וַיְהִי בַדֶּרֶךְ בַּמָּלוֹן וַיִּפְגְּשֵׁהוּ יְהוָה וַיְבַקֵּשׁ הֲמִיתוֹ׃

וַתִּקַּח צִפֹּרָה צֹר וַתִּכְרֹת אֶת עָרְלַת בְּנָהּ

וַתַּגַּע לְרַגְלָיו וַתֹּאמֶר כִּי חֲתַן דָּמִים אַתָּה לִי׃

 וַיִּרֶף מִמֶּנּוּ אָז אָמְרָה חֲתַן דָּמִים לַמּוּלֹת׃

המקום שבו כל זה מתרחש הוא במלון בדרך. 

משה כבר קיבל את שליחותו ונתמנה נשלח בפועל לעשות את המעשה. הוא כבר יצא לדרך אך טרם נפגש עם עם ישראל או עם נציגו (אהרן) משה ואהרן אמנם משתפים פעולה אך הם שייכים לשני צדדים. משה מצד ה׳ ואהרן בא מצד עם ישראל (מכפר על העם). לדוגמה בחטא העגל משה דואג לכבוד ה׳ ואהרון דואג לישראל, וכך בכל מקום – תפקיד אהרן הוא סליחה ועבודת המקדש ותפקיד משה הוא לומר את דבר ה׳ מלמעלה למטה. כשהוא אומר וְהֵן לֹא יַאֲמִינוּ לִי וְלֹא יִשְׁמְעוּ בְּקֹלִי הוא אומר אני יכול ללכת בשליחותך אך איני יכול להגיע אליהם, אז מתמנה אהרן המתווך, שיתן לסיפור של משה מלים מצד העם ולא מצד ה׳.

מה טיבו של המפגש בהר האלהים? 

וַיֵּלֶךְ וַיִּפְגְּשֵׁהוּ בְּהַר הָאֱלֹהִים וַיִּשַּׁק לוֹ׃ 

המפגש בין משה ואהרן הוא המפגש המכונן את הקשר של משה לעם ישראל. עד אותה שעה, מרגע ששמתו אמו בתיבה לא חי משה עם ישראל, הוא בא מבחוץ. הוא חי בבית פרעה, יוצא ורואה בסבלותם אך לא הופך להיות חלק מהם אלא רק מנסה להושיעם. הוא נאלץ לברוח ולבלות את חייו במדיין. מקור השינוי שלו הוא לא המפגש עם עם ישראל אלא עם ה׳ בהתגלות הסנה. בעצם עד היום לא היה לו מפגש ממשי עם עם ישראל. גם בפגישתו עם אהרון הוא אינו פוגש אח או מכר אלא כמעט זר, חלפו יותר משבעים שנה.

הארוע במלון קרה בנקודת הגבול, בשלב המעבר בין היותו של משה שליח ה׳ לבין היותו שליח של עם ישראל, או לפחות חלק מעם ישראל. הוא עוד לא שליח העם בצאתו ממדין.

הפרשה במלון סמוכה למילים הִנֵּה אָנֹכִי הֹרֵג אֶת בִּנְךָ בְּכֹרֶךָ׃ (ד, כג)

ה׳ מתייחס לעם ישראל כבן בכור, ומכת בכורות היא מידה כנגד מידה, כי כשם שפרעה מענה והורג בעם ישראל את בניו – כך יפגעו בכורי מצרים. רגע אחר הדברים הללו משה מאויים במיתה וַיִּפְגְּשֵׁהוּ יְהוָה וַיְבַקֵּשׁ הֲמִיתוֹ׃ וצפורה לוקחת צור וכורתת ערלת בנה. את מי מלה צפורה? צפורה מלה את אליעזר, אחרת היה לה למול שני בניה על מנת להציל את אישהּ.

המצרים היו נמולים, וגם ישראל מלו את בניהם: כִּי מֻלִים הָיוּ כָּל הָעָם הַיֹּֽצְאִים (יהושע ה, ה)

הקשר בין מילה לפסח:  וְכָל עָרֵל לֹא יֹאכַל בּוֹ׃ (שמות יב, מח)

ערל יכול לקיים את כל המצוות חוץ מלהיות שותף בקרבן פסח, שהוא קרבן הברית בין עם ישראל לה׳. יוצא מכך שמשה הולך בשליחות אך אינו נכנס בברית, הוא לא עשה את הדרך של ״לכרות ברית״ עם עם ישראל. 

המשמעות היא כפולה:

1. הוא לא מל את בנו.

2. מעשה הברית – להיות קשור לעם ישראל אֱלִיעֶזֶר כִּי אֱלֹהֵי אָבִי בְּעֶזְרִי וַיַּצִּלֵנִי מֵחֶרֶב פַּרְעֹה (שמות יח,ד) מבחינת הקשר לאלהי האבות שצווה את אברהם אבינו ובניו אחריו למול בניהם משה עוד לא שם. להיות חלק מישראל באופן מעשי ותורתי הוא למול. משה בלבו ובאופן ממשי עודנו לא חווה את ההזדהות המוחלטת ואת ההתמסרות שאין אחריה שום שעור לעם ישראל. במעמד הסנה הוא מזדהה עם ה׳ ועם הסובלים, אך הוא לא גדל בתוך עם ישראל וסרובו פעם ועוד פעם ללכת יכול להיות גם קשור בזה שבעומק לבו הוא אינו מדבר מתוך לבה של האומה, הוא עוד לא משמיע את קולה. הוא מבין ורוצה לעשות את רצון ה׳ אך עליו לעבור את השינוי הזה, את המילה, בכדי להיות חלק מהעם.

נראה שמשה צריך להבין מתוך הקיום ומתוך המעשה הממשי, הארצי, שהזכות שלו לחיות ולהתקיים מעתה והלאה קשורה בברית שיש לו עם עם ישראל. מכח זה הוא פועל ומכח זה הוא יחיה, מבלי זה אין כלום חוץ ממות וַיְבַקֵּשׁ הֲמִיתוֹ כלומר שאם משה איננו חלק מהברית, יש לו רק סיפור אחד –מוות.

 אבל אם הוא בא לפני פרעה באופן אישי ולא מטעם ישראל ואומר לו ״שלח את עמי״  דינו מוות אלא אם הוא בא מכח הברית של עם ישראל. וזו היכולת היחידה שלו להתקיים והמשמעות היחידה לחייו. בלי ההתקשרות הגמורה שלו לעם ישראל אין לקיומו דבר. זהו העומק של מעשה ברית המילה.

כשאב (במקרה זה צפרה) מל את בנו הוא קושר את עצמו, את דמו. דם ההקרבה והמסירות נקשרים למעשה המילה, להכניסו בבריתו של אברהם אבינו. המילה אינה רק מצווה אלא מעשה של כניסה לברית עם ישראל הנעשית דרך הזיהוי המוחלט של הבן.

בשונה מכל המצוות האחרות ששיכות לעולם הבחירה, את המילה עושה האב או מי בשליחותו, אך הבן אינו בוחר במעשה המילה אלא המילה נבחרת בשבילו.

המצווה אינה בחירית אלא שייכת לעולם הזהות, ההכרח. אתה יכול לבחור להיות צדיק או רשע אך הבחירה היא מתוך הזהות הנתונה (מילה), והפער שיש בין משה לשליחותו הוא פער הזהות, האופן בו הוא מזהה את בניו. הוא עצמו נימול אך בניו – למי הם שייכים? מה עומק שייכותם לעם?

מעשה ברית המילה במלון – המילה מצילה את משה ממות, כי כל משמעות קיומו היא הקיום בתוך הברית ובתוך הזהות של הברית, הלאומית הישראלית. ומעשה המילה מעביר אותו מהוויה של מי שבא מבחוץ, ואע״פ שהוא השליח המתאים ביותר להיות שלוחו של ה׳ ואינו יכול לראות בצרה ובעוול, והוא נאמן לשליחותו כי הוא יוצא לדרך, אך הוא עוד לא שייך הזדהות מוחלטת וגמורה עם העם אליו הוא הולך. מעשה המלון מעביר אותו ממות לחיים – חייך קשורים במילה שאתה עושה לבן.

לכן מלפני המלון ואחרי המלון משה קשור לרעיון היסודי שאנו בניו של ה׳ בְּנִי בְכֹרִי יִשְׂרָאֵל לרעיון שהוליד את מכת בכורות, הרעיון היסודי הוא שעם ישראל נמצא בברית מוחלטת של זהות עם ה׳, וממילא שלאורך כל שליחותו הוא יבטא את השליחות הכפולה שמיוצגת ע״י משה ואהרן (משה –ה׳ אהרן – העם).

השליחות המלאה של משה נמצאת כבר בסוף הפרשה וּמֵאָז בָּאתִי אֶל פַּרְעֹה לְדַבֵּר בִּשְׁמֶךָ הֵרַע לָעָם הַזֶּה וְהַצֵּל לֹא הִצַּלְתָּ אֶת עַמֶּךָ׃ (שם ה, כג) משה כבר מדבר מגרונו של עם ישראל ולא רק מאת ה׳, שוב ושוב הוא יעמוד לפני ה׳ להגן על עמו כד כדי הזדהות מוחלטת וְעַתָּה אִם תִּשָּׂא חַטָּאתָם וְאִם אַיִן מְחֵנִי נָא מִֽסִּפְרְךָ אֲשֶׁר כָּתָבְתָּ׃ (שם לב, לב)

וכן על זו הדרך הוא יעמוד מול ה׳ ויגן על העם. ומעתה שליחותו של משה היא מאת ה׳ אך גם שליחות של הזדהות מוחלטת עם עם ישראל, עם מי שהוא בהכרח ולא יכול להיות אחרת כאיש נמול, הברית היא שמבחינה את העם מעמים אחרים. ברית המילה קשורה בחידוש שמו של אברהם אבינו שמקבל שם וזהות חדשים, וזה יסוד העניין - הוא הופך לאדם אחר. (שינוי שלא ניתן לבטל).

לכן פרשיית המפגש במלון בין סיום דברי השליחות בין הנה אני הורג את בנך בכורך לבין הפגישה עם אהרן, הקיום הממשי של עם ישראל, שם משה עובר את הטרנספורמציה של להיות שליח כפול, גם של ה׳ וגם של עם ישראל.

למה צפורה היא זו שמלה את בניה ולא משה?

וַיִּפְגְּשֵׁהוּ יְהוָה וַיְבַקֵּשׁ הֲמִיתוֹ  - לא יכול משה לבצע את המילה, אין באפשרותו.

בברית המילה יש הכרח לזיהוי – זה אתה ואין לך אפשרות אחרת, ומשה צריך להיות מזוהה, הדבר צריך להיות מוטבע בחייו, הוא חייב להולד מחדש – פעם שלישית.

פעם יוכבד, פעם בת פרעה, ופעם במלון, נשים מצילות. במילת בנו נולד משה וזכה לשם/לזהות חדשה ומשם הוא מממשיך. חֲתַן דָּמִים לַמּוּלֹת.

ומה עם סריסים שאינם יכולים להוליד? לא יכרתו!

כִּי כֹה אָמַר יְהוָה לַסָּרִיסִים אֲשֶׁר יִשְׁמְרוּ אֶת שַׁבְּתוֹתַי וּבָֽחֲרוּ בַּאֲשֶׁר חָפָצְתִּי וּמַחֲזִיקִים בִּבְרִיתִי׃ וְנָתַתִּי לָהֶם בְּבֵיתִי וּבְחוֹמֹתַי יָד וָשֵׁם טוֹב מִבָּנִים וּמִבָּנוֹת שֵׁם עוֹלָם אֶתֶּן לוֹ אֲשֶׁר לֹא יִכָּרֵת׃  (ישעיו נו, ד-ה)

חשיבות ברית המילה לנכרי

וּבְנֵי הַנֵּכָר הַנִּלְוִים עַל יְהוָה לְשָׁרְתוֹ וּלְאַהֲבָה אֶת שֵׁם יְהוָה לִהְיוֹת לוֹ לַעֲבָדִים כָּל שֹׁמֵר שַׁבָּת מֵחַלְּלוֹ וּמַחֲזִיקִים בִּבְרִיתִי׃ וַהֲבִיאוֹתִים אֶל הַר קָדְשִׁי וְשִׂמַּחְתִּים בְּבֵית תְּפִלָּתִי עוֹלֹתֵיהֶם וְזִבְחֵיהֶם לְרָצוֹן עַל מִזְבְּחִי כִּי בֵיתִי בֵּית תְּפִלָּה יִקָּרֵא לְכָל הָעַמִּים׃ (ישעיו נו, ד-ז)