קריאת המקראות ופרודן יכוּונו לנסיון להבין את נפש אבינו ואת מחשבות לבו דרך דיבורו ומעשיו:
וַיהִי אַחַר הַדְּבָרִים הָאֵלֶּה וְהָאֱלֹהִים נִסָּה אֶת אַבְרָהָם וַיֹּאמֶר אֵלָיו אַבְרָהָם וַיֹּאמֶר הִנֵּנִי׃ האמירה הנני היא המוכנות המקסימלית, בתורה פרושה ״הנה אני, הנני אתך בכל מאודי, וכל אשר תשאל ממני אעשה״.
וַיֹּאמֶר קַח נָא אֶת בִּנְךָ אֶת יְחִידְךָ אֲשֶׁר אָהַבְתָּ אֶת יִצְחָק וְלֶךְ לְךָ אֶל אֶרֶץ הַמֹּרִיָּה וְהַעֲלֵהוּ שָׁם לְעֹלָה עַל אַחַד הֶהָרִים אֲשֶׁר אֹמַר אֵלֶיךָ׃ יצחק הוא מטרת כל הוויתורים שקדמו לנסיון החל מאמור ה׳ לו ׳לך לך׳ בפעם הראשונה. לאברהם הובטח כי ביצחק יקרא לו זרע ועכשיו ילקח הזרע, וזו עצמת הנסיון. בעינינו שרואות כאן ועכשיו שחיטת הבן היא דבר בלתי מתקבל על הדעת, אך צריך לראות את הנסיון דרך עיני התקופה, כי אברהם חי בארץ הכנעני שהיה ידוע בהקרבת קרבנות בניו למולך ״כִּי גַם אֶת בְּנֵיהֶם וְאֶת בְּנֹתֵיהֶם יִשְׂרְפוּ בָאֵשׁ לֵאלֹהֵיהֶם׃ (דברים יב, לא)
בציות מוחלט הבא לידי ביטוי במילוי הוראות ה׳ אחת לאחת: וַיַּשְׁכֵּם אַבְרָהָם בַּבֹּקֶר וַיַּחֲבֹשׁ אֶת חֲמֹרוֹ וַיִּקַּח אֶת שְׁנֵי נְעָרָיו אִתּוֹ וְאֵת יִצְחָק בְּנוֹ וַיְבַקַּע עֲצֵי עֹלָה וַיָּקָם וַיֵּלֶךְ אֶל הַמָּקוֹם אֲשֶׁר אָמַר לוֹ הָאֱלֹהִים׃ בַּיּוֹם הַשְּׁלִישִׁי וַיִּשָּׂא אַבְרָהָם אֶת עֵינָיו וַיַּרְא אֶת הַמָּקוֹם מֵרָחֹק׃
וַיֹּאמֶר אַבְרָהָם אֶל נְעָרָיו שְׁבוּ לָכֶם פֹּה עִם הַחֲמוֹר וַאֲנִי וְהַנַּעַר נֵלְכָה עַד כֹּה וְנִשְׁתַּחֲוֶה וְנָשׁוּבָה אֲלֵיכֶם׃ אברהם איש גדול ומכובד, ונוהג איש גדול להיות מלוּוה בעבדים בהיותו בדרך, על כן נעריו שם ועם החמור שהוא חיה טמאה ואין לקרבה למקום קודש, ובין כה המעשה אינו זוֹקק קהל, אך השאלה העולה מהפסוק היא כיצד אברהם יכל לומר לנעריו ״וְנָשׁוּבָה אֲלֵיכֶם״ האם ידע שיחזור עם יצחק?
וַיִּקַּח אַבְרָהָם אֶת עֲצֵי הָעֹלָה וַיָּשֶׂם עַל יִצְחָק בְּנוֹ וַיִּקַּח בְּיָדוֹ אֶת הָאֵשׁ וְאֶת הַמַּאֲכֶלֶת וַיֵּלְכוּ שְׁנֵיהֶם יַחְדָּו׃ כאן עולה השאלה הבלתי נמנעת - בן כמה היה יצחק באותה העת, שיכל לסחוב העצים? מהן תורה לא נוכל לדעת, אך מספר היובלים נודע שיצחק היה כבן 14 והתורה מאשרת את גילו הצעיר, אחרת אביו לא היה מסוגל להרימו המזבחה לאחר עקדתו, ככתוב בהמשך.
וַיֹּאמֶר יִצְחָק אֶל אַבְרָהָם אָבִיו וַיֹּאמֶר אָבִי וַיֹּאמֶר הִנֶּנִּי בְנִי וַיֹּאמֶר הִנֵּה הָאֵשׁ וְהָעֵצִים וְאַיֵּה הַשֶּׂה לְעֹלָה׃ חזרה על המילה ׳ויאמר׳ בפסוק זה היא אמצעי ספרותי של התורה להראות שהיה ליצחק מאד קשה לשבור את השתיקה, ואברהם הרגיש את המאמץ ואומר ׳הנני בני׳, באותה מוכנות מוחלטת. כיצד יכול אברהם, שהתחייב לה׳ ב׳הנני׳ לשחיטת בנו, להתחייב גם כלפי בנו?
וַיֹּאמֶר אַברָהָם אלֹהִים יִרְאֶה לוֹ הַשֶּׂה לעֹלָה בְּנִי וַיֵּלכוּ שְׁנֵיהֶם יַחְדָּו׃ תשובתו של אברהם מדהימה ברגישותה, ואולי הוא באמת אוחז בדעה עצמה, שאין לדעת מיהו השה שיעלה, וראוי לבחון את המילה יִרְאֶה שבפסוקנו, שהיא מפתח להבנת השם המקום שנתן לו אברהם.
10 פעמים במקרא משמשות מילות ראיה בפירוש בחירה: יתרו למשה על בחירת שופטים: וְאַתָּה תֶחֱזֶה מִכּל הָעָם אַנשֵׁי חַיִל (שמות יח, כא), ה׳ לשמואל על הבחירה בדוד: לֵךְ אשְׁלָחֲךָ אֶל יִשַׁי בֵּית הַלַּחְמִי כּי רָאִיתִי בּבָנָיו לִי מֶלֶךְ׃ (שמואל א טז, א). אברהם אבינו הטוב יודע נפש בנו ומשיב שמדובר בבחירת ה׳, ושהוא עצמו אינו יודע את תכניתו של אלהים. במילים אלה גילה ליצחק את עיקרה של העקדה, שלא האדם בוחר את הקרבן לאלהים, הבנתו של יצחק באה לידי ביטוי במילים וַיֵּלְכוּ שְׁנֵיהֶם יַחְדָּו׃
וַיָּבֹאוּ אֶל הַמָּקוֹם אֲשֶׁר אָמַר לוֹ הָאלֹהִים וַיִּבֶן שָׁם אַברָהָם את הַמִּזבֵּחַ וַיַּערֹךְ את הָעֵצים וַיַּעקֹד את יִצחָק בּנוֹ וַיָּשֶׂם אֹתוֹ עַל הַמִּזבֵּחַ מִמַּעַל לָעצִים׃ וַיִּשׁלַח אַברָהָם את יָדו וַיִּקַּח אֶת הַמַּאֲכֶלֶת לִשְׁחֹט אֶת בְּנוֹ׃ זהו מרכז הסיפור ונקודת אי־החזור בה. נשים לב כיצד הסיפור הופך לאיטי בפסוקנו: וישלח ידו... ויקח את המאכלת... זהו אמצעי ספרותי המיועד ליצור מתח והשהיה, כאילו לרגע שכחנו שמדובר בניסיון.
וַיִּקְרָא אֵלָיו מַלְאַךְ יְהוָה מִן הַשָּׁמַיִם וַיֹּאמֶר אַבְרָהָם אַבְרָהָם וַיֹּאמֶר הִנֵּנִי׃ בפעם השלישית בסיפורנו אברהם נותן את התוקף האמיתי והסופי לה׳. באמירת פעמיים ׳הנני׳ לה׳ ופעם אחת לבנו הוכיח אבינו נאמנותו לה׳. וַיֹּאמֶר אַל תִּשְׁלַח יָדְךָ אֶל הַנַּעַר וְאַל תַּעַשׂ לוֹ מְאוּמָה כִּי עַתָּה יָדַעְתִּי כִּי יְרֵא אֱלֹהִים אַתָּה וְלֹא חָשַׂכְתָּ אֶת בִּנְךָ אֶת יְחִידְךָ מִמֶּנִּי׃ ה׳ עצר את הנסיון עם שליחת יד אברהם אל המאכלת ולא הספיק להזיזה כדי לקרבה לצוואר בנו, ברחמיו. וַיִּשָּׂא אַבְרָהָם אֶת עֵינָיו [כמו הגר] וַיַּרְא וְהִנֵּה אַיִל אַחַר נֶאֱחַז בַּסְּבַךְ בְּקַרְנָיו וַיֵּלֶךְ אַבְרָהָם וַיִּקַּח אֶת הָאַיִל וַיַּעֲלֵהוּ לְעֹלָה תַּחַת בְּנוֹ׃ נֶאֱחַז - האיל נאחז בעצמו בסבך, והנה, אלהים בחר לו השה לעולה.
בנסיון זה ה׳ הודיע שעבודתו אינה כעבודת אלהים אחרים הדורשת דם קרבנות, כי אם כפרת האדם תהיה בבהמה, ׳כי האדם מביא מן הבהמה הטהורה ועושה קרבן למען תעלה תרופה לנפשו׳ (חנוך ב׳).
באהבתו את ה׳ אברהם היה מוכן לשחוט בנו כפי שעשו הכנענים לאלהיהם, אך האלהים אינו מוכן לכך, כי אלהינו שונא את עבודת המולך: וַיִּבְנוּ אֶת בָּמוֹת הַבַּעַל אֲשֶׁר בְּגֵיא בֶן הִנֹּם לְהַעֲבִיר אֶת בְּנֵיהֶם וְאֶת בְּנוֹתֵיהֶם לַמֹּלֶךְ אֲשֶׁר לֹא צִוִּיתִים וְלֹא עָלְתָה עַל לִבִּי לַעֲשׂוֹת הַתּוֹעֵבָה הַזֹּאת לְמַעַן הַחֲטִי אֶת יְהוּדָה: (ירמיהו לב, לה)
וַיִּקְרָא אַבְרָהָם שֵׁם הַמָּקוֹם הַהוּא יְהוָה יִרְאֶה אֲשֶׁר יֵאָמֵר הַיּוֹם בְּהַר יְהוָה יֵרָאֶה׃ בהבנתנו למילה יִרְאֶה מתפרש הפסוק היטב: המקום ההוא ה׳ יבחר, אשר יאמר היום, בהר ה׳ המקום הנבחר.
וַיִּקְרָא מַלְאַךְ יְהוָה אֶל אַבְרָהָם שֵׁנִית מִן הַשָּׁמָיִם׃ וַיֹּאמֶר בִּי נִשְׁבַּעְתִּי נְאֻם יְהוָה כִּי יַעַן אֲשֶׁר עָשִׂיתָ אֶת הַדָּבָר הַזֶּה וְלֹא חָשַׂכְתָּ אֶת בִּנְךָ אֶת יְחִידֶךָ׃ כִּי בָרֵךְ אֲבָרֶכְךָ וְהַרְבָּה אַרְבֶּה אֶת זַרְעֲךָ כְּכוֹכְבֵי הַשָּׁמַיִם וְכַחוֹל אֲשֶׁר עַל שְׂפַת הַיָּם וְיִרַשׁ זַרְעֲךָ אֵת שַׁעַר אֹיְבָיו׃ וְהִתְבָּרְכוּ בְזַרְעֲךָ כֹּל גּוֹיֵי הָאָרֶץ עֵקֶב אֲשֶׁר שָׁמַעְתָּ בְּקֹלִי׃ עכשיו הבטחת ה׳ מתחזקת בשבועה, וכל מה שחשב אברהם לוותר התקיים לו פי כמה, כי הרבה הזרע, וזרע הקודש מיצחק, ויהיו ברכה וינצחו אויבים בשער.
וַיָּשָׁב אַבְרָהָם אֶל נְעָרָיו וַיָּקֻמוּ וַיֵּלְכוּ יַחְדָּו אֶל בְּאֵר שָׁבַע וַיֵּשֶׁב אַבְרָהָם בִּבְאֵר שָׁבַע׃ ואברהם לא שיקר לנעריו או לבנו כי מנעו ה׳ משקר: ה׳ בחר לו איל לעולה, ואברהם שב עם בנו אל נעריו וכולם הלכו יחדיו באר שבע.
על אהבת האלהים
בעינינו, עד לרגע האחרון ממש לא האמין אברהם שאל הצדק והמשפט יצווה עליו להרוג את בנו, האל שאך פרקים ספורים קודם הבטיח את בריתו איתו לברית עולם, הכי נצח ישראל ישקר לאוהבו?
וַיֹּאמֶר אֱלֹהִים אֲבָל שָׂרָה אִשְׁתְּךָ יֹלֶדֶת לְךָ בֵּן וְקָרָאתָ אֶת שְׁמוֹ יִצְחָק וַהֲקִמֹתִי אֶת בְּרִיתִי אִתּוֹ לִבְרִית עוֹלָם לְזַרְעוֹ אַחֲרָיו: (יז, יט)
וְאֶת בְּרִיתִי אָקִים אֶת יִצְחָק אֲשֶׁר תֵּלֵד לְךָ שָׂרָה לַמּוֹעֵד הַזֶּה בַּשָּׁנָה הָאַחֶרֶת: (יז, כא)
כֹּל אֲשֶׁר תֹּאמַר אֵלֶיךָ שָׂרָה שְׁמַע בְּקֹלָהּ כִּי בְיִצְחָק יִקָּרֵא לְךָ זָרַע: (כא, יב)
ובאמת מעלתו הגדולה של אבינו אברהם היא אהבת האלהים, ובשם אהבה זו יכל לשאת את הכפילות שבציווי, וכמה נפלאה עדות ה׳ עליו: אַבְרָהָם אֹהֲבִי׃ (ישעיהו מא, ח).
וְעַתָּה יִשְׂרָאֵל מָה יְהֹוָה אֱלֹהֶיךָ שֹׁאֵל מֵעִמָּךְ
כִּי אִם לְיִרְאָה אֶת יְהֹוָה אֱלֹהֶיךָ לָלֶכֶת בְּכָל דְּרָכָיו וּלְאַהֲבָה אֹתוֹ
וְלַעֲבֹד אֶת יְהֹוָה אֱלֹהֶיךָ בְּכָל לְבָבְךָ וּבְכָל נַפְשֶׁךָ: (דברים יב, י)
אהבת ה׳ היא אחת המצוות החשובות ביותר, והיא היא השורש לכל המצוות כולן משום שהאוהב באמת יעשה כל אשר אוהבו יחפוץ, ומראש, ובשמחה ולמפרע, ויכול האדם להכריח עצמו על האהבה כי הלב ברשות השכל ולא ההיפך, וכמה נפלא לראות שאהבה זו היא הדדית: רַק בַּאֲבֹתֶיךָ חָשַׁק יְהֹוָה לְאַהֲבָה אוֹתָם וַיִּבְחַר בְּזַרְעָם אַחֲרֵיהֶם בָּכֶם מִכָּל הָעַמִּים כַּיּוֹם הַזֶּה: (דברים י, טו)
נסיון אברהם במגילה 4Q225
המגילה נחשבת במחקר כ׳חיצונית לבראשית׳, אך קל לראות שמבחינת תכנה, שמות הדמויות בה ורעיון הנסיון שבא מצד השטן, היא חלק מספר היובלים, ואל נא יתפלא הקורא לקרוא על מעורבות השטן, משום שזהו תפקידו, ככתוב בספר ׳איוב׳.
נסיון אברהם מספר היובלים
״ויאמר ה׳ אל אברהם אברהם ויאמר הנני אדנָי: ויאמר אליו קח את בנך אשר אהבת את יצחק ולך לך אל ארץ רמה והעלהו לעולה על אחד ההרים אשר אומר אליך: וישכם בבקר ויעמס על אתונו ויקח את שני נעריו עמו ואת יצחק בנו ויבקע עצי עולה וילך אל המקום ביום השלישי ויַרְא את המקום מרחוק: ויבוא אל באר מים ויאמר אל נעריו שבו בזה עם האתון ואני והנער נלכה ונשתחווה ונשובה אליכם: ויקח עצי עולה וישם על שכם יצחק בנו ויקח את האש בידו ואת המאכלת וילכו שניהם יחדיו עד המקום ההוא: ויאמר יצחק אל אביו אבי ויאמר הנני בני ויאמר הנה האש והמאכלת והעצים ואיה השה לעולה אבי? ויאמר ה׳ יִרְאה לו השה לעולה בני ויקרב אל מקום הר האלהים: ויבן מזבח וישם עצים על המזבח ויעקוד את יצחק בנו וישימהו על העצים ממעל למזבח ויושט ידו לקחת את המאכלת לשחוט את יצחק:
ואעמוד לפניו ולפני השר משטמה ויאמר ה׳ אמר לו ואל יורד ידו על הנער ואל יעש לו מאומה כי עתה ידעתי כי ירא אלהים הוא: ויקראהו ה׳ מן השמים ויאמר אליו אברהם אברהם ויחרד ויאמר הנני: ויאמר אליו אל תשלח ידך אל הנער ואל תעש לו מאומה כי עתה ידעתי כי ירא אלהים אתה ולא חשכת את בנך את בכורך ממני: ויבוש השר משטמה וישא אברהם את עיניו וירא והנה איל אחד נאחז בקרניו וילך אברהם ויקח את האיל ויעלהו לעולה תחת בנו: ויקרא אברהם שם המקום ההוא ה׳ רָאַה אשר יאמר ה׳ יראה וזה הר ציון: ויקרא ה׳ לאברהם שנית מן השמים כאשר צווני לדבר עמו בשם ה׳: ויאמר בי נשבעתי נאום ה׳ אלהים יען אשר עשית את הדבר הזה ולא חשכת ממני את בנך בכורך אשר אהבת כי ברך אברכך והרבה ארבה את זרעך ככוכבי השמים וכחול אשר על שפת הים וירש זרעך את שער אויביו: והתברכו בזרעך כל גויי הארץ עקב אשר שמעת בקולי ותודָע לכל כי נאמן אתה לי בכל אשר אצוךּ לך בשלום: וילך אברהם אל נעריו ויקמו וילכו בארה שבע יחדו וישב אברהם בבאר שבע:
* משולבים קצת מפרושיו של פרופ׳ אוריאל סימון לעניין העקדה.