הקריאה שְׁמַע יִשְׂרָאֵל יְהֹוָה אֱלֹהֵינוּ יְהֹוָה אֶחָד נתפסת כהצהרת אמונה, והפסוק משמש מעין סגולת הצלה, קריאת בהלה ניתן לכנותה, יען כי הוא נאמר בשעת סכנה ודחק, או על סף מוות. המקור למנהג במשנה, בעת מותו ביסורים זעק ר׳ עקיבא (שמת בבזיון כאחד משנואי ה׳) את הפסוק ומשם והלאה מעודד ומחוזק המעשה פעם ע״י רבן זה ופעם ע״י אדמו״ר זה לקריאה בזמני רע.

הביטוי ׳שמע ישראל׳ מופיע 5 פעמים וכולם בספר דברים בנאומו הגדול של משה שהעיד על עצמו בפני ה׳: לֹא אִישׁ דְּבָרִים אָנֹכִי. בכל חמשת הפעמים משה אינו מתפלל ואינו קורא אל ה׳ להושיעו מסכנת מוות אלא קורא אל ישראל בדרישה לשמיעה, שהיא ההבנה וההשבה אל הלב.

• וַיִּקְרָא מֹשֶׁה אֶל כָּל יִשְׂרָאֵל וַיֹּאמֶר אֲלֵהֶם שְׁמַע יִשְׂרָאֵל אֶת הַחֻקִּים וְאֶת הַמִּשְׁפָּטִים אֲשֶׁר אָנֹכִי דֹּבֵר בְּאָזְנֵיכֶם הַיּוֹם: (דברים ה, א)

• וְשָׁמַעְתָּ יִשְׂרָאֵל וְשָׁמַרְתָּ לַעֲשׂוֹת אֲשֶׁר יִיטַב לְךָ וַאֲשֶׁר תִּרְבּוּן מְאֹד: (דברים ו, ג)

• שְׁמַע יִשְׂרָאֵל אַתָּה עֹבֵר הַיּוֹם אֶת הַיַּרְדֵּן לָבֹא לָרֶשֶׁת גּוֹיִם גְּדֹלִים וַעֲצֻמִים מִמֶּךָּ עָרִים גְּדֹלֹת וּבְצֻרֹת בַּשָּׁמָיִם: (דברים ט, א)

• וְנִגַּשׁ הַכֹּהֵן וְדִבֶּר אֶל הָעָם וְאָמַר אֲלֵהֶם שְׁמַע יִשְׂרָאֵל אַתֶּם קְרֵבִים הַיּוֹם לַמִּלְחָמָה עַל אֹיְבֵיכֶם (דברים כ, ג)

וכנ״ל פסוקנו: שְׁמַע יִשְׂרָאֵל יְהֹוָה אֱלֹהֵינוּ יְהֹוָה אֶחָד: שנמצא בתוך דיבור של משה פנים אל פנים מול כל העם. כל היחידה הסיפורית מדוברת לא אל דור רחוק או אפילו הדור שאחרי הנכנסים לארץ, אלא היוצאים עצמם שראו את מעשי ה׳ הגדולים בעיניהם ונכנסים אל ארץ בנוייה ומוקמת למשעי:

{א}וְזֹאת הַמִּצְוָה הַחֻקִּים וְהַמִּשְׁפָּטִים אֲשֶׁר צִוָּה יְהֹוָה אֱלֹהֵיכֶם לְלַמֵּד אֶתְכֶם לַעֲשׂוֹת בָּאָרֶץ אֲשֶׁר אַתֶּם עֹבְרִים שָׁמָּה לְרִשְׁתָּהּ: {ב}לְמַעַן תִּירָא אֶת יְהֹוָה אֱלֹהֶיךָ לִשְׁמֹר אֶת כָּל חֻקֹּתָיו וּמִצְוֹתָיו אֲשֶׁר אָנֹכִי מְצַוֶּךָ אַתָּה וּבִנְךָ וּבֶן בִּנְךָ כֹּל יְמֵי חַיֶּיךָ וּלְמַעַן יַאֲרִכֻן יָמֶיךָ: {ג}וְשָׁמַעְתָּ יִשְׂרָאֵל וְשָׁמַרְתָּ לַעֲשׂוֹת אֲשֶׁר יִיטַב לְךָ וַאֲשֶׁר תִּרְבּוּן מְאֹד כַּאֲשֶׁר דִּבֶּר יְהֹוָה אֱלֹהֵי אֲבֹתֶיךָ לָךְ אֶרֶץ זָבַת חָלָב וּדְבָשׁ:{ד} שְׁמַע יִשְׂרָאֵל יְהֹוָה אֱלֹהֵינוּ יְהֹוָה אֶחָד: {ה}וְאָהַבְתָּ אֵת יְהֹוָה אֱלֹהֶיךָ בְּכָל לְבָבְךָ וּבְכָל נַפְשְׁךָ וּבְכָל מְאֹדֶךָ: {ו}וְהָיוּ הַדְּבָרִים הָאֵלֶּה אֲשֶׁר אָנֹכִי מְצַוְּךָ הַיּוֹם עַל לְבָבֶךָ: {ז}וְשִׁנַּנְתָּם לְבָנֶיךָ וְדִבַּרְתָּ בָּם בְּשִׁבְתְּךָ בְּבֵיתֶךָ וּבְלֶכְתְּךָ בַדֶּרֶךְ וּבְשָׁכְבְּךָ וּבְקוּמֶךָ: {ח}וּקְשַׁרְתָּם לְאוֹת עַל יָדֶךָ וְהָיוּ לְטֹטָפֹת בֵּין עֵינֶיךָ: {ט}וּכְתַבְתָּם עַל מְזֻזוֹת בֵּיתֶךָ וּבִשְׁעָרֶיךָ: {י}וְהָיָה כִּי יְבִיאֲךָ יְהֹוָה אֱלֹהֶיךָ אֶל הָאָרֶץ אֲשֶׁר נִשְׁבַּע לַאֲבֹתֶיךָ לְאַבְרָהָם לְיִצְחָק וּלְיַעֲקֹב לָתֶת לָךְ עָרִים גְּדֹלֹת וְטֹבֹת אֲשֶׁר לֹא בָנִיתָ: {יא}וּבָתִּים מְלֵאִים כָּל טוּב אֲשֶׁר לֹא מִלֵּאתָ וּבֹרֹת חֲצוּבִים אֲשֶׁר לֹא חָצַבְתָּ כְּרָמִים וְזֵיתִים אֲשֶׁר לֹא נָטָעְתָּ וְאָכַלְתָּ וְשָׂבָעְתָּ: (דברים ו)

וְזֹאת הַמִּצְוָה - המצווה הראשית נאמרת לאחר קריאת האחדות יְהֹוָה אֱלֹהֵינוּ יְהֹוָה אֶחָד: ולאחריה כל קובץ המצוות, והיא: וְאָהַבְתָּ אֵת יְהֹוָה אֱלֹהֶיךָ בְּכָל לְבָבְךָ וּבְכָל נַפְשְׁךָ וּבְכָל מְאֹדֶךָ: כי אם תעשה זאת, ברור שתקפיד על עצמך מבחירה לשמח אלהיך, אז הָיוּ הַדְּבָרִים הָאֵלֶּה אֲשֶׁר אָנֹכִי מְצַוְּךָ הַיּוֹם עַל לְבָבֶךָ וְשִׁנַּנְתָּם לְבָנֶיךָ וְדִבַּרְתָּ בָּם וגו׳.

על כל ישראל לדעת ולהבין כי יְהֹוָה אֶחָד הוא ומבלעדיו איִן, ועל כן משה ע״ה אמר בפנייתו אל העם ׳שמע ישראל׳, שמע כמדבר ליחיד כדי לתאר את ישראל כולם כגוף אחד, ולא אמר יְהֹוָה אלהים אלא יְהֹוָה ׳אלהינו׳ שהוא הכינוי הבלעדי להשגחתו של ה׳ עלי ישראל, אלהינו הקרוב אלינו, בכל קראנו אליו יתברך.

אולם כשאנו בשעת דחק וסכנה וקוראים לאלהינו, מדוע אנו פונים בבקשה לישראל שישמענו? ובתפילה - מה נבקש שישמע ישראל?

על כן אם נרצה לדייק ולהרגיל עצמנו לאמירת הצהרת הייחוד של ישראל, אולי מוטב שנאמרה בלשון פנייה אל האלהים: יְהֹוָה אֱלֹהֵינוּ יְהֹוָה אֶחָד: משום שהקריאה אל האל בשמו כפי שהציגו בשעת דחק וסכנה חשובה היא לאין ערוך: והָיָה כֹּ֧ל אֲשֶׁר יִקְרָא בְּשֵׁם יְהוָה יִמָּלֵט: (יואל ג, ה)