זֶה שְּׁמִי לְעֹלָם וְזֶה זִכְרִי לְדֹר דֹּר -  על שמו של אלהי ישראל יתברך

הקורא בתנ״ך יבין את השם ׳אלהים׳ כַּכֹּח המנהיג את העולם אבל בשם יהוה יבינו ישראל תמיד את האלהים הנודע על פי הדת הנגלית והנבואה, והוא יהוה אלהי ישראל נותן התורה.

השם יהוה מוזכר 5790 פעם בתנ"ך והוא נאמר כפשוטו על ידי כמעט כל אחד מהכתובים בו .האם יעלה על הדעת שאבותינו החליפו שם יהוה באדני?
האם ייתכן שנכתב באופן אחד ונאמר באופן אחר?  

אבותינו הקדושים ידעו את שם האלהים.
אברהם לעבדו: יְהוָה אֱלֹהֵי הַשָּׁמַיִם אֲשֶׁר לְקָחַנִי מִבֵּית אָבִי וּמֵאֶרֶץ מוֹלַדְתִּי וַאֲשֶׁר דִּבֶּר לִי וַאֲשֶׁר נִשְׁבַּע לִי לֵאמֹר לְזַרְעֲךָ אֶתֵּן אֶת הָאָרֶץ הַזֹּאת הוּא יִשְׁלַח מַלְאָכוֹ לְפָנֶיךָ וְלָקַחְתָּ אִשָּׁה לִבְנִי מִשָּׁם: (בראשית כד, ז)
יצחק: וַיַּעְתֵּק מִשָּׁם וַיַּחְפֹּר בְּאֵר אַחֶרֶת וְלֹא רָבוּ עָלֶיהָ וַיִּקְרָא שְׁמָהּ רְחֹבוֹת וַיֹּאמֶר כִּי עַתָּה הִרְחִיב יְהֹוָה לָנוּ וּפָרִינוּ בָאָרֶץ: (בראשית כו, כב) 
וגם יעקב הכירו בשמו: וְהִנֵּה יְהֹוָה נִצָּב עָלָיו וַיֹּאמַר אֲנִי יְהֹוָה אֱלֹהֵי אַבְרָהָם אָבִיךָ וֵאלֹהֵי יִצְחָק הָאָרֶץ אֲשֶׁר אַתָּה שֹׁכֵב עָלֶיהָ לְךָ אֶתְּנֶנָּה וּלְזַרְעֶךָ: (ברשית כח, יג)

נקרא על הפעם הראשונה בה אלהים הציג שמו בפני בשר ודם, אמנם ההתגלות לדורות הבאים לא קרתה עד לשנתו ה 80 של משה, לראשונה מדבר ה׳ כאלהי עם ישראל: כֹּה תֹאמַר אֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל יְהוָה אֱלֹהֵי אֲבֹתֵיכֶם אֱלֹהֵי אַבְרָהָם אֱלֹהֵי יִצְחָק וֵאלֹהֵי יַעֲקֹב שְׁלָחַנִי אֲלֵיכֶם זֶה שְּׁמִי לְעֹלָם וְזֶה זִכְרִי לְדֹר דֹּר׃ (ג, יד). 

ובכן, הלא ידענו שלא ישנה ה׳ שמו לעולם, ומה בא הכתוב ללמדנו? שעל פי הברית הכרותה לאבות, אלהים נודע לישראל בשם יהוה אלהינו ולא נודע בשמו זה לגויים, ועל כן אמר וָאֵרָא אֶל אַבְרָהָם אֶל יִצְחָק וְאֶל יַעֲקֹב כְּאֵל שַׁדָּי וּשְׁמִי יְהוָה לֹא נוֹדַעְתִּי לָהֶם׃ (ו, ג) כי טרם הופיע כאלהי ישראל, ופשר השם אֵל שַׁדָּי יתברר במלואו בהמשך המאמר.

ההבדלה בין ישראל להגוים עומדת וקיימת לעולם, באותו מעמד בו הכריז בנו אלהים כבניו בְּנִי בְכֹרִי יִשְׂרָאֵל׃

אם יהוה הוא שמו של אלהינו, וכך הוא נכתב, מדוע חונכנו מקטנות להחליפו בשם 'אֹדנָי'
על האסון אחראים כתמיד ׳חכמי׳ המשנה והתלמוד, המקורות הנרפשים של כל ההבלים והדעות הזרות שפשטו בעמנו מזמן כתיבתם ועד עתה.
מדוע הבלים? לא ידענו איך לקרוא לעיוות הכתובים המופיע הבתלמוד. ׳זֶה שְּׁמִי לְעֹלָם׳ ״לְעֹלָם״ נדרש על ידי חז"ל כאילו כתוב "לְעַלֵּם״ (בבלי, פסחים, דף נ', עמוד א') ובכך עשו הבדל בין שם יהוה שיש להעלימו לבין האופן בו יש להזכירו, ובשל כך, כאשר נכתב השם המפורש הוגים אותו כאילו נכתב "אֲדֹנָי".  
הבל נוסף: ״ ואלו שאין להם חלק לעולם הבא... אבא שאול אומר, אף ההוגה את השם באותיותיו. (סנהדרין י, א) אבא שאול, תנא מהדור הרביעי. אין עליו אף מידע מלבד גבהו ושהיה קברן, ללא שושלת יוחסין, ולדעתנו, כרוב הדמויות במשנה הוא לכל הפחות כנעני במוצאו, ולכל היותר המצאה גמורה.
הגמרא מספרת כי מיתתו של רבי חנינא בן תרדיון, אחד מעשרת הרוגי מלכות, באה לו כעונש על שהיה הוגה את השם באותיותיו בפרהסיא ובציבור, אף על פי שהתכוון ללימוד. על רבי חנינה זה אומרים שהיה ראש ישיבה בסכנין, אף על פי שלא היו ישיבות בתקופת התנאים.

הוזים מרחיקי לכת הסוברים שהאיסור הוגה את השם באותיותיו כולל גם איסור לומר את אותיות השם בפני עצמן ברצף, גם בלא לומר את השם עצמו. בשל כך נוהגים לעוות שם האלהים ולומר "יוד קא ויו קא" כאשר הם מבקשים להזכיר את השם המפורש.

מנין האיסור ולמה הומצא? הלא פסוקים רבים מצווים אחרת:
 להשבע בשמו: אֶת יְהוָה אֱלֹהֶיךָ תִּירָא וְאֹתוֹ תַעֲבֹד וּבִשְׁמוֹ תִּשָּׁבֵעַ׃ (דברים ו)
לברך בשמו: וִיבָרֵךְ כָּל בָּשָׂר שֵׁם קָדְשׁוֹ לְעוֹלָם וָעֶד׃ (יח)
להודות לו בשמו: בֵּיְהוָה הִלַּלְנוּ כָל הַיּוֹם וְשִׁמְךָ לְעוֹלָם נוֹדֶה סֶלָה׃ (תהלות מד)
לדעת שמו: לָכֵן יֵדַע עַמִּי שְׁמִי לָכֵן בַּיּוֹם הַהוּא כִּי אֲנִי הוּא הַמְדַבֵּר הִנֵּנִי׃ (ישעיהו נב)
ולבטוח בשמו ולקרוא בשמו: מִי בָכֶם יְרֵא יְהוָה שֹׁמֵעַ בְּקוֹל עַבְדּוֹ אֲשֶׁר הָלַךְ חֲשֵׁכִים וְאֵין נֹגַהּ לוֹ יִבְטַח בְּשֵׁם יְהוָה וְיִשָּׁעֵן בֵּאלֹהָיו׃ (ישעיהו נ)
כי בעזר שמו ננצח: בְּשִׁמְךָ נָבוּס קָמֵינוּ׃ (תהלות מד)
למעשה ברור כי בעת צרה, הבטחת ההצלה והישועה טמונים אך ורק בקריאת שמו: וְהָיָה כֹּל אֲשֶׁר יִקְרָא בְּשֵׁם יְהוָה יִמָּלֵט (יואל ג)

האיסור נובע מאחד הפירושים לדיבר השלישי: לֹא תִשָּׂא אֶת שֵׁם יְהוָה אֱלֹהֶיךָ לַשָּׁוְא כִּי לֹא יְנַקֶּה יְהוָה אֵת אֲשֶׁר יִשָּׂא אֶת שְׁמוֹ לַשָּׁוְא׃ (‏שמות כ, ז). לא לשאת את השם פרושו לא להשבע בשבועת שוא בשמו, ואין מדובר באמירת השם עצמו משום שמצווים אנחנו להשבע בשמו: אֶת יְהוָה אֱלֹהֶיךָ תִּירָא וְאֹתוֹ תַעֲבֹד וּבִשְׁמוֹ תִּשָּׁבֵעַ׃ (דברים ו) ולא תתקיים סתירה בתורה.

עוד יש לומר, שלו מהות האיסור היתה אמירת השם היה הכתוב מדייק בניסוחו, כפי שנכתב בפסוק אחר: וּבְכֹל אֲשֶׁר אָמַרְתִּי אֲלֵיכֶם תִּשָּׁמֵרוּ וְשֵׁם אֱלֹהִים אֲחֵרִים לֹא תַזְכִּירוּ לֹא יִשָּׁמַע עַל פִּיךָ: (שמות כג, יג)

​

לשורש נ.ש.א עשרות פרושים, אך מבין כל הפרושים האפשריים למילה תִשָּׂא נבחר הפרוש ׳לומר בקול׳ ועליו ביססו האיסור שמשמעותו האמיתית היא לא לשאת את שמו לדבר שוא ושקר.

ישנו איסור לקלל שמו: וְנֹקֵב שֵׁם יְהוָה מוֹת יוּמָת רָגוֹם יִרְגְּמוּ בוֹ כׇּל הָעֵדָה כַּגֵּר כָּאֶזְרָח בְּנׇקְבוֹ שֵׁם יוּמָת׃ (נקיבה היא קללה: מָה אֶקֹּב לֹא קַבֹּה אֵל: (וידבר כג, ח)

האם אבדה דרך הגיית שמו? לאומרים שכיום אין לדעת איך להגות שמו באשמת ניקוד לא בטוח. האומנם צדקו הנקדנים בניקודם את כל המילים בתנ״ך, ובניקוד שמו טעו?
 

​אֲדֹנָי הוא שם תואר המורה על אדנות ובעלות, ה׳ הוא אדֹנֵי העולם והלשון היא של גדוּלה ושלטון: הוֹדוּ לַאֲדֹנֵי הָאֲדֹנִים כִּי לְעֹלָם חַסְדוֹ׃ (תהלות קלו, ג) שורש המילה אדני הוא א.ד.נ מלשון יסוד: וּשְׁנֵי אֲדָנִים תַּחַת הַקֶּרֶשׁ הָאֶחָד׃ (שמות כו, כה). ה׳ הוא התשתית, היסוד והעיקר לעמידה ולקיום של כל המונהג תחת רשותו.

​

האדם משתמש בכינוי הפניה אֲדֹנָי רק בעת שיח עם האלהים או מלאכו, בחלום

אברהם אל ה׳: וַיַּעַן אַבְרָהָם וַיֹּאמַר הִנֵּה נָא הוֹאַלְתִּי לְדַבֵּר אֶל אֲדֹנָי וְאָנֹכִי עָפָר וָאֵפֶר… וַיֹּאמֶר אַל נָא יִחַר לַאדֹנָי וַאֲדַבְּרָה: (בראשית יח, כז;לב)

אבימלך הפלשתי עונה לאלהים: וַאֲבִימֶלֶךְ לֹא קָרַב אֵלֶיהָ וַיֹּאמַר אֲדֹנָי הֲגוֹי גַּם צַדִּיק תַּהֲרֹג: (שם כ, ד)

וכן משה אל ה' במעמד הסנה: וַיֹּאמֶר מֹשֶׁה אֶל ה' בִּי אֲדֹנָי לֹא אִישׁ דְּבָרִים אָנֹכִי: (שם ד, י).

אין זה שמו של ה׳ והוא מעולם לא הציג עצמו בשם זה, ולהוכחה מקרים בהם נוסף לאדני שם אלהי ישראל לחיזוק: וַתִּקטַן עוֹד זֹאת בְּעֵינֶיךָ אֲדֹנָי יְהוָה וַתְּדַבֵּר גַּם אֶל בֵּית עַבְדְּךָ לְמֵרָחוֹק: (שמואל ב ז, יט) כדברי דוד ע״ה שהובטחה לו ולזרעו ברית עולם.

​

כמשתמשים בפנייה אֲדֹנָי כאילו היתה שם פרטי, אזי השם הופך המהות ומתאר אדון או בעל, אותו אנו מכירים מן האמונה האלילית הכנענית. לבעל יש שמות שונים בארצות שונות: בבבל שמו ׳תמוז׳, במואב שמו מוֹלֵך, במצרים שמו אוסיריס ואצל הפיניקים, שהם הכנענים בתקופה מאוחרת יותר שמו אדוניס - אדוני! ומהם הגיעה והתפשטה הטעות. 

​

מאחר ואלהינו לא יקרא לעצמו בשם אליל או יכנה עצמו אֲדֹנָי, בכינוי אליו פונה האדם, המסקנה המתבקשת היא שהאזכורים המעטים בהם הוחלף שם ה׳ באדני הם פרי מעשיהם של בעלי המסורה שהתאימו את שיטתם הכנענית לכתובים, ושהחליפו את שם אלהינו בשם הבעל במודע.

השם אֲדֹנָי יהוה נמצא במקומות בלתי אפשריים מבחינת הפשט ועוד יותר בלתי אפשריים מבחינת ההגיון: וִידַעְתֶּם כִּי אֲנִי אֲדֹנָי יְהוִה׃ (שם כג, מט) האם ה׳ יקרא לעצמו בשם אדֹנָי? הדבר אינו רק בלתי אפשרי אלא חילול גמור של שמו וכבודו, ואנו הוזהרנו באזהרה ברורה מפי הנביא מלאכי: אִם לֹא תִשְׁמְעוּ וְאִם לֹא תָשִׂימוּ עַל לֵב לָתֵת כָּבוֹד לִשְׁמִי אָמַר יְהוָה צְבָאוֹת׃ (מלאכי ב, ב).

​

בספרי הנביאים מתחילה מגמה עקשנית להפוך את כינוי האדנות לשמו הפרטי של אלהים על ידי צרוף שם התואר אֲדֹנָי לשם ה׳, ונוצר צמד השמות: אֲדֹנָי יְהוִה. בספרי יחזקאל ועמוס המגמה ברורה במיוחד, והטעות גלוייה: חַי אָנִי נְאֻם אֲדֹנָי יְהוִה אִם יִהְיֶה לָכֶם עוֹד מְשֹׁל הַמָּשָׁל הַזֶּה בְּיִשְׂרָאֵל׃ (יחזקאל יח, ג) האם יתכן שאלהים ישבע בתואר האדנות, ובשם בו פונה האדם אליו? ועוד, החליפו את הפתח לחיריק יְהוִה, וביקשו שנקראהו ׳אלהים׳. הטעות כפולה, כי אז צמד המילים אֲדֹנָי יְהוִה נהגה ׳אדני אלהים׳ (חס וחלילה) בפי כל!

​

ואין לתת יד לעובדי הבעל שהרוויחו רווח משולש: גם הרחיקו את עמו של האל מלהתפלל ולברך בשמו, גם גרמו לעם שבצרתם יקראו לאל אחר, וגם בזו את שמו: וְהָיָה אִם לָמֹד יִלְמְדוּ אֶת דַּרְכֵי עַמִּי לְהִשָּׁבֵעַ בִּשְׁמִי חַי יְהוָה כַּאֲשֶׁר לִמְּדוּ אֶת עַמִּי לְהִשָּׁבֵעַ בַּבָּעַל וְנִבְנוּ בְּתוֹךְ עַמִּי׃ (ירמיהו יב, טז)

וְשֵׁם אֱלֹהִים אֲחֵרִים לֹא תַזְכִּירוּ לֹא יִשָּׁמַע עַל פִּיךָ׃ (שמות כג, יג) רק בתפילה, מולו, אפשר להשתמש במילה אדֹנָי כמו דוד מלכנו: אָבוֹא בִּגְבֻרוֹת אֲדֹנָי יְהוָה אַזְכִּיר צִדְקָתְךָ לְבַדֶּךָ׃ (תהלות עא, טז)

וקריאתו: Ye-ho-va

רבים טוענים כי צורת הגייתו המקורית של השם יהוה נעלמה מאיתנו עם הזמן, ובשל כך אין לאמרו, אך אלהים לעולם לא יצוֵנו על דבר שלא נוכל לעשותו. את דרך הניקוד וההגיה של השם אנו לומדים משמות האנשים אליהם מצטרף שם ה׳ (שם תאופורי), והיינו יכולים להסיק את הניקוד בעצמנו.שם ה׳ בתחילת השם: יְהושע, יְהונתן, יְהוידע - תחילת השם מנוקדת יְהוֹ וזהו הניקוד של תחילת שם ה׳.שם ה׳ בסוף השם: אחִיָה אדוניָה, נחמיָה - ובכללם כינוי האל יָּה - זהו הניקוד של חלקו השני של שם ה׳.
 

ועל זה נאמר בברכת הכהנים וְשָׂמוּ אֶת שְׁמִי עַל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וַאֲנִי אֲברֲכֵם׃ (וידבר ו, כז)

למה אלהים בסיומת רבים? למה אדנָי ברבים?

​

משמעות לשון רבים במילה אלהים וגם במילה אדנָי היא לכבוד וליכולת, ולפי ריבוי הפעולות הנעשות ביכולתו, כי אלוהינו ברוך הוא - יכול על כל היכולים להעמיד ולקיים, להחיות, לפרנס, ולשפוט, להשגיח, להחיות ולהמית – ויכונה בריבוי ליחידותו בשם אלוהים ואדונים, ומזה נראה שאין לומר ׳אדון האדונים׳, אלא רק כפי הכתוב וַאֲדֹנֵי הָאֲדֹנִים (דברים י, יז).

​

השימוש הנכון בצמד המילים אדני יהוה הוא אדנות לפני השם כבפסוק: {כח} וַאֲנִי קִרֲבַת אֱלֹהִים לִי טוֹב שַׁתִּי בַּאדֹנָי יְהוִֹה מַחְסִי לְסַפֵּר כָּל מַלְאֲכוֹתֶיךָ: (תהלות עג)

למילה אלהים ישנן מספר משמעויות במקרא:
 
1. יהוה אלהים אלהי השמים והארץ: יְהוָה הוּא הָאֱלֹהִים אֵין עוֹד מִלְבַדּוֹ׃ (דברים ד, לה)
2. כוח ושלטון: וְהָיָה הוּא יִהְיה לְּךָ לְפה וְאַתָּה תִּהְיֶה לוֹ לֵאלֹהִים׃ (שמות ד, טז)
נאמר למשה על אהרון במעמד הסנה.
3. שופטים: עַד הָאֱלֹהִים יָבֹא דְּבַר שְׁנֵיהֶם אֲשֶׁר יַרְשִׁיעֻן אֱלֹהִים יְשַׁלֵּם שְׁנַיִם לְרֵעֵהוּ׃ (שמות כב, ח)
נאמר בפרשת משפטים על השופטים, המחליטים בדין על הארץ.
4. מלאכים - כִּי עַל כֵּן רָאִיתִי פָנֶיךָ כִּרְאֹת פְּנֵי אֱלֹהִים וַתִּרְצֵנִי: (בראשית לג, י) 
יעקב אומר לעשיו לאחר מאבקו עם המלאך, שרו של אדום.
5. נאמר על אלהים אחרים – לֹא יִהְיה לֶךָ אלֹהִים אחרִים על פָּני: (שמות כ, ג) אלילים או כוחות שהעמים מאמינים בכוחם, והמקרא לעתים משתמש בתואר המשפיל ״גילולים״ לגביהם ולגבי כל עבודה זרה.

 
ולכן למילה אלהים יש שימוש קודש בהתייחסה לאלהינו, ושימוש חול בהתייחסה לכל עניין אחר.

מאחר ואלהינו שונא את עבודת הבעל מצד אחד ולא יקרא לעצמו בשם אליו פונים בני האדם מצד שני, לא נותר לנו אלא להגיע למסקנה שהאזכורים המעטים בהם הוחלף שם ה׳ באדני הם פרי מעשיהם של בעלי המסורה ומנקדי התנ״ך שהתאימו את שיטתם לכתובים. הם החליפו את שם ה׳ באדני כמעט בכל ספר בתנ״ך:
 
תְּבִאֵמוֹ וְתִטָּעֵמוֹ בְּהַר נַחֲלָתְךָ מָכוֹן לְשִׁבְתְּךָ פָּעַלְתָּ יְהוָה מִקְּדָשׁ אֲדֹנָי כּוֹנְנוּ יָדֶיךָ׃ (שמות טו יז) המילה אֲדֹנָי אינה קשורה לכאן והפסוק מובן טוב יותר בלי התוספת, ומשמעותו: מִקְּדָשׁ כּוֹנְנוּ יָדֶיךָ׃ או מִקְּדָשׁ יְהוָה כּוֹנְנוּ יָדֶיךָ׃
 
שֶם ארון הברית, הנקרא ארון ברית יהוה קיבל שם חדש וַיִּקַץ שְׁלֹמֹה וְהִנֵּה חֲלוֹם וַיָּבוֹא יְרוּשָׁלַם וֽיַּעֲמֹד לִפְנֵי אֲרוֹן בְּרִית אֲדֹנָי וַיַּעַל עֹלוֹת וַיּ֣עַשׂ שְׁלָמִים וַיַּעַשׂ מִשְׁתֶּה לְכָל עֲבָדָיו׃ (מלכים א  ג, טו) וזה לא ייתכן.
 
מַמְלְכוֹת הָאָרֶץ שִׁירוּ לֵאלֹהִים זַמְּרוּ אֲדֹנָי סֶלָה׃ (תהלות סח, לג) אין זה מזמור תפילה אישי המחייב פניית אדני אל האל כמו במזמורי תחינה ותפילה אישיים, אלא שיר הממלכות לשם האלהים - ולא לאדני!
 
וַיֹּאמֶר לָאָדָם הֵן יִרְאַת אֲדֹנָי הִיא חׇכְמָה וְסוּר מֵרָע בִּינָה׃ (איוב כח, כח) ולעולם לא יאמר בכתובים יראת אדני אלא לרוב יראת יהוה ומעט יראת אלהים.
 
עוד מימי שיבת ציון אנו קוראים על מעילת מרבית הכהנים בקודש; כהנים שאינם מזרע אהרן נתמנו לכהן בבית המקדש בהחלטת השלטון הפיניקי-יווני, שקבע והחליף את הזמנים בהתאמה לדתם האלילית. וכך מהרצון להרחיק מהעם את האמונה באל האחד ותורתו, ובשנאתם את ישראל על שלקחו מהם את הארץ והשמידו רבים מאחיהם הכנענים, החילו הפורשים מדרך האמת תורה חדשה על כל מאפייניה: זנחו את הלוח המקראי וקיימו לוח שנה פגאני המבוסס על ראיית הירח ועל שמות חדשים כשמות אליליהם עד היום, שינו את אופן קיום המצוות על ידי יצירת ספר הלכות שבינו ובין התורה הכתובה רב המרחק, והן ההלכות הרווחות היום בעמנו לרוב צער. הרחקת ישראל משם אלהיו, אף היא הייתה אחת מהשיטות, שגרמה ליהודי להתפלל לשם הבעל. על כן החלו בנוהג לברך בשם אֲדֹנָי ולאסור את ביטוי שמו של האלהים - עד היום. 

השם אֵל שַׁדַּי מתייחס לה׳ תמיד בהקשר של הבטחת זרע, פרייה ורבייה. המילה עצמה מתפרשת מפסוק בספר יחזקאל: וָאֶשְׁמַע אֶת קוֹל כַּנְפֵיהֶם כְּקוֹל מַיִם רַבִּים כְּקוֹל שַׁדַּי בְּלֶכְתָּם קוֹל הֲמֻלָּה כְּקוֹל מַחֲנֶה: (א, כד) קול מים רבים, כאמור ריבוי ורבייה. נבדוק את כל הדוגמאות בהן מופיע השם ונסיק אם אכן כך הוא:
 
וַיְהִי אַבְרָם בֶּן תִּשְׁעִים שָׁנָה וְתֵשַׁע שָׁנִים וַיֵּרָא יְהֹוָה אֶל אַבְרָם וַיֹּאמֶר אֵלָיו אֲנִי אֵל שַׁדַּי הִתְהַלֵּךְ לְפָנַי וֶהְיֵה תָמִים: וְאֶתְּנָה בְרִיתִי בֵּינִי וּבֵינֶךָ וְאַרְבֶּה אוֹתְךָ בִּמְאֹד מְאֹד: (בראשית יז, א)
וְאֵל שַׁדַּי יְבָרֵךְ אֹתְךָ וְיַפְרְךָ וְיַרְבֶּךָ וְהָיִיתָ לִקְהַל עַמִּים: (שם כח, ג)
וַיֹּאמֶר לוֹ אֱלֹהִים אֲנִי אֵל שַׁדַּי פְּרֵה וּרְבֵה גּוֹי וּקְהַל גּוֹיִם יִהְיֶה מִמֶּךָּ וּמְלָכִים מֵחֲלָצֶיךָ יֵצֵאוּ: (שם לה, יא)
וְאֵל שַׁדַּי יִתֵּן לָכֶם רַחֲמִים לִפְנֵי הָאִישׁ וְשִׁלַּח לָכֶם אֶת אֲחִיכֶם אַחֵר וְאֶת בִּנְיָמִין וַאֲנִי כַּאֲשֶׁר שָׁכֹלְתִּי שָׁכָלְתִּי: (שם מג, יד)
אמֶר יַעֲקֹב אֶל יוֹסֵף אֵל שַׁדַּי נִרְאָה אֵלַי בְּלוּז בְּאֶרֶץ כְּנָעַן וַיְבָרֶךְ אֹתִי: וַיֹּאמֶר אֵלַי הִנְנִי מַפְרְךָ וְהִרְבִּיתִךָ וּנְתַתִּיךָ לִקְהַל עַמִּים וְנָתַתִּי אֶת הָאָרֶץ הַזֹּאת לְזַרְעֲךָ אַחֲרֶיךָ אֲחֻזַּת עוֹלָם: (שם מח, ג-ד)
וָאֵרָא אֶל אַבְרָהָם אֶל יִצְחָק וְאֶל יַעֲקֹב כְּאֵל שַׁדָּי וּשְׁמִי יְהֹוָה לֹא נוֹדַעְתִּי לָהֶם: (שמות ו, ג) ​
ומכאן גם יובן למה אמר ה׳ למשה: וָאֵרָא אֶל אַבְרָהָם אֶל יִצְחָק וְאֶל יַעֲקֹב כְּאֵל שַׁדָּי וּשְׁמִי יְהֹוָה לֹא נוֹדַעְתִּי לָהֶם: (שמות ו, ג) וכי מעשיו היו של פרייה ורביה את משפחת אברהם, וטרם הראה ה׳ כוחו כאלהי ישראל, המוציאם ממצרים ונותנם את הארץ.
המילה שדי היא חלק משמם של שלושה מנשיאי השבטים בזמן יציאת מצרים: וְנָשִׂיא לִבְנֵי רְאוּבֵן אֱלִיצוּר בֶּן שְׁדֵיאוּר׃ ונָשִׂיא לִבְנֵי שִׁמְעוֹן שְׁלֻמִיאֵל בֶּן צוּרִישַׁדָּי׃ וְנָשִׂיא לִבְנֵי דָן אֲחִיעֶזֶר בֶּן עַמִּישַׁדָּי: אלו נולדו לאחר שמת דורו של יוסף ודור בניו. בתקופה זו מספרם של בני ישראל גודל באופן יוצא מגדר הרגיל: וּבְנֵי יִשְׂרָאֵל פָּרוּ וַיִשׁרְצוּ וַיִּרבּוּ וַיַעַצמוּ בִּמְאֹד מאֹד וַתִּמָלֵא הָאָרֶץ אֹתָם׃ (שמות א, ז)
 
כמו נעמי שאישהּ ושני בניה מתו: וַתֹּאמֶר אֲלֵיהֶן אַל תִּקְרֶאנָה לִי נׇעֳמִי קְרֶאןָ לי מָרָא כִּי־הֵמַר שַׁדַּי לִי מְאֹד׃ אֲנִי מְלֵאָה הָלַכְתִּי וְרֵיקָם הֱשִׁיבַנִי יְהוָה לָמָּה תִקְרֶאנָה לִי נׇעֳמִי וַיהוָה עָנָה בִי וְשַׁדַּי הֵרַע לִי׃ (רות א, כ-כא)
 
לגבי הפסוק: משמים בָּאִים מֵאֶרֶץ מֶרְחָק מִקְצֵה הַשָּׁמָיִם יְהוָה וּכְלֵי זַעְמוֹ לְחַבֵּל כׇּל הָאָרֶץ׃ הֵילִילוּ כִּי קָרֹוב יֹום יְהוָה כְּשֹׁד מִשַּׁדַּי יָבֹוא׃ (ישעיהו יג, ו, יואל א, טו) האות שׁ במילה שדי צריכה להיות שׂ – שָׂדָי, ובכל מקום במקרא שָׂדָי פרושו הוא שׂדה כל הארץ, הוא שדה ה׳ שגם ממנו יגיעו פרעות החיות הטורפות:​
יַשְׁקוּ כּל חַיְתוֹ שָׂדָי יִשְׁבְּרוּ פְרָאִים צְמָאָם׃ (תהלות קד, יא) כל החיות בכל השדות.
יָדַעְתִּי כּל עוֹף הָרִים וְזִיז שָׂדַי עִמָּדִי׃ (נ, יא) כל עוף הרים וכל זיז שהוא יצור חי וזז,  בכל השדות.
 

​האיסור לומר את שם האלהים מתבסס על דברי אנוש רחוקים מאות שנים ויותר מתקופת המקרא שהכניסו מילים לפי ה׳ והוא לא דיבר, זה מעשה נביאי שקר: אֲשֶׁר יְדַבֵּר בִּשְׁמִי אָנֹכִי אֶדְרֹשׁ מֵעִמּוֹ׃ (דברים יח, יט)

1. בתלמוד - אמר רב נחמן בר יצחק: לא כעולם הזה העולם הבא; העולם הזה - נכתב ב -יה' ונקרא ב-אד', אבל לעולם הבא כולו אחד - נקרא ב- יה' ונכתב ב- יה' ... ר' אבינא הקשה, כתיב: זֶה שְּׁמִי לְעֹלָם וְזֶה זִכְרִי לְדֹר דֹּר׃ אמר הקב"ה: לא כשאני נכתב אני נקרא; נכתב אני ביו"ד ה"א, ונקרא אני באל"ף דל"ת (פסחים נ').  

ורש"י שמחזק ומטביע בקוראיו ׳בשם המיוחד ככתבו׳: וכי בכל מקום שם המיוחד נזכר הכתיב (שמות ג) זה שמי וזה זכרי לא כשאני נכתב אני נקרא (פסחים דף נ').

​

2. משנה - "ואלו שאין להם חלק לעולם הבא: האומר אין תחיית המתים מן התורה ואין תורה מן השמים ואפיקורס. רבי עקיבא אומר אף הקורא בספרים החיצונים... אבא שאול אומר אף ההוגה את השם באותיותיו" (מסכת סנהדרין פרק י' משנה א').

​

א. תחיית הגופים אינה מן התורה ב. מנין הדעת למי חלק ולמי לא ג. כרת לא נכתב על אף מהאיסורים המדומיינים הללו.

4. בעלי התוספות - אינו אלא בכינוי: רבינו הלל פירש בספרי: לא לאמר אלהים במקום שם בן ארבע אותיות אלא בכינוי יש לומר כקריאתו באל"ף דל"ת.

- נתנו הוראה להחליף את השם לאדני שלא בפנייה אליו כבתפילה רק כשם פרטי.

5. רמב"ם – "נמצא מזכיר את השם ביום זה (כפורים) עשר פעמים ובכולם הוא מזכיר ככתבו שהוא השם המפורש. בראשונה היה מגביה את קולו בשם, כיון שרבו פרוצין חזרו לאומרו בקול נמוך ומבליעו בנעימות עד שלא יכירו בו אפילו חביריו הכהנים (משנה תורה, הלכות יום הכפורים ב׳ ו׳).

​

- מנין לרמב״ם הידיעה? וייצר מצוות מדעת עצמו, ולבית המקדש לא יכנס זר כתוב תורתנו.​

​

עינינו הרואות, בכל דור קמו שוטנים דוברי שווא ותֹעי שדבריהם מוחזקים כדברי אלוהים חיים עד לימינו. חכמים בדו שיחות דמיוניות עם האל, שמעו בנות קול, סילפו את כוונות התורה ועליהם אמר הנביא: עַד מָתַי הֲיֵשׁ בְּלֵב הַנְּבִאִים נִבְּאֵי הַשָּׁקֶר וּנְבִיאֵי תַּרְמִת לִבָּם׃ הַחֹשְׁבִים לְהַשְׁכִּיחַ אֶת עַמִּי שְׁמִי בַּחֲלוֹמֹתָם אֲשֶׁר יְסַפְּרוּ אִישׁ לְרֵעֵהוּ: (ירמיהו כג, כו-כז) הם כנראה חשו קרובים יותר לה' ממשה שאמר: יְהוָה אִישׁ מִלְחָמָה יְהוָה שְׁמוֹ׃ (שמות טו, ג) יותר נבונים משלמה בן-דוד אשר אמר: וְאִם יִנָּגֵף עַמְּךָ יִשְׂרָאֵל לִפְנֵי אוֹיֵב כִּי יֶחֶטְאוּ לָךְ וְשָׁבוּ וְהוֹדוּ אֶת שְׁמֶךָ׃ (דברי הימים ב ו, כד). 'חכמי' העבר תהא כוונתם שתהא באסרם את אמירתו, מנעו מאיתנו לקיים את מצוות השבועה בשמו, ויותר מכך הרחיקונו הרחקה גמורה מאלהים עצמו, על-ידי שהרגילונו לא לומר את שמו כלל, לא בהללנו אותו, לא בתפילותינו אליו ולא בהשבענו בשמו. בידנו לשנות זאת, ולחזור ולהתקרב אל בוראנו: הוּא יִקְרָא בִשְׁמִי וַאֲנִי אֶעֱנֶה אֹתוֹ אָמַרְתִּי עַמִּי הוּא וְהוּא יֹאמַר יְהוָה אֱלֹהָי׃ (זכריה יג, ט)

​​​בפרשה הראשונה של ספר בראשית נאמר רק ׳אלהים׳ כי הפרשה מדברת על הטבע בלבד, ויען שהטבע וחוקיו קודמים לדת הנגלית, היא התורה, נתן לה כותב התורה קדימות. ואם תעיין בפרשת הבריאה בפרק א׳ לא תמצא בה שום דבר ועניין המורים על השגחה פרטית באף מן המינים ואף באישי מין האדם כי אם להמון בכלל, והפסוק וַיֹּאמֶר לָהֶם אֱלֹהִים פְּרוּ וּרְבוּ וּמִלְאוּ אֶת הָאָרֶץ (בראשית א, כב) נאמר לכל החי בבריאה ואין הוא אחת מהמצוות.

ואולם מפרק ב׳ והלאה המספר את ראשית בריאת האדם תמצא שאלהים מכונה גם בשם י.ה.ו.ה ברוך הוא, והוא השם הנודע על פי הנבואה וההתגלות, המשגיח על אישים פרטיים מבני אדם, שוקל מעשי כל אנוש וחפץ בטובתו להיטיבו באחריתו. והחל לספר את תולדות האדם בפרוטרוט ע״י השגחה מיוחדת ונפלאה ולספר כל מה שקרה עם האדם הראשון ואשתו, וכי מסר לו ה׳ מצוות לטובתו והבטיח לו גמול טוב כשישמור מצוותיו ועונש אם ימרה, וּמספר מה שהיה באחריתו כשהמרה מצוותיו ושכר ועונש וכדומה.

ובזה יובנו כל הדברים המתהווים בעולם כי ה׳ משגיח ומשלם כגמול, וכל עיניו על בני אדם ורוצה בקיומם והוא פועל חכם בחוכמה נפלאה שאין ביכולת האדם להבין אחד מני רבבה, וה׳ טוב וצדיק בכל דרכיו ואם כן לא נשאר שום מקום להרהר אחר מידותיו ופעולתו כי אחריתנו תהיה טוב נצחי כִּי מִי גוֹי גָּדוֹל אֲשֶׁר לוֹ אֱלֹהִים קְרֹבִים אֵלָיו כַּיהוָה אֱלֹהֵינוּ בְּכָל קָרְאֵנוּ אֵלָיו: (דברים ד, ז).

החכם אלפנדארי עסק בהארת עיניהם של נוצרים והשבתם אל חיק האמונה האמיתית דרך לימוד תורת משה. הוא האמין שהתורה ניתנה לכל אדם ולא רק לישראל. אחד ממאמריו החשובים ״זה שמי לעולם״ עסק בפרסום שמו האמיתי של אלהי ישראל, בו קרא לשוב ולקרוא לה׳ בשמו, השם שהאלהים העיד בו על לעצמו: ׳יהוה אלהי ישראל׳.

קריאת מאמריו של החכם מ. אלפנדארי

תְּהִלַּת יְהוָה יְדַבֶּר פִּי     וִֽיבָרֵךְ כָּל בָּשָׂר שֵׁם קָדְשׁוֹ לְעוֹלָם וָעֶד׃ (יח, כא) 
יַעַנְךָ יְהוָה בְּיוֹם צָרָה      יְשַׂגֶּבְךָ שֵׁם אֱלֹהֵי יַעֲקֹב׃ (כ, ב) 
אֵלֶּה בָרֶכֶב וְאֵלֶּה בַסּוּסִים     וַאֲנַחְנוּ בְּשֵׁם יְהוָה אֱלֹהֵינוּ נַזְכִּיר׃ (כ, ח) 
אֲסַפְּרָה שִׁמְךָ לְאֶחָי     בְּתוֹךְ קָהָל אֲהַלְלֶךָּ׃ (כב ,כג) 
בֵּֽיְהוָה הִלַּלְנוּ כָל הַיּוֹם     וְשִׁמְךָ לְעוֹלָם נוֹדֶה סֶלָה׃ (מד, ט) 
אַזְכִּירָה שִׁמְךָ בְּכָל דֹּר וָדֹר     עַל כֵּן עַמִּים יְהוֹדוּךָ לְעֹלָם וָעֶד׃ (מה, יח) 
כֵּן אֲזַמְּרָה שִׁמְךָ לָעַד     לְשַׁלְּמִי נְדָרַי יוֹם יוֹם׃ (סא, ט) 
שְׂפָתַי יְשַׁבְּחוּנְךָ כֵּן אֲבָרֶכְךָ בְחַיָּי     בְּשִׁמְךָ אֶשָּׂא כַפָּי׃ (סג, ה)
אֲהַלְלָה שֵׁם יְהוָה בְּשִׁיר     וַאֲגַדְּלֶנּוּ בְתוֹדָה׃ (סט, לא)  
אַל יָשֹׁב דַּךְ נִכְלָם    עָנִי וְאֶבְיוֹן יְהַלְלוּ שְׁמֶךָ׃ (עד, כא) 
הוֹדֵינוּ לְּךָ יְהֹוָה    הוֹדֵינוּ וְקָרוֹב שְׁמֶךָ     סִפְּרוּ נִפְלְאוֹתֶיךָ׃ (עה, ב) 
עָזְרֵנוּ אֱלֹהֵי יִשְׁעֵנוּ עַל דְּבַר כְּבוֹד שְׁמֶךָ     וְהַצִּילֵנוּ וְכַפֵּר עַל חַטֹּאתֵינוּ לְמַעַן שְׁמֶךָ׃ (עט, ט) 
וְלֹא נָסוֹג מִמֶּךָּ    תְּחַיֵּנוּ וּבְשִׁמְךָ נִקְרָא׃ (פ, יט) 
טוֹב לְהֹדוֹת לַיהוָה     וּלְזַמֵּר לְשִׁמְךָ עֶלְיוֹן׃ (צב, ב) 
שִׁירוּ לַיהוָה בָּרְכוּ שְׁמוֹ     בַּשְּׂרוּ מִיּוֹם לְיוֹם יְשׁוּעָתוֹ׃ (צו, ב) 
הָבוּ לַֽיהוָה כְּבוֹד שְׁמוֹ     שְׂאוּ מִנְחָה וּבֹאוּ לְחַצְרוֹתָיו׃ (צו, ח) 
יוֹדוּ שִׁמְךָ גָּדוֹל וְנוֹרָא קָדוֹשׁ הוּא׃ (צט, ג) 
בֹּאוּ שְׁעָרָיו בְּתוֹדָה חֲצֵרֹתָיו בִּתְהִלָּה     הוֹדוּ לוֹ בָּרְכוּ שְׁמוֹ׃ (ק, ד) 
לְסַפֵּר בְּצִיּוֹן שֵׁם יְהוָה    וּתְהִלָּתוֹ בִּירוּשָׁלָם׃ (קב, כב) 
בָּרְכִי נַפְשִׁי את יְהוָה     וְכָל קְרָבַי אֶת שֵׁם קדְשׁוֹ׃ (קג, א)
הוֹדוּ לַיהוָה קִרְאוּ בִשְׁמוֹ     הוֹדִיעוּ בָעַמִּים עֲלִילוֹתָיו׃ (קה, א) 
צָרָה וְיָגוֹן אֶמְצָא   וּבְשֵׁם יְהוָה אֶקְרָא    אָנָּה יְהוָה מַלְּטָה נַפְשִׁי׃ (קטז, ד) 
כּוֹס יְשׁוּע֥וֹת אֶשָּׂא     וּבְשֵׁם יְהוָה אֶקְרָא׃ (קטז, יג) 
לְךָ אֶזְבַּח זֶבַח תּוֹדָה     וּבְשֵׁם יְהוָה אֶקְרָא׃ (קטז, יז) 
הַֽלְלוּ אֶת שֵׁם יְהוָה      הַלְלוּ עַבְדֵי יְהוָה׃ (קלה, א)
אַךְ צַדִּיקִים יוֹדוּ לִשְׁמֶךָ     יֵשְׁבוּ יְשָׁרִים אֶת פָּנֶיךָ׃ (קמ, יד) 
הוֹצִיאָה מִמַּסְגֵּר נַפְשִׁי לְהוֹדוֹת אֶת שְׁמֶךָ   בִּי יַכְתִּרוּ צַדִּיקִים כִּי תִגְמֹל עָלָי׃ (קמב, ח) 
אֲרוֹמִמְךָ אֱלוֹהַי הַמֶּלֶךְ     וַאֲבָרְכָה שִׁמְךָ לְעוֹלָם וָעֶד׃ (קמה, א)
בְּכָל יוֹם אֲבָרְכֶךָּ     וַאֲהַלְלָה שִׁמְךָ לְעוֹלָם וָעֶד׃ (קמה, ב) 
יְהַלְלוּ שְׁמוֹ בְמָחוֹל     בְּתֹף וְכִנּוֹר יְזַמְּרוּ לוֹ׃ (קמט, ג)