זֹ֚את חֻקַּ֣ת הַתֹּורָה אֲשֶׁר צִוָּה יְהוָה לֵאמֹר דַּבֵּר אֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְיִקְחוּ אֵלֶיךָ פָרָה אֲדֻמָּה תְּמִימָה אֲשֶׁר אֵין בָּהּ מוּם אֲשֶׁר לֹא עָלָה עָלֶיהָ עֹל׃

עניין פרה אדומה

ויקרא יט

חקת התורה היא חק המדבר על טומאה שהקרבה או הנגיעה במת נגרמת ממנה, ודרך ההטהרות ממנה.

מיהו טמא מת?

זֹאת הַתּוֹרָה אָדָם כִּי יָמוּת בְּאֹהֶל כָּל הַבָּא אֶל הָאֹהֶל וְכָל אֲשֶׁר בָּאֹהֶל יִטְמָא שִׁבְעַת יָמִים: וְכֹל כְּלִי פָתוּחַ אֲשֶׁר אֵין צָמִיד פָּתִיל עָלָיו טָמֵא הוּא: וְכֹל אֲשֶׁר יִגַּע עַל פְּנֵי הַשָּׂדֶה בַּחֲלַל חֶרֶב אוֹ בְמֵת אוֹ בְעֶצֶם אָדָם אוֹ בְקָבֶר יִטְמָא שִׁבְעַת יָמִים:·
הנוגע במת: כׇּל הַנֹּגֵעַ בְּמֵת בְּנֶפֶשׁ הָאָדָם אֲשֶׁר יָמוּת:

הנוגע במת/עצם אדם/קבר נטמא שבעת ימים.
הנמצא באוהל/חדר בו יש מת נטמא שבעת ימים.
כל חפץ באוהל וכלי שאינו סגור טמאים שבעת ימים


משך הטומאה: 
יִטְמָא שִׁבְעַת יָמִים׃ הוּא יִתְחַטָּא בוֹ בַּיּוֹם הַשְּׁלִישִׁי וּבַיּוֹם הַשְּׁבִיעִי יִטְהָר וְאִם לֹא יִתְחַטָּא בַּיּוֹם הַשְּׁלִישִׁי וּבַיּוֹם הַשְּׁבִיעִי לֹא יִטְהָר:

פרשת חקת התורה מעוררת מספר שאלות טכניות:

מבחינת הטמא

האם על כל טמא לנפש אדם להגיע לבית המקדש לשם החיטוי ביום השלישי והשביעי להטמאות? נחשוב על אלו הגרים רחוק מבית המקדש ואף בעבר לירדן. עבורם ההגעה לבית המקדש הייתה כרוכה במסע של מספר ימים לכל כיוון.

מבחינת הכהן המטהר

מדי יום מתים אנשים ונטמאים אנשים מהם, אם באהילה או בנגיעה. מדובר בכמות לא קטנה של אנשים מכל פינות הארץ, האם עומדים הטמאים בפתח המקדש מחכים להזאה?
האם על הכהן להגיע לכל בית בו מת אדם לטהרו?
האם על הכהן לצאת מן המקדש בכל עת שדרושה ההזאה?
האם ייתכן שהכהן הגדול או כהן, שעליו נאסר אף להטמא לאביו ואמו יטמא?

ננסה למצוא את התשובות בכתובים, ונברר גם כמה אנשים דרושים לביצוע החוקה:
וַיְדַבֵּר יְהוָה אֶל מֹשֶׁה וְאֶל אַהֲרֹן לֵאמֹֽר׃ זֹאת חֻקַּת הַתּוֹרָה אֲשֶׁר צִוָּה יְהוָה לֵאמֹר דַּבֵּר אֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְיִקְחוּ אֵלֶיךָ פָרָה אֲדֻמָּה תְּמִימָה אֲשֶׁר אֵין בָּהּ מוּם אֲשֶׁר לֹא עָלָה עָלֶיהָ עֹל׃

בני ישראל מביאים את הפרה

וּנְתַתֶּם אֹתָהּ אֶל אֶלְעָזָר הַכֹּהֵן וְהוֹצִיא אֹתָהּ אֶל מִחוּץ לַמַּחֲנֶה וְשָׁחַט אֹתָהּ לְפָנָיו׃

הכהן הגדול מוציא את הפרה מחוץ למחנה, השוחט שוחט את הפרה לפני הכהן

וְלָקַח אֶלְעָזָ֧ר הַכֹּהֵן מִדָּמָהּ בְּאֶצְבָּעוֹ וְהִזָּה אֶל נֹכַח פְּנֵי אֽהֶל מוֹעֵד מִדָּמָהּ שֶׁבַע פְּעָמִים׃

הזאת הדם לכיוון הקודש, הכהן הגדול מבצע פעולה של קרבן חטאת ביום הכפורים עוד מחוץ למחנה

וְשָׂרַף אֶת הַפָּרָה לְעֵינָיו אֶת עֹרָהּ וְאֶת בְּשָׂרָהּ וְאֶת דָּמָהּ עַל פִּרְשָׁהּ יִשְׂרֹף׃

מי ששחט שורף את כל הפרה לעיני הכהן הגדול

וְלָקַח הַכֹּהֵן עֵץ אֶרֶז וְאֵזוֹב וּשְׁנִי תוֹלָעַת וְהִשְׁלִיךְ אֶל תּוֹךְ שְׂרֵפַת הַפָּרָה׃

הכהן משליך ארז ואזוב ושני תולעת אל השרפה

וְכִבֶּס בְּגָדָיו הַכֹּהֵן וְרָחַץ בְּשָׂרוֹ בַּמַּיִם וְאַחַר יָבֹא אֶל הַמַּחֲנֶה וְטָמֵא הַכֹּהֵן עַד הָעָרֶב׃

הכהן מכבס בגדיו ורוחץ ונטהר בערב, ותם תפקיד הכהן, מרגע זה אין אזכור לכהן בתהליך החיטוי

וְהַשֹּׂרֵף אֹתָהּ יְכַבֵּס בְּגָדָיו בַּמַּיִם וְרָחַץ בְּשָׂרוֹ בַּמָּיִם וְטָמֵא עַד הָעָרֶב׃

השורף מכבס בגדיו, רוחץ ונטהר בערב. תם תפקיד השורף/שוחט

וְאָסַף אִישׁ טָהוֹר אֵת אֵפֶר הַפָּרָה וְהִנִּיחַ מִחוּץ לַמַּחֲנֶה בְּמָקוֹם טָהוֹר

לאחר השריפה איש טהור אוסף את האפר ומניח במקום טהור

וְהָיְתָה לַעֲדַת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל לְמִשְׁמֶרֶת לְמֵי נִדָּה חַטָּאת הִוא׃

עדת בני ישראל שומרים את האפר

וְכִבֶּס הָאֹסֵף אֶת אֵפֶר הַפָּרָה אֶת בְּגָדָיו וְטָמֵא עַד הָעָרֶב

איש טהור אוסף את האפר, לאחר מכבס בגדיו ורוחץ ונטהר בערב

וְהָיְתָה לִבְנֵי יִשְׂרָאֵל וְלַגֵּר הַגָּר בְּתוֹכָם לְחֻקַּת עוֹלָם׃

החוקה לישראל ולגר הגר בתוכם

החקה: וְלָקְחוּ לַטָּמֵא מֵעֲפַר שְׂרֵפַת הַחַטָּאת

לקחו הוא פועל סתמי ללא פועל מדובר באנשים ללא תפקיד בקודש

וְנָתַן עָלָיו מַיִם חַיִּים אֶל כֶּלִי:

לוקחים בכלי מן האפר ומוסיפים מים

וְלָקַח אֵזוֹב וְטָבַל בַּמַּיִם אִישׁ טָהוֹר וְהִזָּה

איש טהור ללא הגדרת תפקיד טובל אזוב במים ומזּה

עַל הָאֹהֶל וְעַל כָּל הַכֵּלִים וְעַל הַנְּפָשׁוֹת אֲשֶׁר הָיוּ שָׁם וְעַל הַנֹּגֵעַ בַּעֶצֶם אוֹ בֶחָלָל אוֹ בַמֵּת אוֹ בַקָּבֶר:

ההזאה על הטמא – אם אדם ואם אהל והכלים אשר בו

וְהִזָּה הַטָּהֹר עַל הַטָּמֵא בַּיּוֹם הַשְּׁלִישִׁי וּבַיּוֹם הַשְּׁבִיעִי וְחִטְּאוֹ בַּיּוֹם הַשְּׁבִיעִי וְכִבֶּס בְּגָדָיו וְרָחַץ בַּמַּיִם וְטָהֵר בָּעָרֶב:

איש טהור מזה על הטמא ביום השלישי והשביעי

וְאִישׁ אֲשֶׁר יִטְמָא וְלֹא יִתְחַטָּא וְנִכְרְתָה הַנֶּפֶשׁ הַהִוא מִתּוֹךְ הַקָּהָל כִּי אֶת מִקְדַּשׁ יְהֹוָה טִמֵּא מֵי נִדָּה לֹא זֹרַק עָלָיו טָמֵא הוּא:

מי שלא יתחטא ונכרתה הנפש

וְהָיְתָה לָהֶם לְחֻקַּת עוֹלָם וּמַזֵּה מֵי הַנִּדָּה יְכַבֵּס בְּגָדָיו וְהַנֹּגֵעַ בְּמֵי הַנִּדָּה יִטְמָא עַד הָעָרֶב:

המזה או הנוגע במי הנדה נטמא מכך ולכן עליו לכבס ולרחוץ, הוא נטהר בערב

וְכֹל אֲשֶׁר יִגַּע בּוֹ הַטָּמֵא יִטְמָא וְהַנֶּפֶשׁ הַנֹּגַעַת תִּטְמָא עַד הָעָרֶב:

כל חפץ שיגע בו הטמא יטמא, כל נפש הנוגעת בטמא תטמא ועליה לכבס ולרחוץ, היא נטהרת בערב

אכן הכהן הגדול מפקח על שלמות הפרה שבני ישראל מביאים, על שחיטתה, הוא מזה את דמה אל מול פני הקדש ומוסיף ארז אזוב ותולעת לשריפתה, אך לאחר מכן האפר הוא לשימוש כל העם: וְהָיְתָה לַעֲדַת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל לְמִשְׁמֶרֶת.

האנשים השותפים בתהליך:

הכהן הגדול, השוחט, השורף, האוסף והמזה.

מסקנות
טומאת האפר לא מאפשרת קרבה למקדש ולכן הוא אינו נשמר שם
האפר ניתן למשמרת לכל העדה לשימוש
בכל עיר או במקום מרכזי היה אפר למשמרת
אין זה טקס דתי אלא זהו חיטוי מטומאה
ההיטמאות למת היא חלק בלתי נפרד מחיי האדם, אין צורך בכהן גדול לבצע את ההזאה על כל טמא נפש.
וְיִקְחוּ אֵלֶיךָ פָרָה אֲדֻמָּה תְּמִימָה אֲשֶׁר אֵין בָּהּ מוּם אֲשֶׁר לֹא עָלָה עָלֶיהָ עֹל׃

פרה אדומה – היא הפרה בגוון חום-אדמדם. התמימות היא לא באדמומיותה אלא בגופה עצמו כמבואר, שכן תמימות היא שלמות.

תמימה אשר אין בה מום - מום היכול לפסלה מלהיות קרבן: גדר התמימות מצוּוה עלינו בספר ויקרא: כֹּל אֲשֶׁר בּוֹ מוּם לֹא תַקְרִיבוּ כִּי לֹא לְרָצוֹן יִהְיֶה לָכֶם׃ תָּמִים יִהְיֶה לְרָצוֹן כָּל מוּם לֹא יִהְיֶה בּוֹ׃ עַוֶּרֶת אוֹ שָׁבוּר אוֹ חָרוּץ אוֹ יַבֶּלֶת אוֹ גָרָב אוֹ יַלֶּפֶת  וְשׁוֹר וָשֶׂה שָׂרוּעַ וְקָלוּט: וּמָעוּךְ וְכָתוּת וְנָתוּק וְכָרוּת לֹא תַקְרִיבוּ לַיהוָה וּבְאַרְצְכֶם לֹא תַעֲשׂוּ׃ (ויקרא כב,כ-כג)

אשר לא עלה עליה עֹל – שלא נעבד בה, שנולדה וחיה חפשיה.

הכנת האפר לא הייתה מעשה נדיר משום ארעיות המוות, ופרות רבות נשרפו בכדי שבכל עיר יהיה מקום ובו אפר.

הסיבה המרכזית לחקת התורה היא שמירה על קדושת המקדש

כָּל הַנֹּגֵעַ בְּמֵת בְּנֶפֶשׁ הָאָדָם אֲשֶׁר יָמוּת וְלֹא יִתְחַטָּא אֶת מִשְׁכַּן יְהֹוָה טִמֵּא וְנִכְרְתָה הַנֶּפֶשׁ הַהִוא מִיִּשְׂרָאֵל כִּי מֵי נִדָּה לֹא זֹרַק עָלָיו טָמֵא יִהְיֶה עוֹד טֻמְאָתוֹ בוֹ: 

לחקת התורה ישנו חלק נוסף הקשור לחפצים/כלים טמאים

וְאַתֶּם חֲנוּ מִחוּץ לַמַּחֲנֶה שִׁבְעַת יָמִים כֹּל הֹרֵג נֶפֶשׁ וְכֹל נֹגֵעַ בֶּחָלָל תִּתְחַטְּאוּ בַּיּוֹם הַשְּׁלִישִׁי וּבַיּוֹם הַשְּׁבִיעִי אַתֶּם וּשְׁבִיכֶם: וְכָל בֶּגֶד וְכָל כְּלִי עוֹר וְכָל מַעֲשֵׂה עִזִּים וְכָל כְּלִי עֵץ תִּתְחַטָּאוּ: וַיֹּאמֶר אֶלְעָזָר הַכֹּהֵן אֶל אַנְשֵׁי הַצָּבָא הַבָּאִים לַמִּלְחָמָה זֹאת חֻקַּת הַתּוֹרָה אֲשֶׁר צִוָּה יְהֹוָה אֶת מֹשֶׁה: אַךְ אֶת הַזָּהָב וְאֶת הַכָּסֶף אֶת הַנְּחֹשֶׁת אֶת הַבַּרְזֶל אֶת הַבְּדִיל וְאֶת הָעֹפָרֶת: כָּל דָּבָר אֲשֶׁר יָבֹא בָאֵשׁ תַּעֲבִירוּ בָאֵשׁ וְטָהֵר אַךְ בְּמֵי נִדָּה יִתְחַטָּא וְכֹל אֲשֶׁר לֹא יָבֹא בָּאֵשׁ תַּעֲבִירוּ בַמָּיִם: וְכִבַּסְתֶּם בִּגְדֵיכֶם בַּיּוֹם הַשְּׁבִיעִי וּטְהַרְתֶּם וְאַחַר תָּבֹאוּ אֶל הַמַּחֲנֶה: (וידבר לא, יט- כד) 

מתכות שנטמאו יש להעביר באש ולחטא בנוסף להזאת מי נדה ביום השלישי והשביעי.