יִהְיֵה לכם שָׁבְּתוֹן זִכְרוֹן תְּרוּעָה

ראש השנה בחודש בשביעי?

ראש השנה בחודש השביעי? למה?

בידוע הוא שהחודש הראשון לשנה המקראית חל באביב, מועד יציאת מצרים כפי שציווה אלהינו: הַחֹ֧דשׁ הזה לכם רֹאש חדשים ראשׁון הוא לכם לְחדשׁי השנה.[1]החודש המקראי הראשון גם ידוע בשם ניסן. עם זאת עם ישראל חוגג את ראש השנה בראשון לחודש השביעי, הוא חודש תשרי, שבתורה בכלל נקרא ״יום תרועה״ או ״יום זכרון תרועה״.
האם יום תרועה הוא ראש השנה? נבדוק בפסוקי התורה המזכירים את היום הזה:

1.  משה מקבל את רשימת מועדי ישראל ובתוכם:
דַבֵּר אל בני ישׂראל לאמֹר, בחֹדש השּביעי בּאחד לַחֹדש יהיה לכם שׁבתוֹן זכרוֹן תרוּעָה מִקרָא קֹדֶשׁ׃  כל מְלֶאכת עֲבֹדָה לֹא תַעשו וְהִקרַבתם אִשֶה לַיהוָה׃[2] (אשה=קרבן)

2.  נמצא בקובץ הוראת הקרבנות שניתן לכהנים:
וּבַחֹדשׁ הַשביעִי באחד לחֹדשׁ מִקרָא קֹדֶש יִהיֶה לכם כל מלאכֶת עֲבֹדָה לא תַעֲשׂוּ יוֹם תרוּעָה יִהְיה לכם׃[3] (לאחר פסוק זה מוסברת המנחה ונסכיה)[4]
אלו הפסוקים היחידים בתורה הקשורים ליום זה. היחידים. לעומת מסכת שלמה ״מסכת ראש השנה״ בתלמוד, שחוברה בבבל ומכילה תורתה.

הפסוקים הנ״ל המלמדים כי בחג זה יש לתקוע בשופר, אין לעשות בו מלאכה, אך אפשר לבשל בו, שהרי הוא אינו שבת שבתון, אך מעבר לכך אין שום אזכור לעשרת ימי תשובה או יום דין או כל פחד אחר.

הפעם הבאה שהמועד מוזכר היא בספר נחמיה (הקטע מובא בנספח בסוף המאמר) שם החג נחגג בשמחה גדולה. לא בלבד שאין זכר לימי סליחה, הכתוב שם אף מתנגד לכל סוג עצב: הַיּוֹם קָדֹשׁ הוּא לַיהוָה אֱלֹהֵיכֶם אַל תִּתְאַבְּלוּ וְאַל תִּבְכּוּ כִּי בוֹכִים כָּל הָעָם כְּשָׁמְעָם אֶת דִּבְרֵי הַתּוֹרָה. וכדאי לזכור כי לאורך כל התנ״ך כולו לא תחדשה או נוספה אף מצווה על מה שכתוב בתורה.

אם כן מדוע חוגגים את תחילת השנה בחודש השביעי? 
ברור לכל בר דעת שלא יתכן שמשה קיבל 2 הוראות סותרות במדבר. גם לטוענים כי יתכן שזו תחילת ספירת השמיטה יאמר שלילי -  שכן מועד השמיטה מתחיל ביום הכיפורים אחת לשבע שנים.
ואם נגיד שזו תחילת שנה חקלאית – האם זו סיבה מספקת לבטל את מועד ראש השנה האמיתי שניתן לנו, בחודש בו הוציאנו יהוה ממצרים ונהיינו לעם? 
התשובה נמצאת במנהגי העמים מהם לקחו חז״ל את המנהגים והתורות. ראש השנה שחל בסתיו מתאים ללוח הסלווקי, ולעוד לוחות


למה בוטל ראש השנה האמיתי? מי האחראי להוראה זו החלה על כלל ישראל? 




את הקישורים ל״ראש השנה״ הפיקטיבי הזה אנו מוצאים במדרשי חז״ל, שהם פרשנות של מחבריה, והיא אינה מבוססת על פשטי המקראות אלא תולשת פסוקים ממקומות שונים ומחברתם לכדי רעיונות, ולהיפך: לוקחים פסוקים רחוקים ומוצאים להם רעיון משותף, גם אם מאלצים את הפרשנות לעניין. מדרשי חז״ל מהוים לעתים בסיס להלכות שאינן מהתורה, דבר תמוה לכשעצמו, וצריך עיון. הפעם אין הם טורחים לטעון למועד ראש השנה כתורה שבע״פ, אלא המציאו לו סימוכין משל עצמם. ובשלב מאד מאוחר בהיסטוריה.

לדברי חז״ל - אדם נידון בראש השנה וגזר דין שלו נחתם ביום הכיפורים - אומרת המשנה ללא כל תוקף או אזכור בכתובים. גם בתוספתא מחזקים את רעיון הספר והחתימה: הכול נידונין בראש השנה וגזר דינם מתחַתֵם ביום הכיפורים – ללא שום עיגון בכתוב בתורה או במקרא כולו. (והמילה ״מתחתם״ מה משמעותה? מתחתם מעצמו? למה הם רומזים?) בתלמוד הבבלי הרחיבו את היריעה ומצאו 3 ספרים לחיתום המוזר.[5]
והדוגמאות רבות, וההבלים אף יותר, המתעניינים בהם יכולים לקרוא בערך ״ראש השנה״ בויקיפדיה.

האמת הפשוטה והברורה היא: ראש השנה שנחגג בחודש השביעי הוא המצאה חסרת עיגון מקראי, אינה חוק אלהי, לא נתקבלה ע״י משה ע״ה בשום שלב – לא בהר ולא במדבר.
למה החליטו חז״ל להשכיח מאיתנו את המועד האמיתי של ראש השנה ולהחליפו בחודש השביעי? למה עבדו כל כך קשה על החלת רעיונות תלושים מכל מצווה אלהית? קשה להבין, אבל דבר אחד ברור כשמש: פסוק אחד מהתורה מוכיח באופן חד משמעי שראש השנה חל בחודש הראשון, ושני פסוקים אחרים מוכיחים שראש השנה אינו חל בחודש השביעי.

מנין הרעיון הנורא של יום דין וחתימה בכיפור?
פיוט ״ונתנה תוקף״ – תפילה קבלית/נוצרית שהומצאה ע״י מחבר לא וודאי[6]שקבע אותו לדורות. רומזת ליום שבו ממליכים באי עולם את האלוהים עליהם. כמובן שיום שכזה אינו מוזכר בתורה. הפיוט מצייץ: "וּנְתַנֶּה תֹּקֶף קְדֻשַּׁת הַיּוֹם כִּי הוּא נורָא וְאָיֹם וּבו תִנָּשֵׂא מַלְכוּתֶךָ וְיִכּוֹן בְּחֶסֶד כִּסְאֶךָ וְתֵשֵׁב עָלָיו בֶּאֱמֶת. למה איום ונורא יום החג? והאם האל אינו יושב כבר על כסאו באמת?
הפיוט הוא המקור לאנקדוטה בדבר ״הספר״ וה״חתימה״ שרבים מזכירים בברכת איש לרעהו ״חתימה טובה״ ללא כל בסיס מקראי. וגם באתר ״חדרי חרדים״ יודעים לפרק את הפיוט ולמצוא כי רובו מקיים הפרת הלכות כתובות (מדרבנן, כמובן) ראו כאן. הפיוט מסיים בשילוש הקדוש לנצרות, הלא היא הבסיס האמיתי לכתיבת הפיוט עצמו, והמשכיל יבין.

שמחת החג בספר נחמיה פרק ח:
וַיֵּאָסְפוּ כָל הָעָם כְּאִישׁ אֶחָד אֶל הָרְחוֹב אֲשֶׁר לִפְנֵי שַׁעַר הַמָּיִם וַיֹּאמְרוּ לְעֶזְרָא הַסֹּפֵר לְהָבִיא אֶת סֵפֶר תּוֹרַת מֹשֶׁה אֲשֶׁר צִוָּה יְהוָה אֶת יִשְׂרָאֵל: וַיָּבִיא עֶזְרָא הַכֹּהֵן אֶת הַתּוֹרָה לִפְנֵי הַקָּהָל מֵאִישׁ וְעַד אִשָּׁה וְכֹל מֵבִין לִשְׁמֹעַ בְּיוֹם אֶחָד לַחֹדֶשׁ הַשְּׁבִיעִי.  וַיִּקְרָא בוֹ לִפְנֵי הָרְחוֹב אֲשֶׁר לִפְנֵי שַׁעַר הַמַּיִם מִן הָאוֹר עַד מַחֲצִית הַיּוֹם נֶגֶד הָאֲנָשִׁים וְהַנָּשִׁים וְהַמְּבִינִים וְאָזְנֵי כָל הָעָם אֶל סֵפֶר הַתּוֹרָה: וַיַּעֲמֹד עֶזְרָא הַסֹּפֵר עַל מִגְדַּל עֵץ אֲשֶׁר עָשׂוּ ...  וַיִּפְתַּח עֶזְרָא הַסֵּפֶר לְעֵינֵי כָל הָעָם כִּי מֵעַל כָּל הָעָם הָיָה וּכְפִתְחוֹ עָמְדוּ כָל הָעָם: וַיְבָרֶךְ עֶזְרָא אֶת יְהוָה הָאֱלֹהִים הַגָּדוֹל וַיַּעֲנוּ כָל הָעָם אָמֵן אָמֵן בְּמֹעַל יְדֵיהֶם וַיִּקְּדוּ וַיִּשְׁתַּחֲוֻּ לַיהוָה אַפַּיִם אָרְצָה ...וְהַלְוִיִּם מְבִינִים אֶת הָעָם לַתּוֹרָה וְהָעָם עַל עָמְדָם.  וַיִּקְרְאוּ בַסֵּפֶר בְּתוֹרַת הָאֱלֹהִים מְפֹרָשׁ וְשׂוֹם שֶׂכֶל וַיָּבִינוּ בַּמִּקְרָא.
וַיֹּאמֶר נְחֶמְיָה הוּא הַתִּרְשָׁתָא וְעֶזְרָא הַכֹּהֵן הַסֹּפֵר וְהַלְוִיִּם הַמְּבִינִים אֶת הָעָם לְכָל הָעָם הַיּוֹם קָדֹשׁ הוּא לַיהוָה אֱלֹהֵיכֶם אַל תִּתְאַבְּלוּ וְאַל תִּבְכּוּ כִּי בוֹכִים כָּל הָעָם כְּשָׁמְעָם אֶת דִּבְרֵי הַתּוֹרָה: וַיֹּאמֶר לָהֶם לְכוּ אִכְלוּ מַשְׁמַנִּים וּשְׁתוּ מַמְתַקִּים וְשִׁלְחוּ מָנוֹת לְאֵין נָכוֹן לוֹ כִּי קָדוֹשׁ הַיּוֹם לַאֲדֹנֵינוּ וְאַל תֵּעָצֵבוּ כִּי חֶדְוַת יְהוָה הִיא מָעֻזְּכֶם: וְהַלְוִיִּם מַחְשִׁים לְכָל הָעָם לֵאמֹר הַסּוּ כִּי הַיּוֹם קָדֹשׁ וְאַל תֵּעָצֵבוּ:  וַיֵּלְכוּ כָל הָעָם לֶאֱכֹל וְלִשְׁתּוֹת וּלְשַׁלַּח מָנוֹת וְלַעֲשׂוֹת שִׂמְחָה גְדוֹלָה כִּי הֵבִינוּ בַּדְּבָרִים אֲשֶׁר הוֹדִיעוּ לָהֶם.


[1] שמות יב,ב
[2] ויקרא כג,כד-כה
[3] במדבר כט,א
[4] וַֽעֲשִׂיתֶ֨ם עֹלָ֜ה לְרֵ֤יחַ נִיחֹ֨חַ֙ לַֽיהוָ֔ה פַּ֧ר בֶּן־בָּקָ֛ר אֶחָ֖ד אַ֣יִל אֶחָ֑ד כְּבָשִׂ֧ים בְּנֵֽי־שָׁנָ֛ה שִׁבְעָ֖ה תְּמִימִֽם׃ וּמִ֨נְחָתָ֔ם סֹ֖לֶת בְּלוּלָ֣ה בַשָּׁ֑מֶן שְׁלֹשָׁ֤ה עֶשְׂרֹנִים֙ לַפָּ֔ר שְׁנֵ֥י עֶשְׂרֹנִ֖ים לָאָֽיִל׃ וְעִשָּׂר֣וֹן אֶחָ֔ד לַכֶּ֖בֶשׂ הָֽאֶחָ֑ד לְשִׁבְעַ֖ת הַכְּבָשִֽׂים׃ וּשְׂעִיר־עִזִּ֥ים אֶחָ֖ד חַטָּ֑את לְכַפֵּ֖ר עֲלֵיכֶֽם׃ מִלְּבַד֩ עֹלַ֨ת הַחֹ֜דֶשׁ וּמִנְחָתָ֗הּ וְעֹלַ֤ת הַתָּמִיד֙ וּמִנְחָתָ֔הּ וְנִסְכֵּיהֶ֖ם כְּמִשְׁפָּטָ֑ם לְרֵ֣יחַ נִיחֹ֔חַ אִשֶּׁ֖ה לַֽיהוָֽה׃ (ויקרא כט,ב-ו)
[5] תלמוד בבלי ראש השנה, פרק ראשון, טז
[6] תופעה מעניינית ביחס לפיוט קשורה דווקא לפרט ביוגרפי- זהות המחבר ותאריך היצירה. בעוד שבדרך כלל המסורת נוטה להקדים יצירות ולייחס אותם לזמנים קדומים, ביחס ל'ונתנה תוקף' מתרחשת תופעה הפוכה!
הפיוט התחבר ככל הנראה במאה השישית לספירה ואולי אפילו על ידי יניי בחיר הפייטנים של אותו הדור. אבל במחזורי התפילה השונים מובא סיפורו של ר' אמנון ממגנצא שחיבר את התפילה לאחר שעונה בידי השלטון על שסירב להמיר את דתו, ובעודו על ערש דווי שכוב על מיטה שהובאה לבית הכנסת, בעיצומו של יום הכיפורים, אמר את הפיוט והחזיר את נשמתו. ר' אמנון הוא בן המאה ה – 11 כחמש מאות שנה לאחר שהחיבור כבר היה מוכר בקהילות ויתכן שאפילו עובד בפיוט בן המאה ה-7.