אני ישן ולבי ער - יהודה ליב גורדון

תרדמה נפלה עלי ואישן שנת עועים. לא ידעתי מי ומה נסך עלי רוח התרדמה, כי בפתאום היה הדבר: השבץ אחזני ואפול על פני וארדם. הרגשתי כי אפפוני חבלי מות אבל נר אלהים טרם יכבה בי; הרגשתי כי מקור דמַי עמד, רוחי כלה, דופקי לא ידפוק, ידי ורגלי לנחושתים הוגשו, גרוני נחר ולשוני מודבק מַלקוֹחַי, אבל עוד חוּשי בי וחדרי לבי יצפנו דעת: אני ישנתי ולבי ער.

זכרתי כי בעת נרדמתי היה החורף על הארץ ורוחות רעות יצאו מאוצרותיהן לדכּא תחת רגלן כל סדרי בראשית; זכרתי כי קול פחדים היה באזני וסביב בעתוני בלהות וליוצא ולבא לא היה שלום מפני פחד פתאום ומשוֹאת רשעים כי תבוא; זכרתי כי נכספה וגם כלתה נפשי אז להחָבא כמעט רגע במשכּן מבטח ובמנוחה שאננה עד יעבור זעם. האומנם אשר בקשתי בא לי ומפני הרעה נאספתי? האומנם מת אנכי ולא אחיה ובצל שדי אתלונן? אבל הלא שומע ויודע ומרגיש אנכי את כל הנעשׂה מסביבי! ואולם מי יודע אם לא כן הוא דרך המות; אם לא גם במותו ישמע וירגיש האדם וידע את כל אשר נעשה?! נורא הרעיון ומי יכילנו! אבל מי לידנו יתקע אם לא כן הוא? הן עוד החיים בחיים. לא מת מהם גם אחד ומיד ירד שאוֹל ויעל להגיד לאדם את אשר היה בו אחרי מותו?!

לבי ער ושומע את גרי ביתי ומיוּדעי נאספים מסביבי משתאים ומבקשים לדעת אֵיכה היה הדבר, יד מי היתה בי ומי רצחני נפש. שמעתי אותם מסַפּרים כי כלב שוטה נשכני ומשתדלים לתפוס את המזיק ולהאכילני מחצא-כבד שלו; שמעתים מטפּלים בנבלה זו ימים רבים ונפשי תשתוקק להרגיעם ולאמר לבם כי חי חי עודני, אבל נאלמתי לא אפתח פי – ואני ישן.

לבי ער ושומע בבוא בני החברה הקדושה, השׂמחים כי ימצאו רעיהם קבר להתעסק בי, ובלי ספק כבר עשׂו אתי כמשפט, לולא עמד שוטר העיר בפניהם ולא נתנם לגעת בי, באמרו כי עוד לא מלאו שלשת הימים מעת יציאת נשמתי. שמעתי גם בבוא הרופא וימשש את כל אברי ויאמר כי עדיין ספק הוא בידו אם מת אנכי ואולי ישן אני ואיקץ, ולא שׂם לבו אל דברי הגבּאי אשר הראה לו סימן מובהק על מיתתי, כי לא תנוע נוצתי. כל אלה שמעתי ואתאַוה להתערב בדבריהם ולשׂוּם קץ למַחלוקתם, אבל הדבּר אין בי – ואני ישן.

ובכן היה לבי ערף שומע ויודע את כל המעשׂים אשר יעשׂו ונפשי תערוג להלוך עם כל החיים המהלכים תחת השמש, להשמיע קולי אל הרי ישׂראל, להשתתף עמהם בכל פעליהם, להתערב בשׂמחתם ולבכות בבכותם, אבל הנני מוטל כאבן שאין לה הופכים – ואני ישן.

לבי ער ושומע קול שריקות הסער המתגורר, כי עוד לא נחו הרוחות הרעות אשר התרגשו לבוא לעולם; עוד זדים ועושׂי רשעה יוסיפו על חטאתם פשע, ישׂימו שמות בארץ ויניעו עמודי התוך אשר יִישוּבו של עולם נשען עליהם; עוד דבר באופל יהלוך, קטב ישוּד צהרים וחמס בארץ וכושל על כושל. ימים מספר אחרי נרדמתי שמעתי מרחוק קול רעש גדול אדיר וחזק יוצא ממחילת עפר, קול שובר מטילי ברזל ומחולל מרכבות מלאות נוסעים, כי איש קשה ורע מַעללים חפר לנפשות נקיים וישׂם מלכּוּדתו עלי נתיב. ועוד לא יסף הקול ההוא ואשמע קול אחר קרוב אלי נורא ואיום מן הראשון, ואף הוא יוצא מבטן הארץ; ויתפוצצו יסודות צורים ויילילו קורות היכל וינוּעו אַמוֹת הספּים מפני הרעש, ואחריו קול אנקת חלל רב ועצמות נשברות וגויות מפרפרות ודם אדם שוקק בין עיי מפּלה. שמעתי קול פחדים זה יוצא מסוף העולם ועד סופו מרגיז הארץ ומרעיש ממלכות; ומזלעפה אשר אחזתני חפצה שׂערת בשׂרי לסַמר, אבל שׂכרותי היו כדרבונות וכמַשׂמרות נטועים ממקומן לא תמושינה; חפצתי לפתוח פי ברצח ולקרוא קול גדול: חמס ושוד! אבל שׂפתי היו סגורות וגרוני סתום – ואני ישן.