אֶפְּלָה נָּא בְיַד יְהוָה - על הריגה עצמית בתנ״ך


במקרא כלו אין אנו מוצאים התייחסות הקשורה לנושא ההתאבדות. ובתורה לא נמצאה מצווה העוסקת בכך. גם מן הבחינה הלשונית לא הקדיש המקרא מונח כולל לתיאור המעשה כדוגמת המילה 'התאבדות' שיצרה העברית המודרנית, או המונח 'איבד עצמו לדעת' המשמש בספרות ההלכה. כאשר מסופר על מקרה של התאבדות ישנו תיאור אובייקטיבי של הפעולה שהביאה למות הגיבור, כגון "ויפל... על חרבו", ״ויחנק" ואילו כאשר מדובר על משאלת מוות בלבד, עשוי המקרא להשתמש בצירוף "שאל את נפשו למות" (מלכים א׳ יט, ד ;יונה ד ח).


נחקור את מקרי ההתאבדות/המתה עצמית שבמקרא:

  • אבימלך - שכב פצוע מפלח רֶכֶב שהושלך לעברו בידי אשה. מחשש מהבושה הנובעת מכך שאשה הרגתהו, ביקש מנערו לדקרו: וַיִּקְרָא מְהֵרָה אֶל הַנַּעַר נֹשֵׂא כֵלָיו וַיֹּאמֶר לוֹ שְׁלֹף חַרְבְּךָ וּמוֹתְתֵנִי פֶּן יֹאמְרוּ לִי אִשָּׁה הֲרָגָתְהוּ וַיִּדְקְרֵהוּ נַעֲרוֹ וַיָּמֹת: (שופטים, ט', נ"ד). לא עזר מותו ביד נערו, כי מאוחר יותר מוזכר מות אבימלך ביד אשה: מִי הִכָּה אֶת אֲבִימֶלֶךְ בֶּן יְרֻבֶּשֶׁת הֲלוֹא אִשָּׁה הִשְׁלִיכָה עָלָיו פֶּלַח רֶכֶב מֵעַל הַחוֹמָה וַיָּמָת בְּתֵבֵץ: (שמואל ב יא, כא).


  • אחיתופל חנק עצמו למוות לאחר שאבשלום לא לקח עצתו [הטובה]: וַאֲחִיתֹפֶל רָאָה כִּי לֹא נֶעֶשְׂתָה עֲצָתוֹ וַיַּחֲבֹשׁ אֶת הַחֲמוֹר וַיָּקָם וַיֵּלֶךְ אֶל בֵּיתוֹ אֶל עִירוֹ וַיְצַו אֶל בֵּיתוֹ וַיֵּחָנַק וַיָּמָת וַיִּקָּבֵר בְּקֶבֶר אָבִיו: (שמואל ב יז, כג). בבידעו שאי לקיחת עצתו תביא להפסד אבשלום ולמותו ביד דוד, הותיר צוואה לביתו פן ילקח רכושו על ידי המלך, שהרי מורד במלך היה.


  • זמרי - מלך 7 ימים בלבד בישראל, כאשר גילה שמרדו באלה בן בעשא נכשל ושכנראה ייהרג על ניסיון המרד, שרף את הארמון על עצמו: וַיְהִי כִּרְאוֹת זִמְרִי כִּי נִלְכְּדָה הָעִיר וַיָּבֹא אֶל אַרְמוֹן בֵּית הַמֶּלֶךְ וַיִּשְׂרֹף עָלָיו אֶת בֵּית מֶלֶךְ בָּאֵשׁ וַיָּמֹת: (מלכים א טז, יח).


  • שאול ונושא כליו - שאול הפיל עצמו על חרבו כי פחד מהתעללות הפלשתים, ואחריו התאבד נושא כליו: וַיֹּאמֶר שָׁאוּל לְנֹשֵׂא כֵלָיו שְׁלֹף חַרְבְּךָ וְדָקְרֵנִי בָהּ פֶּן יָבוֹאוּ הָעֲרֵלִים הָאֵלֶּה וּדְקָרֻנִי וְהִתְעַלְּלוּ בִי וְלֹא אָבָה נֹשֵׂא כֵלָיו כִּי יָרֵא מְאֹד וַיִּקַּח שָׁאוּל אֶת הַחֶרֶב וַיִּפֹּל עָלֶיהָ: וַיַּרְא נֹשֵׂא כֵלָיו כִּי מֵת שָׁאוּל וַיִּפֹּל גַּם הוּא עַל חַרְבּוֹ וַיָּמָת עִמּוֹ: (שמואל א לא, ד) המיוחד בהתאבדותו של שאול הוא, שידע קודם לכן שנגזר עליו למות בעצם אותו היום. בספר דברי הימים א׳ סוכמו פשעי שאול מול ה׳, הריגת עצמו אינה אחד מהם: וַיָּמָת שָׁאוּל בְּמַעֲלוֹ אֲשֶׁר מָעַל בַּיהוָה עַל דְּבַר יְהוָה אֲשֶׁר לֹא שָׁמָר וְגַם לִשְׁאוֹל בָּאוֹב לִדְרוֹשׁ: וְלֹא דָרַשׁ בַּיהוָה וַיְמִיתֵהוּ וַיַּסֵּב אֶת הַמְּלוּכָה לְדָוִיד בֶּן יִשָׁי: (י, יג-יד)



שונה מכולם הוא מות שמשון



התאבדותו של שמשון היא המקרה היחיד במקרא שבו המניע המוצהר הוא נקמה: "ואִּנקמה נְקם אחת משתי עיני מפלשתים" והתכוון לנקמה אחת על עוורון שתי עיניו, ולא נקמה על עין