וָאֹכַל מִכֹּל בְּטֶרֶם תָּבוֹא וָאֲבָרֲכֵהוּ גַּם בָּרוּךְ יִהְיֶה

לקיחת יעקב את הברכות

בראשית כז

וַיְהִי עֵשָׂו בֶּן אַרְבָּעִים שָׁנָה וַיִּקַּח אִשָּׁה אֶת יְהוּדִית בַּת בְּאֵרִי הַחִתִּי וְאֶת בָּשְׂמַת בַּת אֵילֹן הַחִתִּי: וַתִּהְיֶיןָ מֹרַת רוּחַ לְיִצְחָק וּלְרִבְקָה: וזו תחילת היחידה הסיפורית באמת, תחובה בפסוקו האחרון של פרק כו׳. עדות על כך היא סיום הפרשיה המודיעתנו על אישה שלישית שלקח עשו, מחלת בת ישמעאל דודו.

וַיְהִי כִּי זָקֵן יִצְחָק וַתִּכְהֶיןָ עֵינָיו מֵרְאֹת וַיִּקְרָא אֶת עֵשָׂו בְּנוֹ הַגָּדֹל וַיֹּאמֶר אֵלָיו בְּנִי וַיֹּאמֶר אֵלָיו הִנֵּנִי: וַיֹּאמֶר הִנֵּה נָא זָקַנְתִּי לֹא יָדַעְתִּי יוֹם מוֹתִי: כשיעקב ועשו היו בני 40 היה יצחק בן 100 ולא קרוב למותו, כי מת בגיל 180 אלא מהחלשות ראייתו חשב שיומו מתקרב, וגם ראה כי עשו מתחתן ומקים משפחה ורצה לברך אותו וזרעו.

וְרִבְקָה שֹׁמַעַת בְּדַבֵּר יִצְחָק אֶל עֵשָׂו בְּנוֹ וַיֵּלֶךְ עֵשָׂו הַשָּׂדֶה לָצוּד צַיִד לְהָבִיא׃ שומעת ולא ותשמע, הפועל בהוה מתמשך, רוצה לומר שרבקה שומעת כל הזמן לדעת מתי תפעל, כי היתה חפצה ביעקב כי בו חפץ ה׳ ודאגה להצלחתו.

וְרִבְקָה אָמְרָה אֶל יַעֲקֹב בְּנָהּ לֵאמֹר הִנֵּה שָׁמַעְתִּי אֶת אָבִיךָ מְדַבֵּר אֶל עֵשָׂו אָחִיךָ לֵאמֹר׃ הָבִיאָה לִּי צַיִד וַעֲשֵׂה לִי מַטְעַמִּים וְאֹכֵלָה וַאֲבָרֶכְכָה לִפְנֵי יְהוָה לִפְנֵי מוֹתִי׃ יצחק לא אמר זאת אך רבקה רצתה שיעקב יזדרז לדבר ויתאווה לברכה ויעשה כמצוותה.

וְעַתָּה בְנִי שְׁמַע בְּקֹלִי לַאֲשֶׁר אֲנִי מְצַוָּה אֹתָךְ׃ לֶךְ נָא אֶל הַצֹּאן וְקַח לִי מִשָּׁם שְׁנֵי גְּדָיֵי עִזִּים טֹבִים: שנים עדי לכסות שתי ידי יעקב וחלקת צווארו: וְאֶעֱשֶׂה אֹתָם מַטְעַמִּים לְאָבִיךָ כַּאֲשֶׁר אָהֵב׃ והנה טעם בשר עזים כטעם בשר ציד.

וַתִּקַּח רִבְקָה אֶת בִּגְדֵי עֵשָׂו בְּנָהּ הַגָּדֹל הַחֲמֻדֹת אֲשֶׁר אִתָּהּ בַּבָּיִת וַתַּלְבֵּשׁ אֶת יַעֲקֹב בְּנָהּ הַקָּטָן׃ חמודות הוא בכל מקום דבר נעים לחושים, ובחכמתה ידעה רבקה שהריח נשמר בבגד זמן רב, וריח בגדי עשו מהשדה אינו כריח יעקב הבא מן הצאן, פן יחוש בכך יצחק.

וַיָּבֹא אֶל אָבִיו וַיֹּאמֶר אָבִי וַיֹּאמֶר הִנֶּנִּי מִי אַתָּה בְּנִי׃ וַיֹּאמֶר יַעֲקֹב אֶל אָבִיו אָנֹכִי עֵשָׂו בְּכֹרֶךָ עָשִׂיתִי כַּאֲשֶׁר דִּבַּרְתָּ אֵלָי קוּם נָא שְׁבָה וְאָכְלָה מִצֵּידִי בַּעֲבוּר תְּבָרְכַנִּי נַפְשֶׁךָ׃ יעקב אמר ׳אבי׳ ו׳אנכי עשו בכורך׳, בדרך מהוססת ולא כעשו הבוטח ׳יקום אבי ויאכל מצידו׳ כי חשש יעקב שמא יזהה אותו אביו.

וַיֹּאמֶר יִצְחָק אֶל יַעֲקֹב גְּשָׁה נָּא וַאֲמֻשְׁךָ בְּנִי הַאַתָּה זֶה בְּנִי עֵשָׂו אִם לֹא׃ וַיִּגַּשׁ יַעֲקֹב אֶל יִצְחָק אָבִיו וַיְמֻשֵּׁהוּ וַיֹּאמֶר הַקֹּל קוֹל יַעֲקֹב וְהַיָּדַיִם יְדֵי עֵשָׂו׃ וְלֹא הִכִּירוֹ כִּי הָיוּ יָדָיו כִּידֵי עֵשָׂו אָחִיו שְׂעִרֹת וַיְבָרְכֵהוּ׃ מיששו כי לא היה בטוח בקולו, וה׳ העלים ממנו כדי שיברכהו.

וַיֹּאמֶר הַגִּשָׁה לִּי וְאֹכְלָה מִצֵּיד בְּנִי לְמַעַן תְּבָרֶכְךָ נַפְשִׁי: ומה עניין המטעמים? שיברכהו אביו בלב טוב לאחר שנהנה מאכלו ומשתֹה: וַיַּגֶּשׁ לוֹ וַיֹּאכַל וַיָּבֵא לוֹ יַיִן וַיֵּשְׁתְּ׃ בצרוף כל החושים לשם הברכה, גם חוש הטעם.

וַיֹּאמֶר אֵלָיו יִצְחָק אָבִיו גְּשָׁה נָּא וּשְׁקָה לִּי בְּנִי׃ וַיִּגַּשׁ וַיִּשַּׁק לוֹ וַיָּרַח אֶת רֵיחַ בְּגָדָיו וַיְבָרְכֵהוּ: לאחר שבדק ריח ומישוש הם לו שני עדים, וברכו.

וַיֹּאמֶר רְאֵה רֵיחַ בְּנִי כְּרֵיחַ שָׂדֶה אֲשֶׁר בֵּרְכוֹ יְהוָה׃ ׳אשר ברכו ה׳׳ אומר יצחק מאהבתו לריח השדה, כי ישב עיוור בביתו והתגעגע לריח הטוב, כי איש שדה היה.

וַיִּשְׂטֹם עֵשָׂו אֶת יַעֲקֹב עַל הַבְּרָכָה אֲשֶׁר בֵּרְכוֹ אָבִיו וַיֹּאמֶר עֵשָׂו בְּלִבּוֹ יִקְרְבוּ יְמֵי אֵבֶל אָבִי וְאַהַרְגָה אֶת יַעֲקֹב אָחִי׃ ׳יקרבו ימי אבל אבי׳ כי לא יכל לראות ברעת אביו שאהבו, ולאמו לא דאג עשו כי לא אהבתְהו כאהבת יעקב.

וַיֻּגַּד לְרִבְקָה אֶת דִּבְרֵי עֵשָׂו בְּנָהּ הַגָּדֹל וַתִּשְׁלַח וַתִּקְרָא לְיַעֲקֹב בְּנָהּ הַקָּטָן וַתֹּאמֶר אֵלָיו הִנֵּה עֵשָׂו אָחִיךָ מִתְנַחֵם לְךָ לְהָרְגֶךָ: כמו שקיבלה הנבואה מה׳ על משילת הצעיר: ׳וַיֹּאמֶר יְהֹוָה לָהּ ... וּלְאֹם מִלְאֹם יֶאֱמָץ וְרַב יַעֲבֹד צָעִיר׳: כן נודע לה מה בלבו של בנה הבכור ובא לביטוי במילה ׳וַיֻּגַּד׳.

וְשָׁכַח אֵת אֲשֶׁר עָשִׂיתָ לּוֹ וְשָׁלַחְתִּי וּלְקַחְתִּיךָ מִשָּׁם לָמָה אֶשְׁכַּל גַּם שְׁנֵיכֶם יוֹם אֶחָד׃ כי גואל הדם ימית את הרוצח. והאם שלחה לקחתו משם? נלמד ממות דבורה מיניקתה בהיות יעקב בבית אל נודר נדרו: וַתָּמת דְּבֹרָה מֵינֶקֶת רִבְקָה וַתִּקָּבֵר מִתַּחַת לְבֵית אֵל.

וַתֹּאמֶר רִבְקָה אֶל יִצְחָק קַצְתִּי בְחַיַּי מִפְּנֵי בְּנוֹת חֵת אִם לֹקֵחַ יַעֲקֹב אִשָּׁה מִבְּנוֹת חֵת כָּאֵלֶּה מִבְּנוֹת הָאָרֶץ לָמָּה לִּי חַיִּים: ולא רק את נבואת המשילות הסתירה מיצחק, גם את כוונותיו הרעות של עשו הסתירה, שלא רצתה לקלקל באהבה שבין האב לבנו, ומצטיירת דמותה של רבקה כאשה שנמנעת מפגיעה בתומת נפש בעלה.

עניין ק׳ קטנה במילה קַצְתִּי היא אך טעות סופר ככל האותיות הקטנות והגדולות, ואין בכך שום סודות כפי שעולה מבירור נוסחי המגילות לנוסח המסורה. אומר בעל ׳מקרא כפשוטו׳: ״ומי יתן והיה לבב כל אשר להם המקרא מקרא קדש לדעת ולהבין כל הכתוב בו על בוריו ולא ישעו בדברי רוח ולא יייגעו למצוא סוד באותיות קטנות וגדולות ותלויות ובכל כמו אלו״.

וַיִּקְרָא יִצְחָק אֶל יַעֲקֹב וַיְבָרֶךְ אֹתוֹ וַיְצַוֵּהוּ וַיֹּאמֶר לוֹ לֹא תִקַּח אִשָּׁה מִבְּנוֹת כְּנָעַן: לקיחת בנות כנען היא אבן נגף לישראל ממספר סיבות: 1. מידותם הרעות ודרכיהם המתועבות בעבודת אלילים ובעריות הן השפעה רעה על זרע הקודש. 2. מסיבת העריות ממש כנען התקלל מסבו וייעודו כשמו עבד עבדים כנוע לשני אחיו 3. וסופם של עממי כנען להשמד בידי ישראל עם הכניסה לארץ, ואיך יתמלא ייעוד זה אם יתערבו ישראל בכנענים? הלא לא יוכלו להרוג בניהם ואחיהם.

קוּם לֵךְ פַּדֶּנָה אֲרָם בֵּיתָה בְתוּאֵל אֲבִי אִמֶּךָ וְקַח לְךָ מִשָּׁם אִשָּׁה מִבְּנוֹת לָבָן אֲחִי אִמֶּךָ: עם הבנת יצחק שביעקב בחר ה׳ לברכת המשילות והארץ, שלחו לקחת אשה מבית אביו זרע קודש, כי מבית תרח אבי אברהם תולדות העם: אברהם ושרה בת אביו ויצחק ורבקה בת נחור.

וְאֵל שַׁדַּי יְבָרֵךְ אֹתְךָ וְיַפְרְךָ וְיַרְבֶּךָ וְהָיִיתָ לִקְהַל עַמִּים: וְיִתֶּן לְךָ אֶת בִּרְכַּת אַבְרָהָם לְךָ וּלְזַרְעֲךָ אִתָּךְ לְרִשְׁתְּךָ אֶת אֶרֶץ מְגֻרֶיךָ אֲשֶׁר נָתַן אֱלֹהִים לְאַבְרָהָם: אל שדי הוא שם האלהים בהקשר לפריה ורביה.

וַיִּשְׁלַח יִצְחָק אֶת יַעֲקֹב וַיֵּלֶךְ פַּדֶּנָה אֲרָם אֶל לָבָן בֶּן בְּתוּאֵל הָאֲרַמִּי אֲחִי רִבְקָה אֵם יַעֲקֹב וְעֵשָׂו:

כל הרואה מעשי שני האחים באופן שווה יאהב את עשו מיעקב ויצדיקהו בקריאה ראשונה, ומכל מקום לא מכסה התורה על פשעי יעקב ועל אמו שהיא מסייעתו, ולפיכך בשלוח יצחק את יעקב פדנה ארם בעצת רבקה - והוא המעשה האחרון שעשתה רבקה למען יעקב להצילו מיד אחיו - אמר הכתוב ׳אם יעקב ועשו׳ לרמוז להעדפתה ליעקב, שכל חפצה בו ולא היה עשו חשוב בעיניה, והיא אם שניהם ושניהם בניה. יש האומרים כי אהבה מקלקלת השורה, אך לא כן הוא ולא נשפוט את רבקה לרעה כלל ועיקר, כי רבקה ראתה את המציאות דרך דברי ה׳ שכן קיבלה הנבואה, ודבקה בה למרות התוצאות.

}וַיַּרְא עֵשָׂו כִּי בֵרַךְ יִצְחָק אֶת יַעֲקֹב וְשִׁלַּח אֹתוֹ פַּדֶּנָה אֲרָם לָקַחַת לוֹ מִשָּׁם אִשָּׁה בְּבָרֲכוֹ אֹתוֹ וַיְצַו עָלָיו לֵאמֹר לֹא תִקַּח אִשָּׁה מִבְּנוֹת כְּנָעַן: וַיִּשְׁמַע יַעֲקֹב אֶל אָבִיו וְאֶל אִמּוֹ וַיֵּלֶךְ פַּדֶּנָה אֲרָם:

וַיַּרְא עֵשָׂו כִּי רָעוֹת בְּנוֹת כְּנָעַן בְּעֵינֵי יִצְחָק אָבִיו: וַיֵּלֶךְ עֵשָׂו אֶל יִשְׁמָעֵאל וַיִּקַּח אֶת מָחֲלַת בַּת יִשְׁמָעֵאל בֶּן אַבְרָהָם אֲחוֹת נְבָיוֹת עַל נָשָׁיו לוֹ לְאִשָּׁה: על אף שראה כי רעות נשותיו בעיני אביו אוהבו, לא שלח נשותיו הרעות ולא התרחק מזרע הכנענים, רק חשב שבזה יזכה לחלק ארץ מברכת אברהם. בעתיד נראה כיצד דור נכדיו כבר לא נקראו על שמו כי אם על שם החִוי.

ומדוע דאג לנחלה? הלא היה לו לדעת שה׳ אוהב האבות לא יפקיר את זרעם. הנה לבני לוט נתן נחלה מכבדו את שבועתו לאברהם, הייתכן שלנכד אברהם ובן יצחק לא תנתן נחלה? אך עשו קטן האמונה שלא השכיל בצעירותו להבין את הייעוד הגדול ואת הזכות שנפלה בחלקו להוולד בבית אברהם ומכר את בכורתו בבוז, לא השכיל גם בבגרותו לעשות הנכון והישר.


מה היתה מחשבת יצחק

מצאנו שדברי שד״ל ע״ה ברורים ונכוחים, הבאנוּם בעריכה קלה:

״מחשבת יצחק הייתה לברך את עשו החביב עליו וציד בפיו, ורצה לייחד לו הצלחה יותר מאחיו כמו שאמר ׳הוה גביר לאחיך׳ ולא התכוון לברך את יעקב כלל, כי אמר בלבו שיעקב ישכון עם עשו וירשו שניהם את הארץ אשר נתן ה׳ לאברהם, וברכת אברהם תתקיים בשניהם כי שניהם בני הגבירה, וברכת אברהם תתקיים בשניהם מעצמה גם אם יברך רק את עשיו כי הוא הבכור, ויהיו שניהם ברוכי ה׳ וישכנו בשלום יחד. כי ידע טבעו של יעקב שהיה איש תם יושב אהלים בעל ענווה וסבלנות, וזו הסיבה שלא הזכיר את ברכת אברהם בברכו אותו בחשבו שהוא עשו, ולא את הארץ אשר נתן ה׳ לאברהם, כלומר רצה לברך את עשיו להיות גביר לאחיו וברכת אברהם לשני האחים.

ורבקה בשמעה דברי יצחק לעשו הבינה שיש בדעתו לתת לעשו יתרון על יעקב שאם לא כן היה מברך את שניהם או לא מברך אף אחד, וראתה שזה נגד הנבואה ׳רב יעבוד צעיר׳ עליה לא ידע דבר, לפיכך התחכמה וגם הצליחה בתחבולתה, ואחר שאמר לו ׳אורריך ארור ומברכך ברוך׳ אז הבין יצחק כי מאת ה׳ הייתה זאת, שאם לא כן לא היה מצליח במעשהו ולכן הוסיף בהשלמה ׳אף ברוך היה׳.

וכשראה יצחק את עשו בוכה ומתחנן ומבקש ברכה אחרת, וכי בגאוותו לא יוכל לשכון עם יעקב ולהיות נכנע לו, אז ברך אותו שאם לא ירצה לשבת עם יעקב תנתן לו ארץ אחרת טובה ושמנה, ועל חרבו יחיה וכו׳.
ואמנם אחרי כן כשבא יעקב להפרד מאביו טרם ילך לארם נהרים, לא הזכיר לו שיהיה גביר לאחיו כי לא היה צריך לחזור ולכפול לו הברכה שנית, אבל ברכו בברכת אברהם והיא הברכה שייחד יצחק ליעקב לבדו.

ואמנם כוונת התורה בסיפור המאורע הזה על כל פרטיו היא להודיע כי ה׳ סיבב הדבר שתהיה ברכת אברהם לישראל לבדם, ושאהבת יצחק לעשו, תחת אשר היה לה להביא לעשו יתרון על יעקב הייתה היא עצמה סיבה שתחול הברכה על יעקב לבדו, ושיהיה הוא גביר לאחיו.״