ימֵי הַפּוּרִים הָאֵלֶּה - איך יוצרים חג?




לאחר התלבטות מעושה של הפרושים אם לכלול את מגילת אסתר בתנ״ך או לא, כללוה והמשיכו ליצירת הלכות. כדרכה של המשנה, היא איננה עוסקת בשאלה אם המגילה אותנטית אלא מעבירה את מוקד הדיון והבעיה לנתיב ויכוח שולי, תוך הסתמכות על כתובים הלקוחים מפרשיות רחוקות מרחק מזרח ממערב מהמגילה עצמה, וכל איש מקרא יבין חמיסת הכתוב ואת הפקעת הפסוקים מהקשרם.


כך יצרו מקום למגילה בתנ״ך


1. אומרים שאסתר לחצה על חכמים להכלל בתנ״ך על ידי אילוץ כתובים שאינם קשורים לשאלה: שלחה להם אסתר לחכמים: ׳כתבוני לדורות׳. שלחו לה: 'הלא כתבתי לך שלישים' - שלישים ולא רבעים [שלישים: חומש, נביאים וכתובים] עד שמצאו לו מקרא כתוב בתורה 'כתב זאת זיכרון בספר' ופרשו: "כתב זאת" - מה שכתוב כאן ובמשנה תורה, "זיכרון" - מה שכתוב בנביאים. "בספר" - מה שכתוב במגילה. (הבבלי, מגילה ז, א). הפסוק בו השתמשו קורץ להמן מזרע אגג העמלקי: וַיֹּאמֶר יְהֹוָה אֶל מֹשֶׁה כְּתֹב זֹאת זִכָּרוֹן בַּסֵּפֶר וְשִׂים בְּאָזְנֵי יְהוֹשֻׁעַ כִּי מָחֹה אֶמְחֶה אֶת זֵכֶר עֲמָלֵק מִתַּחַת הַשָּׁמָיִם: (שמות יז, יד)


2. באותו מקור ר' עקיבא מבין שאם הסופר ידע מה בלב הדמות, סימן שכתב ברוח הקודש: ״אסתר ברוח הקודש נכתבה, שנאמר: 'ותהי אסתר נֹשאת חן בעיני כל רואיה' וכי כיצד ידעו מחברי המגילה שאסתר מצאה חן בעיני כל רואיה? וכי שאלו הם את כל הרואים? על כורחך רוח הקודש שרתה עליהם ולכן ידעו מה הרגישו רואי אסתר״.



המצאת הלכות, מנהגים ומצוות


בספר דברים כתוב לֹא תֹסִפוּ עַל הַדָּבָר אֲשֶׁר אָנֹכִי מְצַוֶּה אֶתְכֶם וְלֹא תִגְרְעוּ מִמֶּנּוּ לִשְׁמֹר אֶת מִצְוֹת יְהוָה אלֹהֵיכֶם אֲשֶׁר אָנֹכִי מְצַוֶּה אֶתְכֶם׃ (ד, ב). למרות האזהרה לעיל מצאנו מנהגים הפוכים למצוות:


1. תחפושות - טשטוש בין המינים הוא תועבה בעיני האל: לֹא יִהְיֶה כְלִי גֶבֶר עַל אִשָּׁה וְלֹא יִלְבַּשׁ גֶּבֶר שִׂמְלַת אִשָּׁה כִּי תוֹעֲבַת יְהוָה אלֹהֶיךָ כָּל עֹשֵׂה אֵלֶּה׃ (דברים כב, ה) הרמ"א, פוסק גדול, ראש ישיבה ומגיה ׳שולחן ערוך׳ מבטל את האיסור: ״אין איסור בדבר מאחר שאין מכוונין אלא לשמחה בעלמא״ (או"ח, תרצ"ו, ח).


2. שתיית יין ׳עד דלא ידע׳ כלומר עד שלא ידע האדם את עצמו: ״שנאמר "ושמחת בחגך" במה משמחם? ביין... ועכשיו שאין בית המקדש קיים, אין שמחה אלא ביין שנאמר "ויין ישמח לבב אנוש" (פסחים, קט, א). בתלמוד הפרסי הבינו רק שמחה, לעומת דברי אלהים חיים שכן בגנות היין נכתב רבות, וידועים מקרי נח ולוט ששכרותם הובילה למעשי ערווה מגונים, והנזיר לאלהיו נמנע מיין לגמרי. ולֵץ הַיַּין הֹמֶה שֵׁכָר וְכָל שֹׁגֶה בּוֹ לֹא יֶחְכָּם׃ (משלי כ, א).


כך הפכו את פורים לחג, החדירו את המילה חג כשכתבו ׳ושמחת בחגך׳, ואנחנו נזכור שאין זה חג ה׳, זהו יום טוב לזכרון לכל היותר, ושנית ׳ושמחת בחגך׳ נאמר אך ורק על חג הסֻכות.


2. מצוות קריאת מגילה - דרשו במשנה קל וחומר, כלומר השוו את היציאת ממצרים באותות ובמופתים לביטול גזרת המן כדי להפוך את קריאת המגילה למצווה: ״כשיצאנו מעבדות לחירות אנו אומרים את שירת הים, על אחת כמה וכמה כאשר התהפכה גזירת מיתה של המן לחיים שנאמר שירה, היא קריאת המגילה״ (מגילה יד ע"א). האם ניתן בכלל להשוות את שני הארועים? ועוד הוסיפו ואמרו ״על אחת כמה וכמה״?!