶץ מִצְרָיִם: וַיֹּאמֶר מֹשֶׁה אֶל אַהֲרֹן קַח צִנְצֶנֶת אַחַת וְתֶן שָׁמָּה מְלֹא הָעֹמֶר מָן וְהַנַּח אֹתוֹ לִפְנֵי יְהֹוָה לְמִשְׁמֶרֶת לְדֹרֹתֵיכֶם: כַּאֲשֶׁר צִוָּה יְהוָֹה אֶל מֹשֶׁה וַיַּנִּיחֵהוּ אַהֲרֹן לִפְנֵי הָעֵדֻת לְמִשְׁמָרֶת: וּבְנֵי יִשְׂרָאֵל אָכְלוּ אֶת הַמָּן אַרְבָּעִים שָׁנָה עַד בֹּאָם אֶל אֶרֶץ נוֹשָׁבֶת אֶת הַמָּן אָכְלוּ עַד בֹּאָם אֶל קְצֵה אֶרֶץ כְּנָעַן: וְהָעֹמֶר עֲשִׂרִית הָאֵיפָה הוּא:



ירידת המן היא התגלות כבוד ה׳ והזמנה כנסיון לעבודתו.

המן הוא ההזדמנות הראשונה לבדוק את מערכת היחסים ההדדית בין ה׳ לעם ישראל, כי עד כה העם פסיבי – האותות והמופתים במצרים לא הצטרכו את מעשי האדם, האל גואל והעם נגאל.

אבל המן הוא חסדי ה׳ הם מתנה מלמעלה, האדם והעם צריכים ללמוד שהשפע שה׳ נותן מהשמים לארץ תלוי בו כאדם וכעם, ותלוי בכלים ובמידות שהוא מכין, בשמירת הברית עם ה׳ וקיום מצוותיו:

1. לקחת מידה אחידה שהיא עומר לגלגלת - העם מצליח וזו תחילת הגיבוש.

2. לא להותיר עד בוקר כנסיון האמונה שגם מחר ירד המן ושהשגחת ה׳ קבועה. על האדם לא לאגור ולא לחסוך, לא להפוך את השפע האלהי לרכוש פן ירקב ויבאיש.

3. שבת – לא לצאת ללקוט - להאמין שביום שבת המן יתנהג אחרת וישאר טרי, שאלהים שולט בטבע.


נסכם:

מידות שקבע ה׳ כרצויות, קבלת השפע ואי אגירתו, והשבת שהיא מלכות ה׳ השולט בבריאתו, הוא הנסיון הראשון שקבע ה׳ לעם דרך המן, ועל כן נשמר למשמרת לעדות לפני ה׳, בקדש הקדשים לפני הארון.


מי יתן ונעמוד בהצלחה, בכבוד ובאמת בכל הנסיונות בחיינו ונזכה לשפע אותו יהוה אלהינו יתברך ייעד לנו.