וְנָהֲרוּ אֶל טוּב יְהוָה

מועד ביכורי תירוש

הכתובים העוסקים במועד תירוש: תורת משה, ספר נחמיה, ספר דברי הימים, ספר היובלים, מגילת המקדש.

כשחנוך חזר להעיד בבניו על כל מה שראה ולמד בשמים באזור שנת 950 לבריאה, הוא מסר מספר מצוות לכלל תושבי הארץ. את המצוות הללו ציווה נח לבניו לאחר המבול, בינהן מצוות מעשר הביכורים:
וביובל העשרים ושמונה החל נח לצוות לבני בניו את החוקות והמצוות וכל המשפט אשר ידע ... ויעלו כליל ראשית הדגן התירוש והיצהר וראשית הפרי על מזבח ה׳ לרצון והנותר יאכלוהו משרתי בית ה׳ לרצון לפני המזבח כי כן צוה חנוך אבי אביכם את מתושלח בנו ומתושלח את בנו למך ויצוני למך כל אשר צווהו אבותיו. (היובלים ז)

מנח לשם ומשם לעבר עד לאברהם אבינו, שניתנו לו ספרי אבותיו: ויבא עבדו זקן ביתו את מעשר הבכורים הראשון לה׳ לכפר בעד אברהם ובעד ביתו וישם ה׳ לחק עולם כי יתנהו לכהנים אשר ישרתו לפניו. ואין למצווה הזאת קץ הימים כי לדורות עולם שׂוּמה כי יתנו מעשר לה׳ מן הזרע ומהיין ומהשמן ומן הבקר ומן הצאן. ויתן את המעשר לכהניו לאכל ולשתות בשמחה לפניו. (היובלים יג)

זרעו של אברהם ממשיך ומקיים את מצוות המעשר. הנדר שנדר יעקב לה׳ בבית-אל לעשר את רכושו מתבצע על ידי בנו לוי, שנבחר לכֹהן: ויכהן לוי בבית אל לפני יעקב אביהו מֵעשרת אחיו ויהי שם לכהן: ויתן לו יעקב את נדרו ויעשר כן מעשר שנית לה׳ ויקדשהו ויהי קדש לו: ועל כן צווה בלחות השמים לחוק לעשר מעשר שני לאכל לפני ה׳ במקום אשר יבחר לשכן שמו שם שנה בשנה ואין לחוק הזה קץ הימים עד עולם:

למצוות מעשר הביכורים שורשים עמוקים בעבר, כל האנושות התקיימה מארבעת ראשי התבואה הללו ולכן הם המשמשים גם כנסכי הקרבנות – מערכת הלחם, מנחת הסולת, יין לנסכים ויצהר למאור ולמנחה. המצווה התחדשה לאחר השהות הארוכה בארץ מצרים,  ישראל נצטוו להביא לבית הבחירה את מעשרות ארבעת ביכורי התבואה. עשירית מהדגן, התירוש והיצהר מובאים אל הלויים, ועשירית מן המעשר ללויים מגיע אל הכהנים. אלו הן מתנות ה׳ שניתנו לכהנים חלף עבודתם בבית המקדש: כל חֵלֶב יִצְהָר וכל חֵלֶב תִירושׁ וְדָגָן רֵאשִׁיתָם אֲשֶׁר יִתְּנוּ לַיהוָה לְךָ נְתַתִּים׃ (וידבר יח, יב) מדובר בארבעה מועדי ביכורים: בכורי שעורים בחודש הראשון הוא הינף העומר, בכורי חטים בחודש השלישי הוא חג השבֻעות וביכורי תירוש ויצהר שמועדיהם אינם מפורטים בתורה. למעשה, מבלי ממצאי המגילות לא ידענו על מועדם המדוייק, או על הדרך בה התנהלו בבית המקדש.


מגילת המקדש

מגילת המקדש היא מן המסמכים החשובים ביותר מבין המגילות שנמצאו בקומראן. ייחודה משתקף מארכה (כ-8 מטר), מהחומר הייחודי ממנו היא עשוייה ומכך ששלושה עותקים שהועתקו ממקור אחד נמצאו בשתי המערות בהן נמצאה ספרות הקודש, דבר המעיד על עתיקותה ועל חשיבותה.
תוכן המגילה הוא חסר תקדים שכן היא מקיפה נושאים רבים שלא הכרנו מהתורה: הנחיות לבניית בית המקדש,  עבודת הכהנים בבית המקדש, מצוות הקשורות לעיר המקדש, ותורת המלך המלאה - אף היא אינה כתובה בתורה. אל לנו להתפלא על כך שבתורה הנושאים הללו אינם מוזכרים משום שלפני ייסוּד מלוכה ובית מקדש לא היה מקום לכתבם. גם מהמקרא עצמו נודע שחלקים מהמגילה חוברו בימי שמואל כפי שנוסדו כל ידם משמרות הלויה והכהונה לבית המקדש ככתוב: הֵמָה יִסַד דּויד וּשׁמוּאֵל הָרֹאֶה בֶּאמוּנָתָם׃ (דהי״א ט,כב) ושתבנית בית המקדש ניתנה לדוד מה׳ הרבה לאחר סוף התורה: הַכֹּל בִּכתָב מיד יְהוָה עָלַי הִשְׂכּיל כּל
מַלאֲכוֹת הַתַבנִית׃ (דהי״א כח, יט)

מגילת המקדש מתארת את ארבעת ימי הבכורים, ההפרש בינהם הוא 49 ימים, כולם ביום א׳: מועד השעורים 26.1, מועד חיטים 15.3, מועד תירוש 3.5 ומועד יצהר 22.6.


על מועד התירוש ממגילת המקדש:
ספירת 49 ימים בין מועד ביכורים אחד לאחר - וספרתמה לכמה מיום הביאכמה את המנחה חדשה ליהוה‏ את‏ לחם הבכורים: שבעה שבועות שבע שבתות תמימות תהיינה עד ממוחרת השבת השביעית תספורו חמשים יום:
כל שבט מביא כמות קבועה מראש - והביאותמה יין חדש לנסך ארבעה הינים מכול מטות ישראל שלישית ההין על המטה.
ביום זה מקריבים קרבנות  - ויקריבו על היין‏ הזה‏ ביום הזה ליהוה שנים‏ עשר אילים כול ראשי אלפי ישראל... יעשום ואת חלבם‏ יקטירו על המזבח ואת‏ החלב המכסה את הקרב‏ ואת כול החלב‏ אשר על הקרבים:‏ ואת‏ יותרת הכבד על‏ הכליות יסירנה ואת החלב‏ אשר‏ עליהנה ואת אשר על הכסלים ואת האליה לעומת העצה: ויקטירו‏ הכול על המזבח‏ עם מנחתמה ונסכמה אשה ריח ניחוח‏ לפני יהוה: ‏והקריבו כול מנחה אשר קרב עמה נסך כ‏משפט:‏ וכול מנחה אשר קרב עליה לבונה או חרבה יקמוצו ממנה את אזכרתה ויקטירו על המזבח:
הוראת הכהנים לאכילת הזבח - ואת הנותר מהמה יוכלו בחצר הפנימית‏ מצות‏ יאוכלום הכוהנים לוא תאכל חמץ:
המנחה תאכל באותו ביום, ברית מלח - ביום ההוא תאכל‏ ולוא תבוא עליו‏ השמש ועל כול קורבנכמה תתנו מלח ולוא תשבית ברית מלח לעולם:
חלוקת הקרבנות למאכל הנשיאים - וירימו ליהוה תרומה מן‏ האילם‏ ומן הכבשים את שוק הימין ואת החזה ואת הלחיים ואת הקב ואת האזרוע עד עצם השכם ויניפו אותמה תנופה: הכבשים לכוהנים איל אחד כבש אחד וללויים איל אחד כבש אחד: ולכול‏ המטה‏ איל אחד כבש אחד לכול המטות שנים עשר שבטי‏ ישראל ואכלום‏ ביום הזה בחצר החיצונה לפני יהוה:‏
שתיית היין החדש על פי חשיבות - הכוהנים ישתו שמה‏ ראישונים‏ והלויים שנים/‏/ל נשיאי הדגלים בראישונה שם ואחריהמה כול העם מגדול ו‏עד‏ קטן ‏יחלו לשתות יין חדש:‏
לא יאכלו ענבים בוסר לפני מועד התירוש - ולוא יאוכלו‏ כול ענב פרי‏ בוסר מן הגפנים‏ כי ביום הזה יכפרו על ה‏תירוש וישמחו‏ בני ישראל לפני‏ יהוה חוק‏ עולם לדורותיהמה בכול מושבותיהמה: ושמחו‏ ביום הזה‏ כי החלו‏ לנסך נסך שכר יין חדש על מזבח יהוה שנה בשנה:
לא יניחו יין משנה לשנה אלא ישרפו הישן - ובימי הבכורים לדגן לתירוש וליצהר‏ ובמועד קורבן ה‏עצים: באלה הימים יאכל ולוא יניחו‏ ממנו שנה לשנה אחרת: כי ככה יהיו אוכלים אותו מחג הבכורים לדגן החטים יהיו אוכלים את הדגן עד השנה השנית עד יום חג הבכורים: והיין מיום מועד התירוש עד השנה השנית עד יום מועד התירוש: והיצהר מיום מועדו עד השנה השנית למועד יום הקרב שמן חדש על המזבח: וכול אשר נותר ממועדיהמה יקדש באש ישרף לוא יאכל עוד כי קדש:
מביאי המעשרות הקרובים יביאו תבואה והרחוקים כספם - והיושבים במרחק מן המקדש דרך שלושת ימים כול אשר יוכלו להביא יביאו ואם לוא יוכלו לשאתו ימכרוהו בכסף: והביאו את הכסף ולקחו בו דגן ויין ושמן ובקר וצאון ואכלוהו בימי המועדים:
יום הביכורים הוא מקרא קודש - ולוא יואכלו ממנו בימי המעשה לאונמה כי קודש הוא ובימי הקודש יאכל ולוא יאכל בימי המעשה:

אישור תוכן המגילה מן המקרא

ספר ויקרא - 49 ימים בין מועד ביכורים אחד לבָּא אחריו, מסתבר שזו הנחייה כללית לכל ארבעת המעשרות – כלומר 3 ספירות עומר: וּסְפַרְתֶּם לָכֶם מִמָּחֳרַת הַשַּׁבָּת מִיּוֹם הֲבִיאֲכֶם אֶת עֹמֶר הַתְּנוּפָה שֶׁבַע שַׁבָּתוֹת תְּמִימֹת תִּהְיֶינָה: עַד מִמָּחֳרַת הַשַּׁבָּת הַשְּׁבִיעִת תִּסְפְּרוּ חֲמִשִּׁים יוֹם וְהִקְרַבְתֶּם מִנְחָה חֲדָשָׁה לַיהוָֹה: (כג, טז)

ספר ויקרא - יום הביכורים הוא מקרא קודש - וּקְרָאתֶם בְּעֶצֶם הַיּוֹם הַזֶּה מִקְרָא קֹדֶשׁ יִהְיֶה לָכֶם כָּל מְלֶאכֶת עֲבֹדָה לֹא תַעֲשֹׂוּ חֻקַּת עוֹלָם בְּכָל מוֹשְׁבֹתֵיכֶם לְדֹרֹתֵיכֶם: (ויקרא כג, כא)

ספר דברים - הבאת כסף המעשר לרוקים מן המקדש - וְכִי יִרְבֶּה מִמְּךָ הַדֶּרֶךְ כִּי לֹא תוּכַל שְׂאֵתוֹ כִּי יִרְחַק מִמְּךָ הַמָּקוֹם אֲשֶׁר יִבְחַר יְהֹוָה אֱלֹהֶיךָ לָשׂוּם שְׁמוֹ שָׁם כִּי יְבָרֶכְךָ יְהֹוָה אֱלֹהֶיךָ: וְנָתַתָּה בַּכָּסֶף וְצַרְתָּ הַכֶּסֶף בְּיָדְךָ וְהָלַכְתָּ אֶל הַמָּקוֹם אֲשֶׁר יִבְחַר יְהֹוָה אֱלֹהֶיךָ בּוֹ: (דברים יד, כד-כה)

ספר דברי הימים - על מסגרת הזמן למעשרות: החלו בחודש השלישי (מועד חיטה) עד השביעי מאחר וכל תבואה מבשילה בזמן אחר: וְכִפְרֹץ הַדָּבָר הִרְבּוּ בְנֵי יִשְׂרָאֵל רֵאשִׁית דָּגָן תִּירוֹשׁ וְיִצְהָר וּדְבַשׁ וְכֹל תְּבוּאַת שָׂדֶה וּמַעְשַׂר הַכֹּל לָרֹב הֵבִיאוּ׃ בַּחֹדֶשׁ הַשְּׁלִשִׁי הֵחֵלּוּ הָֽעֲרֵמוֹת לְיִסּוֹד וּבַחֹדֶשׁ הַשְּׁבִיעִי כִּלּֽוּ: (דברי הימים ב׳ לא, ה) מדוע בחודש השלישי שהוא מועד חיטה ולא בחודש הראשון, מועד שעורים? כי השעורה אינה מנחה לבית ה׳ או מאכל אדם אלא מאכל לבהמות, אלהינו בחסדו הכין להם מזונם לפני מזוננו או מזונו (אשי ה׳), ולנו יש ללמוד מכך על החסד ועל הדאגה לקיומם של החיות שבאחריותנו.

ספר היובלים - אישור לכך שהתבואה הישנה טמאה היא:  והמצווה הזאת כתובה לעשותה שנה בשנה לאכל מעשר שני לפני ה׳ במקום אשר בחר ולא ישאירו ממנו משנה לשנה הבאה: כי בשנתו יאכל הזרע עד תשובת השנה והגפן עד ימי הגפן והזית עד ימי הזית זמנו: והנותר ממנו תבל יהיה באש ישרף כי טמא הוא: וכה יאכלהו יחד בבית הקודש ולא יעשוהו ישן: וכל מעשר בקר וצאן קודש לה׳ ולכהניו יהיה אשר יאכלהו לפניו שנה בשנה כי כן צווה ונחרתו דברי המעשר בלחות השמים:


איך ניתן ליישב את ההבדלים בין תוכן המגילה ובמקרא?

בפשטות -  מועדי המעשרות הוצאו מן התורה, ולנו הוכחה שיש לדבר תקדים: למדנו מן המגילות שיום לאחר מועד היצהר מתחיל קרבן העצים, מועד שהוצא במתכוון מן התורה: וְהַגוֹרלוֹת הִפַּלנוּ על קֻרבַּן העצִים הכֹּהנִים הלוים והעם להביא לבית אלֹהינוּ לבֵית אבֹתינוּ (השבטים) לעתים מזֻמָּנִים (ימים קבועים) שָׁנָה בשנה לבַעֵר עַל מִזְבַּח יְהוָה אלֹהינוּ כַּכָּתוּב בַּתוֹרָה: (נחמיה י, לה) קרבן העצים מוזכר בפירוט גם בספר היובלים.


ומה משמעות ימי הביכורים?

כַּבֵּד אֶת יְהוָה מֵהוֹנֶךָ וּמֵרֵאשִׁית כּל תְּבוּאָתֶךָ׃ וְיִמָּלְאוּ אֲסָמֶיךָ שָׂבָע וְתִירוֹשׁ יְקָבֶיךָ יִפְרֹצוּ׃ (משלי ג, ט-י)