וַיִּתעָרְבוּ בַגּוֹיִם וַיִּלְמְדוּ מַעֲשֵׂיהֶם - שמות החדשים וטעות השנה המעוברת

מרגע היותנו לעם, לחודשי השנה בלוח העברי ניתן שם מספרי, למשל: וַיְהִי בַּשָּׁנָה הַשֵּׁנִית בַּחֹדֶשׁ הַשֵּׁנִי בְּעֶשְׂרִים בַּחֹדֶשׁ נַעֲלָה הֶֽעָנָן מֵעַל מִשְׁכַּן הָעֵדֻת׃ (וידבר י, יא) וכך לאורך המקרא כולו. אך מאז גלות בבל, העלו עמם השבים את שמות החדשים בלית ברירה, השלטון הפרסי היה אז בארץ. איננו יודעים מתי התקבע השינוי בלוח העברי, ייתכן ובמקביל לשינוי תחילת השנה בחודש השביעי, ביום תרועה, הוא החודש הראשון ללוח הבבלי.

מניית החודשים הבבליים וציון אליליהם של אלו היא פסולה וקלוקלת מכמה סיבות. ראשית נאסר עלינו לבטא את שמם באזהרה: וְשֵׁם אֱלֹהִים אֲחֵרִים לֹא תַזְכִּירוּ לֹא יִשָּׁמַע עַל פִּיךָ׃ (שמות כג, יג) כפי שאמר דוד מלכנו ע"ה: וּֽבַל אֶשָּׂא אֶת שְׁמוֹתָם עַל שְׂפָתָי׃ (תהלות טז, ד). השניה היא מהות השמות. השם תמו"ז לדוגמא מוזכר לשלילה ומדובר בתועבה ועבודה זרה, רע בעיני אלהינו: וַיֹּאמֶר אֵלָי עוֹד תָּשׁוּב תִּרְאֶה תּוֹעֵבוֹת גְּדֹלוֹת אֲשֶׁר הֵמָּה עֹשִׂים׃ וַיָּבֵא אֹתִי אֶל פֶּתַח שַׁעַר בֵּית יְהוָה אֲשֶׁר אֶל הַצָּפוֹנָה וְהִנֵּה שָׁם הַנָּשִׁים יֹשְׁבוֹת מְבַכּוֹת אֶת הַתַּמּוּז׃ (יחזקאל ח, יג-יד).

למעשה, כל שמות חדשי השנה העברית הם שמות בבליים:

שם החודש השביעי בלוח השנה הבבלי (tašrītu)- תשרי שם החודש השמיני בלוח השנה הבבלי (waraḫsamna) מרחשון שם החודש התשיעי בלוח השנה הבבלי (kissilimu) כסלו (מספר זכריה) שם החודש העשירי בלוח השנה הבבלי (ṭebētu) טבת (מספר אסתר) שם החודש האחד־עשר בלוח השנה הבבלי (šabāṭu) שבט (מספר זכריה) שם החודש השנים־עשר בלוח השנה הבבלי (addaru) אדר (מספר אסתר) שם החודש הראשון בלוח השנה הבבלי (nisannu) ניסן ניסן (מספרי אסתר, נחמיה) שם החודש השני בלוח השנה הבבלי (ayyāru) אייר שם החודש השלישי בלוח השנה הבבלי (simānu) סיוון (מספר אסתר) שם החודש הרביעי בלוח השנה הבבלי (du'ūzu). תמו"ז אל הפריון הבבלי (מספר יחזקאל) שם החודש החמישי בלוח השנה הבבלי (abu) אב שם החודש השישי בלוח השנה הבבלי (ulūlu) אלול (מספר נחמיה)

אם כך, מה משמעות אזכור שמות החדשים הבבליים במקרא?

במקרא ישנו אזכור לשמות החדשים הבבליים בספרים שנכתבו לאחר גלות העם לבבל, אך חלילה לנו מלחשוב שמדובר בהוראה חדשה לקיים שיטת מנייה אחרת או אישור עבורנו להשתמש בם? הרי בתנ״ך מוזכרים גם שמות אלילים ואותם אסור לנו לשאת - ואין זו סתירה פנימית. התנ״ך הוא הספר ממנו כל הדורות למדו וילמדו על קורות ישראל, ומן האזכורים הללו אנו למדים על תהליך הטמעות מנהגים לא לנו - גרי בבל היו מציינים את שם החודש המספרי יחד עם שם החודש האלילי, כי חיו בארץ בה התנהל הלוח ההוא, וגם בספרים זכריה ונחמיה - היה זה זמן השלטון הפרסי בארץ, שהתנהל לפי הלוח הפרסי.

הָיָה דְבַר ה' אֶל זְכַרְיָה בְּאַרְבָּעָה לַחֹדֶשׁ הַתְּשִׁעִי בְּכִסְלֵו: (זכריה ז, א)

וּבִשְׁנֵים עָשָׂר חֹדֶשׁ הוּא חֹדֶשׁ אֲדָר: (זכריה ט, א)

בְּיוֹם עֶשְׂרִים וְאַרְבָּעָה לְעַשְׁתֵּי עָשָׂר חֹדֶשׁ הוּא חֹדֶשׁ שְׁבָט: (זכריה א, ז)

וַיְהִי בְחֹדֶשׁ כִּסְלֵו שְׁנַת עֶשְׂרִים וַאֲנִי הָיִיתִי בְּשׁוּשַׁן הַבִּירָה: (נחמיה א, א)

וַתִּשְׁלַם הַחוֹמָה בְּעֶשְׂרִים וַחֲמִשָּׁה לֶאֱלוּל לַחֲמִשִּׁים וּשְׁנַיִם יוֹם: (נחמיה ו, טו)

וַתִּלָּקַח אֶסְתֵּר אֶל הַמֶּלֶךְ אֲחַשְׁוֵרוֹשׁ אֶל בֵּית מַלְכוּתוֹ בַּחֹדֶשׁ הָעֲשִׂירִי הוּא חֹדֶשׁ טֵבֵת: (אסתר ב, טז)

בַּחֹדֶשׁ הָרִאשׁוֹן הוּא חֹדֶשׁ נִיסָן: (אסתר ג, ז)

בַּחֹדֶשׁ הַשְּׁלִישִׁי הוּא חֹדֶשׁ סִיוָן בִּשְׁלוֹשָׁה וְעֶשְׂרִים בּוֹ: (אסתר ח, ט).

<