עניינו ומהותו של יום הכפורים מתואר באריכות בספר ויקרא פרק טז, זהו היום היחיד בו יכול הכהן הגדול לבוא אל הקודש, להזות את דם השעיר על מזבח הקטורת ועל הכפורת, פעולתו היא שמכפרת: וְכִפֶּר עַל הַקֹּדֶשׁ מִטֻּמְאֹת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וּמִפִּשְׁעֵיהֶם לְכָל חַטֹּאתָם.
ביום הכפורים, בנוסף לפעילות הכהן הגדול, על כל אדם מישראל לענות את נפשו ולהכניעה אל מול בוראו בכדי שיכופר לו בַּחֹדֶשׁ הַשְּׁבִיעִי בֶּעָשׂוֹר לַחֹדֶשׁ תְּעַנּוּ אֶת נַפְשֹׁתֵיכֶם וְכָל מְלָאכָה לֹא תַעֲשׂוּ הָאֶזְרָח וְהַגֵּר הַגָּר בְּתוֹכֲכֶם: שכן ישנם חטאי קהל ישראל, וישנם חטאי היחיד, ואלו ואלו מתכפרים בדרכם ביום זה ממש.
מעניין שבכל הפרשייה לא מוזכרת המילה צום, אותו אנו למדים מתעניות לאורך המקרא ומהפסוק: וַאֲנִי בַּחֲלוֹתָם לְבוּשִׁי שָׂק עִנֵּיתִי בַצּוֹם נַפְשִׁי: (תהלות לה, יג) מדוע המילה צום אינה מוזכרת? משום שהתורה ניתנה עבור כולם ולבטח יהיו מי שאינם יכולים להמנע ממזון או משקה, והמצוות ניתנו לחיים, ולא לסבל ומוות ככתוב: אֲשֶׁר יַעֲשֶׂה אוֹתָם הָאָדָם וָחַי בָּהֶם׃ (ויקרא יח, ה)
לעומת יום הכפורים מצוות התשובה היא מצווה שאינה תלוייה בזמן, כל אדם בכל זמן ומקום יכול לשוב אל אלהיו ממעשיו ומדרכו בחרטה אמיתית ובוידוי ככתוב: כִּי קָרוֹב אֵלֶיךָ הַדָּבָר מְאֹד בְּפִיךָ וּבִלְבָבְךָ לַעֲשֹׂתוֹ׃ ואין קשר בין שתי המצוות הללו, לא נזכרה תשובה ביום הכפורים ולא נזכרה כפרה במצוות התשובה.
חיבר מי שחיבר בין שתי המצוות הללו, וסביב כך נוצרו וקמו הלכות, מצוות ומנהגים רבים, לא ידענו מאין כל המה. ראשית - ׳עשרת ימי תשובה׳ הוא הם רעיון וביטוי שאינם מן המקרא, והם מקיפים מנהגים רבים שלא זו בלבד שאין להם עוגן בתורה אלא הם מעבר מפורש על מצוותיה, ובעינינו התרסה גמורה וסכנת נפש.
1. עשרת ימי התשובה מתחילים ביום זכרון תרועה, שהוא יום חג ומקרא קודש. חקרנו ומצאנו כאן שהמילה תרועה מתייחסת לרעות בין האלהים והאדם, ושלפי ספר היובלים בתאריך הזה ממש התרחש המפגש הראשון בין אברהם והאלהים שהצטמצם בתורתנו לדיבור ״לך לך״. אז החלה הרעות שבשלה אנו חוגגים את ׳יום זכרון תרועה׳ בתאריכו. והנה יום זה בישראל הוא יום תחילת התעניות!
התענית והעצב אסורים בימי מקרא קודש, ובמיוחד ביום זכרון תרועה. כשעזרא פתח את ספר התורה וקרא מול כל ישראל ביום תרועה כל העם בכה: וַיֹּאמֶר נְחֶמְיָה הוּא הַתִּרְשָׁתָא וְעֶזְרָא הַכֹּהֵן הַסֹּפֵר וְהַלְוִיִּם הַמְּבִינִים אֶת הָעָם לְכָל הָעָם הַיּוֹם קָדֹשׁ הוּא לַיהוָה אֱלֹהֵיכֶם אַל תִּתְאַבְּלוּ וְאַל תִּבְכּוּ כִּי בוֹכִים כָּל הָעָם כְּשָׁמְעָם אֶת דִּבְרֵי הַתּוֹרָה: וַיֹּאמֶר לָהֶם לְכוּ אִכְלוּ מַשְׁמַנִּים וּשְׁתוּ מַמְתַקִּים וְשִׁלְחוּ מָנוֹת לְאֵין נָכוֹן לוֹ כִּי קָדוֹשׁ הַיּוֹם לַאֲדֹנֵינוּ וְאַל תֵּעָצֵבוּ כִּי חֶדְוַת יְהוָה הִיא מָעֻזְּכֶם: (נחמיה ח, ט-יא) כלומר ישנה הוראה מפורשת במקרא לשמוח ואיסור להתעצב ביום הזה ממש - בסתירה למנהג הקיים.
כאילו אין הדבר חמור לכשעצמו, באה שבת שוּבה, היא השבת שבתוך עשרת הימים, שאף היא מתחללת בתפילות מיוחדות המעוררות את הלב לחרטה ועצב ביום שבת קודש לאלהינו.
2. אכילה מרובה בערב יום הכפורים היא מצווה דרבנן ״ארוחה מפסקת״ המנוגדת להגיון תענית הגוף והנפש וגם לכתובים, כפי שנלמד מספר דניאל: בַּיָּמִים הָהֵם אֲנִי דָנִיֵּאל הָיִיתִי מִתְאַבֵּל שְׁלֹשָׁה שָׁבֻעִים יָמִים: לֶחֶם חֲמֻדוֹת לֹא אָכַלְתִּי וּבָשָׂר וָיַיִן לֹא בָא אֶל פִּי וְסוֹךְ לֹא סָכְתִּי עַד מְלֹאת שְׁלֹשֶׁת שָׁבֻעִים יָמִים: י, ב-ג)
3. טבילות - בתורה הדרך היחידה להטהר היא רחצת הגוף במים חיים: וְרָחַץ בַּמַּיִם וְטָמֵא עַד הָעֶרֶב וְטָהֵר׃ הוראה זו מופיעה 21 פעמים - בכל היטהרות מטומאה. לא רק שמקווה וטבילה המים עומדים הוא זר לתורה ולהגיון, אלא שבימי תענית המנעות מרחצה היא הרצוייה וְסוֹךְ לֹא סָכְתִּי...
4. זביחת תרנגול כפרות או תשלום כופר (לרבנים כמובן) - לא רק שאין זכר למנהג עובדי אלילים הקדום הזה, ולהתעללות בנפש החי יציר כפי האל, אלא זהו מעבר חמור על האיסור לזבוח בכל מקום אחר מבית המקדש: וְהָיָה הַמָּקוֹם אֲשֶׁר יִבְחַר יְהֹוָה אֱלֹהֵיכֶם בּוֹ לְשַׁכֵּן שְׁמוֹ שָׁם שָׁמָּה תָבִיאוּ אֵת כָּל אֲשֶׁר אָנֹכִי מְצַוֶּה אֶתְכֶם עוֹלֹתֵיכֶם וְזִבְחֵיכֶם מַעְשְׂרֹתֵיכֶם וּתְרֻמַת יֶדְכֶם וְכֹל מִבְחַר נִדְרֵיכֶם אֲשֶׁר תִּדְּרוּ לַיהֹוָה: (דברים יב, יא)
5. בקהילות מסויימות מלקים את המתענים 39 מלקות. הלקאה היא שפיכת דם בצער, בין אם עצמית ובין אם לא. מדובר בהתגודדות שהיא מנהג עובדי אלילים: לֹא תִתְגֹּדְדוּ וְלֹא תָשִׂימוּ קׇרְחָה בֵּין עֵינֵיכֶם לָמֵת׃ (דברים יד, א) בצום, אי אכילה ושתייה מחלישים דיים את הגוף, ואם המקרא עצמו לא נתן ביטוי אלים כזה לעינוי - למה לקיימו?
6. מנהג התרת נדרים - זהו מעמד ציבורי בו מותרים נדרי האדם על ידי הקהלה. נודר שסרח והותר לו אף מודיע במעמד ההתרה בקול רם שכל נדר שינדור בשנים הבאות בטל ומבוטל!
התורה מאד ברורה בעניין נדרים - הנדר הוא רק מול ה׳, והוא תמיד תנאי: אם ה׳ יעשה עבורי א׳ אעשה אני ב׳, כך בכל תאורי הנדרים במקרא וזה ידוע. אם כן איך נדר, שהוא התחייבות ברמה הגבוהה ביותר לאלהים, יהיה מופר על ידי בשר ודם? כִּי תִדֹּר נֶדֶר לַיהֹוָה אֱלֹהֶיךָ לֹא תְאַחֵר לְשַׁלְּמוֹ כִּי דָרֹשׁ יִדְרְשֶׁנּוּ יְהֹוָה אֱלֹהֶיךָ מֵעִמָּךְ וְהָיָה בְךָ חֵטְא: וְכִי תֶחְדַּל לִנְדֹּר לֹא יִהְיֶה בְךָ חֵטְא: מוֹצָא שְׂפָתֶיךָ תִּשְׁמֹר וְעָשִׂיתָ כַּאֲשֶׁר נָדַרְתָּ לַיהֹוָה אֱלֹהֶיךָ נְדָבָה אֲשֶׁר דִּבַּרְתָּ בְּפִיךָ:
אלו הם חלק מן המנהגים, ודי בכך הכדי לראות את הפשע הגדול: כשאיש ישראל שמתחרט על מעשיו ורוצה להתקרב לבוראו ולזכך נפשו, הוא מגיע ליום הכפורים לאחר הטמאות במנהגים קלוקלים, חילול ימי קודש, ובכלל - עשרת ימי חטאים גדולים ומסוכנים, שחלקם בעונש כרת.
במה חוטא המקיים את המנהגים הללו:
ראשית, מחטיא את נפשו ואת גופו במעשים שאינם מצוות ה׳ ועובר על העקרון הראשי בתורה: לֹא תֹסִפוּ עַל הַדָּבָר אֲשֶׁר אָנֹכִי מְצַוֶּה אֶתְכֶם וְלֹא תִגְרְעוּ מִמֶּנּוּ: (דברים ד, ב)
שנית, מקיים מנהגי גויים עובדי אלילים לא יבואו בקהל ה׳ ואנו מוזהרים: וּבְחֻקֹּתֵיהֶם לֹא תֵלֵכוּ׃
שלישית וחמורה, היא מעבר על הדיבר הראשון לֹא יִהְיֶה לְךָ אֱלֹהִים אֲחֵרִים עַל פָּנָי: (דברים ה, ז) שכן כשאדם מקיים הלכות ומנהגים, עליו לדעת שאם לא הגיעו מהתורה, הגיעו מהעמים שסביב ישראל. שלא יטעה הטועה אחר המילה מסורת, ומנהגים מבית אבא, משום שהנה אנו רואים כיצד קהילות שונות מקיימות מנהגים ותפילות שונים זה מזה ואין האחדה כלל, אף לא בין התלמוד הבבלי והתלמוד הירושלמי, והדבר עצמו מוכיח שלא ניתנה תורה אחת שבע״פ בסיני!
כשאדם רוצה להתקרב לבוראו ולקיים מצוותיו, וחושב שקיום מנהגים ומסורת משפחתיים הם לגיטימיים כי באו מלפני דורי דורות, עליו לדעת שלא כך הוא גם אם הוא מרגיש על ידי כך קרבת אלהים.
מבחן התוצאה, שהוא הגמול והעונש, עומדים אך ורק מול התורה הכתובה, ככתוב: אִם לֹא תִשְׁמֹר לַעֲשׂוֹת אֶת כָּל דִּבְרֵי הַתּוֹרָה הַזֹּאת הַכְּתֻבִים בַּסֵּפֶר הַזֶּה: (דברים כח, נח)
ואם המנהג אינו מוזכר במקרא - הוא אסור על ישראל.
מי יתן ויקוימו במהרה דברי ישעיהו הנביא:
וְשָׁמְעוּ בַיּוֹם הַהוּא הַחֵרְשִׁים דִּבְרֵי סֵפֶר וּמֵאֹפֶל וּמֵחֹשֶׁךְ עֵינֵי עִוְרִים תִּרְאֶינָה:
וְיָסְפוּ עֲנָוִים בַּיהוָה שִׂמְחָה וְאֶבְיוֹנֵי אָדָם בִּקְדוֹשׁ יִשְׂרָאֵל יָגִילוּ: (כט, יח-יט)