וְאִם שׁוֹר נַגָּח הוּא

מצוות שור רוצח

מדוע מקבץ הפסוקים העוסקים בשור נגח כתוב מצורת שירה? מה במבנה הכתיבה בא להעיד או לחדש על תכנה? נקרא:


וְכִי יִגַּח שׁוֹר אֶת אִישׁ אוֹ אֶת אִשָּׁה וָמֵת

סָקוֹל יִסָּקֵל הַשּׁוֹר וְלֹא יֵאָכֵל אֶת בְּשָׂרוֹ וּבַעַל הַשּׁוֹר נָקִי:


וְאִם שׁוֹר נַגָּח הוּא מִתְּמֹל שִׁלְשֹׁם וְהוּעַד בִּבְעָלָיו וְלֹא יִשְׁמְרֶנּוּ וְהֵמִית אִישׁ אוֹ אִשָּׁה

הַשּׁוֹר יִסָּקֵל וְגַם בְּעָלָיו יוּמָת:

אִם כֹּפֶר יוּשַׁת עָלָיו וְנָתַן פִּדְיֹן נַפְשׁוֹ כְּכֹל אֲשֶׁר יוּשַׁת עָלָיו:


אוֹ בֵן יִגָּח אוֹ בַת יִגָּח כַּמִּשְׁפָּט הַזֶּה יֵעָשֶׂה לּוֹ:

אִם עֶבֶד יִגַּח הַשּׁוֹר אוֹ אָמָה

כֶּסֶף שְׁלֹשִׁים שְׁקָלִים יִתֵּן לַאדֹנָיו וְהַשּׁוֹר יִסָּקֵל: (שמות כא, כח-לג)


המצווה בנוייה מאמצעים ספרותיים מופלאים, הלקוחים ממבנה השירה במקרא:

  1. חלוקה לארבעה בתים

  2. בכל בית עניין אחר

  3. בכל בית הנפגעים הם זוגות - זכר ונקבה: איש אשה, בן או בת, עבד או אמה

  4. ישנה בשירה מילה מנחה - שור

  5. פעלים חוזרים - שורש נ.ג.ח - 5 , שורש ס.ק.ל - 4


וְכִי יִגַּח שׁוֹר אֶת אִישׁ אוֹ אֶת אִשָּׁה וָמֵת

סָקוֹל יִסָּקֵל הַשּׁוֹר וְלֹא יֵאָכֵל אֶת בְּשָׂרוֹ

וּבַעַל הַשּׁוֹר נָקִי:


וְאִם שׁוֹר נַגָּח הוּא מִתְּמֹל שִׁלְשֹׁם וְהוּעַד בִּבְעָלָיו וְלֹא יִשְׁמְרֶנּוּ

וְהֵמִית אִישׁ אוֹ אִשָּׁה

הַשּׁוֹר יִסָּקֵל וְגַם בְּעָלָיו יוּמָת:

אִם כֹּפֶר יוּשַׁת עָלָיו וְנָתַן פִּדְיֹן נַפְשׁוֹ

כְּכֹל אֲשֶׁר יוּשַׁת עָלָיו:


אוֹ בֵן יִגָּח אוֹ בַת יִגָּח

כַּמִּשְׁפָּט הַזֶּה יֵעָשֶׂה לּוֹ:

אִם עֶבֶד יִגַּח הַשּׁוֹר אוֹ אָמָה

כֶּסֶף שְׁלֹשִׁים שְׁקָלִים יִתֵּן לַאדֹנָיו

וְהַשּׁוֹר יִסָּקֵל:


מושא החוק הוא השור הרוצח, ודיני השור הם עמודי התווך של הפרשה. זהו חידוש של התורה על פני חוקי חמורבי ואשנונה הקדומים, בהם ניתן קנס בלבד על בעל השור והמשפט נשאר בתחום האזרחי. בחוקים אלו אם השור תם ואינו נגח מתמול שלשום, לא משלמים במקרה שהרג ואין מענישים אותו או את בעליו.


מה פשר החוק


התורה העבירה את החוק אל הדין הפלילי – רצח. שור שנגח אדם הוא רוצח לכל דבר ועניין ולכן יסקל בבית דין. יסודו של החוק נמצא בפרשת נח כאחת משתי המצוות שניתנו לנח ובניו לאחר המבול (ולא 7 מצוות כפי שנהוג לחשוב). הראשונה היא איסור אכילת דם, והשניה דרישת דם כל רוצח: וְאַךְ אֶת דִּמְכֶם לְנַפְשֹׁתֵיכֶם אֶדְרֹשׁ מִיַּד כָּל חַיָּה אֶדְרְשֶׁנּוּ וּמִיַּד הָאָדָם מִיַּד אִישׁ אָחִיו אֶדְרֹשׁ אֶת נֶפֶשׁ הָאָדָם: (בראשית ט, ה). אלהים ידרוש דמו של אדם מיד כל אדם ומיד כל חיה, כלומר ישנו איסור אלהי על החיה לרצוח אדם, וכששור נוגח אדם, איש או אשה, הוא עובר על האיסור.

האם יש דעת בחיה? אם לא הייתה דעת בנפש החיה, לא היה האלהים מצווה עליה כפי שראינו לעיל, ולא היה נותן ברית בינו ובינה: וַיֹּאמֶר אֱלֹהִים זֹאת אוֹת הַבְּרִית אֲשֶׁר אֲנִי נֹתֵן בֵּינִי וּבֵינֵיכֶם וּבֵין כָּל נֶפֶשׁ חַיָּה אֲשֶׁר אִתְּכֶם לְדֹרֹת עוֹלָם: (יב).



למה החוק נכתב כשיר?


בשירה הזו יש פאתוס - פנייה רגשית-מוסרית. ואכן מדובר בחידוש מוסרי מופלג שהוא אנטיתזה למה שנתפס בחברות אחרות בעולם הקדום. התורה מחדשת שמדובר בפרשת רצח ולא בפרשת ממון. בשור נגח שהועד בבעליו – השור יסקל וגם בעליו יומת כי גם אדוניו הוא רוצח, שלא דאג למנוע האסון מבעוד מועד.

אמנם יש לבעלים אפשרות לפדות את נפשו אך גם הפדות אינה ממונית רגילה אלא כופר נפש, דבר שונה לגמרי במהותו מקנס רגיל.


מבחינת כוונת החוק, השור הרוצח יסקל ובשרו לא יאכל בכל אחד מהמקרים.


זוהי פרשה בעלת אופי מוסרי וחמור, ולכן ה׳ יתברך הבליטהּ בשירה, צורה ספרותית נשגבה, כחכמתו, וּמִי גוֹי גָדוֹל אֲשֶׁר לוֹ חֻקִּים וּמִשְׁפָּטִים צַדִּיקִם כְּכֹל הַתּוֹרָה הַזאת אֲשֶׁר אָנֹכי נֹתֵן לִפְנֵיכם הַיוֹם׃ (דברים ד, ח)