האמונה בשתי רשויות - דר" שלמה רובין

אמונות העמים


עובדי כוכבים ומזלות


הסופר הקדמון פלוטאַרך מעיד, שרוב העמים הקדמונים האמינו בשתי רשויות בפנים שונים, ובכל ריבוי אלוהיהם נזכרים בספרי דתיהם זוגי אלוהים, שהם נפרשים בייעודם הפרטי להיטיב או להרע. כן היה להודים האל ווישנו, שר המים – אֵל הטוב וההוויה, הפרנסה והכלכלה בשמים ובארץ, והאל שיבה, שר האש – אל הרע וההעדר, הנזק והרעבון. ומלחמה גדולה בין שני האלים האלה עד קץ הימים. בשיחות הסינים נזכר האל הטוב טְיֶן והאל הרע פ'ואַן. בין אלוהי המצרים מוצאים אנו את האל הטוב - אוזיריס ואת האל הרע - טיפון והם "צוררים איש לאחיו בנכליהם". הגדות היוונים והרומים מלאות בשמות של אלים טובים ורעים, שהם זה לעומת זה. וכן הדבר גם בעמים אחרים.


נגד הרעיון הקדמוני הזה, רעיון שניות האלוהות המיוסד על מציאות הרע בעולם, תורתנו שהושתתה על החלטת הייחוד באלוהות, הטעימה ופֵרשה כי באמת אין כל רע בבריאת העולם: "וירא אלהים את כל אשר עשה והנה טוב מאוד". רעת בני האדם באה רק מדרך פשעם ורק מעונותיהם יתענו, באשר "אִוולת אדם תסלף דרכו". ואמרה התורה: "ראה נתתי לפניך את הטוב ואת הרע... ובחרת בטוב". ובשירת ׳האזינו׳ האלמותית המשורר האלהי קורא: "ראו עתה כי אני אני הוא ואין אלוהים עמדי, אני אמית ואחיה מחצתי ואני ארפא" (דברים לב).



הַמַּגִּיִים[1]


האמונה בשני אלים בלבד, שכל אחד מהם יחידי הוא בעצמותו ולשניהם יחד יש אחדות זוגית או תאומים הם, התחילה ונתפתחה בפרס. הראשונים בתוך מאמיני השניות במובן זה היו המגיים, ואחריהם באו מאמיני דת צורואסטר, ולבסוף נתגלגלה אמונה זו ויצאה את כתות המינים עד שנתבססה אצל הגנוסטים, עד ימינו אנו.

המגיים היו שבט כוהנים קדמון מעם מדי, שהכהן הגדול שלהם נקרא בשם "רב־מג" (ירמיה לט, ג). המגיים היו חכמי העם, ונחלו כבוד ויקר מעם וממלך, כי לא ישב מלך על כיסא מלכותו אלא אם כן הורוהו המגיים את משפט המלוכה תחילה. הם שימשו כמורי העם לדעת ותכונה, אבל בלי רישיונו של המלך, היה אסור להם להורות לאיש זר את ידיעותיהם.


המגיים הורו מציאות שני אֵלים, שתי רשויות הקיימות מימי בראשית: האל האחד בורא אך טוב והאל השני יוצר רק רע, האחד יוצר אור והשני בורא חושך. שם האלוה הטוב אורמוזד, והוא מושל על היום והאור, על החיים והבריאות מהווה כל פרייה ורבייה וחובב את האדם אשר יצר, והוא המבריא, המפרנס והמכלכל את כל החיים. שם האלוה הרע הוא אחרימן (טבוע בפשע), והוא מושל על הלילה והחושך, על המוות , המחלות והעקרות, צורר בני האדם ומוליד בלבותיהם הרהורים רעים, לפניו ילך רשע ואחריו יצא אסון.


שני האלים הללו נפרדים הם זה מזה מעולם ועד עולם, ומלחמת תנופה ביניהם מדור דור. פעם כובש האל הטוב את טבע האל הרע ומשעבדו לממשלתו ואז יש אך טוב בעולם, ופעם אוזר האל הרע עוז ומביא כל רע בעולם. ואולם לקץ הימים יעשו שלום ביניהם, ולא ישיג האחד את גבולו של השני, כי האל הטוב ימשול לבדו על עולמו הטוב והאל הרע ימלוך על עולמו הרע לנצח נצחים.

השם "מג" (בפרסית Mige-Gush ) נזכר בתלמוד בשם אמגושא או מגוש. והאמגושי סבב פני הדברים אל העולם הקטן שהוא האדם, דמותכפולה בעצמו, שהורכבה משני האלים הללו, מאחר וזוהו בו שני יצרים, היצר הטוב והיצר הרע, ויש בו שני חלקים המתקיימים יחדיו, חלק גשמי וחלק רוחני, גוף ונפש, חומר ורוח.


גדולי חכמי היוונים כאורפיוס, פיתגורס ואפלטון, הלכו לארץ פרס וסביבותיה כדי ללמוד שם את חוכמת המגיים וסודותיהם, ומשם הביאו אל ארצם את ידיעותיהם בטבע ובתכונה ובאלוהות.



צַרַתּוּסְטְרָה (זורואסטר)


מקרב המגיים יצא בפרס בימי הנביאים ירמיה ויחזקאל המחוקק צרדוש הוא צרתוסטרה השני, שבא לשנות את אמונת המגיים בעיקר מציאות האלוהות, ועל כן רדף אותו הרב־מג דורונסירון עד חרמה מיום היוולדו, עד שעלתה ידו של צרתוסטרה על המגיים בימי המלך דריווש היסטאספיס, שאז ציווה לכתוב את דברי התורה החדשה על קלף ולהניחה בין סלעי פרסיפוליס, ולהכין אנשי קודש, אשר ישמרו עליה ולא יתנו לזר לנגוע בספרים הקדושים.


צרתוסטרה הורה גם הוא את האמונה בשתי רשויות, אך לדעתו לא היו שתי הרשויות ראשונות, מקדמי ארץ כמו שהורו המגיים, אלא בראשית היה אֵל אחד, Zervane-Akerene כלומר, זמן בלי גבול, אצילות האור האין־סופי והוא הוא "עתיק יומין" או ״אין־סוף״, מושגים הקיימים בקבלה. האל האחד הזה אצל במאמרו שני מלאכים עליונים ממש כשל המגיים: אורמוצד (שפירושו "מלך גדול" בדומה ל "אדם קדמון" של המקובלים), ואחרימן (שפירושו בלשון זנד: טבוע בפשע, והוא שטן או סמאל, ״ראש הקליפות״ למקובלים).


מתחילה היו שניהם מלאכים טובים. אבל ברבות הימים השחית אחרימן את דרכו והיה למלאך רע, ראש למלאכים רעים ומזיקים (Devi), ואורמוצד נשאר מלאך טוב, ראש למלאכי רחמים (Izeds), ובראשם שישה אחשדרפנים, שהם יחד עם אורצוצד שבעת רואי פני המלך ״אין־סוף״ הנזכר למעלה.


לשיטתו, האדם כשלעצמו אינו רע - לא בגופו ולא בנפשו, אך אחרימן מסיתנו לעשות רע טבעי ומוסרי. כי באדם יש שני יצרים; האחד הבא מאת אורמוצד המעוררהו לטוב והוא היצר הטוב, והשני הבא מאת אחרימן המסיתו לעשות רע, והוא היצר הרע. החטאים, המביאים לידי חוליים ומיתה, הם פעולותיו של אחרימן, ולפיכך חייב כל פרסי להתגבר על היצר הרע, ששם בקרבו אחרימן הרע. האדם צריך להילחם בעד אורמוצד וכנגד אחרימן על ידי נקיות הגוף, שמביאה לידי טהרת הנפש במחשבה, בדבור ובמעשה; והאור הוא סמל הנקיות והטהרה. ואז, באחרית ימי העולם, תשוב נשמת האדם אל גופה והאדם יקום משינת המוות בתחיית המתים וישיש על גופו, אשר חומרו טוב, אז יצורף ויזוקק הגוף מכל דופי והיה טהור ונאור כלפנים.



המינים


הכת הגדולה הזאת נוסדה בידי הפילוסוף מני (Manes) הפרסי ונקראת בספרותנו על שמו: היחיד מין והרבים מינים ובלשון הלועזים manichäer. כדי להכיר את תורתו של מני, צריך לדעת את המצב פרס בימיו ואת תולדותיו המיוחדות במינן. מלכות פרס ומדי, שעלתה למדרגה עליונה בימי כורש מלך פרס, ירדה ממדרגתה בימי המלכים המאוחרים מיום שהתחילו מלחמות הפרסים עם היוונים ועד ימי אלכסנדר מוקדון, ואולם לאחר כמה שנים התנערה ושבה לתחייה כשנוסדה ממלכת הפרתיים בארץ פרס החדשה. המלכות החדשה הזאת גדלה ופרחה במאות הראשונות לספירת הנוצרים.


בסוף האלף הרביעי ליצירה, נולד בעיר בבל יליד בית עבדים ושמו בפי הפרסים מנחם בני קדם קראו לו Mani והיהודים – מין. אכן, באמת שמו מנחם, שבלשון ארץ מולדתו בבל, הוא רומז על מה שחשב את עצמו למנחם, משיב נפש העם ומלאך גואלם. מני היה ילד יפה תואר ונער נכון-דבר, וגבירתו, אלמנה עשירה, אהבתהו ושחררה אותו והוציאתהו מבית העבדים, ויהי לה לבן. היא נתנה את מני על המגיים, להורות אותו את חוכמת הפרסים, והוא חקר ודרש בחכמת האלוהות כאחד מחכמי המגיים והגנוסטיקים הנוצריים. מני שם את לבו גם אל תורת צרתוסטרה, שהתקומם נגד המגיים והורה, כי שתי הרשויות לא היו במציאות מראשית ההוויה כדעת המגיים, אלא נאצלו במאמרו של האל האחד, שהיה בראשית ההויה.


מני הגה גם בתורת משה והנביאים ובספרי הברית החדשה, הוא התחבר אל הגנוסטיקים וחדר אל סתרי סודותיהם, ובלבו חשב לאחד את דעותיהם של היהודים-הנוצריים עם דעת הפרסיים המגיים ועם שאר כתות בית ישראל בדת ואמונה. בהמשך הוא חדר אל תוך מסתרי האלכסנדרונים והכיר את חקירות הגנוסטיקים[2] בדבר בריאת עולם חשוך בידי בריות עליונות אשר יצרו חומר גס מלא רע.


גם דעותיהם של האיסיים[3] ביהודה הנוהגים נזירות וטהרה, ושל התירפיים במצרים למד לדעת והתחקה על רעיונותיהם של המגיים, שהתפרדו אז בחקירותיהם והיו עד לשבעים כתות[4], וכך שמע מתורת כת המגוסים שהחליטו כי כל יצורי התולדה הבשרית והרוחנית שניים־שניים הם: רוח וחומר, אלוה ושטן, אור וחושך, טוב ורע, צדק ורשע, עונג ונגע, ועוד. מול השיטות הללו בחר מני יסודות ידועים והקים שיטה דתית חדשה שעשתה פשרה בין תורת המגיים הקדומים ובין תורת צרתוסטרה, והוציא עקרי אמונה אלו:


· שתי אלוהיות נמצאו מקדם קדמתה

· העולם המוחש הוא מעשה האלוה הרע

· האור והחושך נמצאים במלחמה תמידית בעולם המעורב מטוב ורע

· החומר הוא נצחי בלי ראשית ובלי תכלית (קדמות החומר)

· גוף האדם הוא רע לכשעצמו

· ואין תחיית המתים לגופים


אל מני התלקטו חברים ותלמידים שעזבו את תורת צרתוסטרה ומני הורה אותם, שהאל הרע הוא הוא שברא את הארץ וצאצאיה הרעים והחטאים בנפשותם ולא יד האל הטוב והמיטיב עשתה כל אלה. כי האדם והבהמה תועבת האלוה הטוב גם שניהם, ורק מעשה השטן הנתעב והנאלח הם. הוא התעורר ויצא בראש מפלגה גדולה והכריז על עצמו שהוא שליח המקום וציר האלוהים, ודבר בשם האלוהים גדולות ונצורות, וגם הרשה לעצמו להטיח דברים כלפי ספרי הקודש על שהם מתירים לאכול בשר כל חי, וגם נתן דופי באבות על שנשאו נשים, ובתורת משה – על שהיא מספרת כי ה' ברא את הארץ, וקרא תגר על חוקות התורה הישראלית ועל משפטי הכהונה והקורבנות. בסוף חייו נרדף ומת בייסורים..