שַׁלֵּחַ תְּשַׁלַּח אֶת הָאֵם

שילוח האם מן הקן

כִּי יִקָּרֵא קַן צִפּוֹר לְפָנֶיךָ בַּדֶּרֶךְ בְּכָל עֵץ אוֹ עַל הָאָרֶץ אֶפְרֹחִים אוֹ בֵיצִים וְהָאֵם רֹבֶצֶת עַל הָאֶפְרֹחִים אוֹ עַל הַבֵּיצִים לֹא תִקַּח הָאֵם עַל הַבָּנִים: שַׁלֵּחַ תְּשַׁלַּח אֶת הָאֵם וְאֶת הַבָּנִים תִּקַּח לָךְ לְמַעַן יִיטַב לָךְ וְהַאֲרַכְתָּ יָמִים: (דברים כב, ו-ז)


במצווה מגולמים העדפת החמלה והרחמים על פני הכניעה לרעַב ומתן פתח לאכזריות כפולה: אם יקח הרעב את האם, היא תמות והגוזלים נידונים למות ברעב. לעומת זאת אם האם תשולח, היא תחיה וּודאי תטיל עוד ביצים ותחדש ימיה כקדם. בעיני ה׳ יתברך שמידותיו הן החמלה והרחמים על כל מעשיו, מי שטבועות המידות הללו בנפשו - או שמאמצן לו - ולא יקח אם מבניה, ראוי הוא לשכר חיים טובים ואריכות ימים.


שד״ל מפליא לפרש את המצווה דרך עיני החמלה ואהבת הצדק וההקרבה העצמית:

״כשאדם קרב אל הקן, אלמלא רחמיה על בניה היתה האם נמלטת לנפשה ועוזבת אפרוחיה, אבל היא מאהבתה את בניה תשליך נפשה מנגד ותעמוד שם להצילם ולא תברח למלט את נפשה. על כן אין ראוי לקחתה, שאם אדם לוקחה יהיה מעשה הצדקה שאהבה את בניה גורם לה רעה. והנה המכוות במצווה הזאת היא לכבד המידות הטובות ולקבוע בלבותינו כי לא יצא מהצדרה הפסד, שאם היה מותר לקחת האם תחת אהבתה את בניה היה מתרשם בלב האדם כי החמלה עניין גרוע ומנהג שטות הגורם רעה לבעליו, ועכשיו שלקיחתה אסורה לנו, יקר תפארת החמלה יוחק בלבנו חקוי עמוק״ (שד״ל ׳המשתדל׳ פרשת כי תצא).