ימי-הבינים מתקרבים | זלמן שניאור


I

יְמֵי־הבינים מתקרבים. התקשיב, התָחוּש איש־נפש, את רחַש האבק הזוחֵל, את ריח־הגפרית הרחוק?- ואותה מועקה נעֲלָמָה באויר, בלב ובארץ;- כמו בִשעת לִקוי־החמה, עת בתים מאפירים ורופפים, ועין שמי־התכלת – עופֶרֶת, וגוֹעוֹת הפָּרוֹת מִפַּחַד, ותרנגולות מקרקרות נוּגוֹת, כְּדָגְרָן בַּסְתָו ביום גשם, וּדְשָאִים וְעֵצים מכסיפים כַּיֶרֶק שֶעָלָה בַּמרתף, וּקְפוּאִים פני־אדם וזָרִים כְּמַסְווֹת־הַדֹנֵג?- זֶה שָׁב הערפל הקדוּם מנשיַת ימי־הבינים, כּשוּב כל הנחלים לים והשמש לענני־מערב. חוזר הגלגל העתיק בַּחריקת חלודה ישנה, שטף הדם זִעַזְעָהוּ, כפרץ־יאוֹר המפתיע את גלגל הטחנה שָמֵמָה – מִשכָּן לעורבים וּלשדים; אך צִירוֹ לא רֻטַּב עוד דַיוֹ והוא חוֹרק ומֶקלל מֵחֹרֶב ואבק קרבנותיו הקדומים מְתַמֵּר משניו הסדוקות. עולה אפלת־הגוֹתִּים באש ובמורָאות באֹפֶק; כה היה מֵעולם, כה חזר הגורל אל עמי: אחרי כל בשורה אביבית שבע סְעָרות וָשֶלֶג ירשו העמים המנצחים את סגולות אדמתם ושִמְשָם; יום וַחשֵכה וקיץ וחרף וחוזר וחוזר חלילה, אהבה, משׂטֵמָה, תום לב וְעַרמומית – וככה עד עולם; עַז הוא החורף הַקָרֵב, כי אָרַך הקיץ לעמי... ימי־הבינים מתקרבים!

II

ימי־הבינים מתקרבים... כבר ירהַב הגרזן בחוֹטב, הדומֵם – באדם, שפִּתַּח אסוּריו הקודרים. מבראשית התאפק הַ חֹ מֶ ר וַחֲרוֹנוֹ בו תוסס על בוראו עָשָהו לִהְיותו ערירי בַיְקוּם המזריע מסביב. בא אז האדם לָעולם וַיכבֹּש כל חייו הרכים וצמחיו המכסים כִּקרוּם על הדומם הגֵּא וְהֶעָקָר; גִּלָּה הלוֹט מעל פניו – והנה הוא זועף וגלמוד וגבורות־עולמים בו נֶחֶנְטו והוא נֶחֱנָק וצָעֹק לא יוכל. זִוֵג לו נפשו התְּאֵבָה בִפצירה ובהַלמוּת־עֲמֵלים, ותהי אש־הכבשׁן חֻפָּתָם, וַיהיו המנגנים – מפּוּחים. דָּבַק החֹמֶר בנֶּפֶש וַיִפְרֶה וַיוֹלֶד ענקים, הֻמְּכו עֲרִיפֵי־שמים ותִקטַן הארץ הגדולה לילדיו המְגַמְּאים מרחקים ומכרסמים הרים ויערות; זִנֵּק הקיטור מנחלים ותלתליו הצחורים מתאבּכים, שָׁרַק לַחשמל כי יבֹא – וַיָבֹא וַיְרַקדוּ גם יחד. עלוּ מִכִּליות הארץ, לשמוע שירתם, מתכות ונִסְחַף כל מוּצק בִּמחולָם בִּנְהִימה ונשימה הַרְמונִית. לב־כביר התפעם בַּבַּרזל ושרירי־הנחושת נמתָּחו וגלגל שן חורק אל גלגל וגלילים עם גלילים יִשָׁקו; חָדרה עין־זכוכית לאין־סוף וחוטי הזהב־הלבן הִזְהִירו בחשך כִּשמשות מרטט החיים עֲבָרָם... אך חיים כל אלה וצולחים על חשבון הלב המִדַּלדל, עלה החומר לִגדוּלָה וַתֵרד הרוח תחתיות. מתנַקם הדוֹמם בבוֹראוֹ וּמְכַלָּה חמתוֹ בָאדם. מָצַץ בּצְמָאו הקדוּם כל תמצית הנשמות בארץ ועתה הן צמוקות וּרפויות מהיותן בימי־הבינים, מתפלשות באבק־תאוותיהן לֵרגלֵי החֹמר החוגג. תקופת־המֹח היא קמה, המֹח ההוגֶה, האכזר, החד והקר כמו גרזן, המודד כל רוח בָּאַמָּה; הוא ישב ומולך מלמעלה על טוב ועל רע ועל רֶגֶש ולועג לכל תום ולכל חזון, לגעגועֵי נביאים ועמים.- ימי־הבינים מתקרבים!...

III

ימי־הבינים מתקרבים... השָמַע לבבכם בלילה הד־מתמיד ורחוק וָרָע – צפרנים מגרדות בַּמַּחֲשָך? – זה דרקון ימי־הבינים מגרֵד לנַשֵל קליפתו. עִם תחיַת־הדומֵם התחלחַל, התקפל ויישן שנת מות,- אז צר לו בעורו הבלה וַיִשן למען החליפו: נֶאֱלַם בשבָץ מדֻמה, כגֹלֶם־הרֶמש באביב, עלו שדות־תנובה בלחייו וגפנים השׂתרגו על ערפוֹ, גידי־הנחשׁת לַחשמל ומסלות־הברזל כְּפָתוּהוּ, וּלאֻמים נדכָּאים העפילוּ וַייֲסדוּ ת