אמנם עבדים אנחנו במעשינו אך רשות זו ניתנה לנו: שרעיוננו לא ישתעבד לתנאי הטבע החיצוניים כי אם יביע את תכונת נפשנו. ותחת אשר נמעיט את הבנתנו למען תתאים למעשינו, נכריח את מעשינו שיתאימו, עד כמה שאפשר, להבנתנו הבלתי מוגבלת.
תחת אשר נעמוד בשביל זהב בטוח, נעמוד במקום הסכנה אשר שם הרצון והיכולת נאבקים. ונזהר לא לאבד טיפה אחת של חיים לבטלה, כי כל יצור ויצור הוא עולם בפני עצמו.
אפשר לנו להטמין את ראשנו בחול, כבת יענה בשעת סכנה, שלא לראות את הצער והלחץ הסובבים אותנו, אבל הנשמה הערה תאזין את הצווחה התמידית של כל בעלי החיים. באפס כח עומדת חמלתנו לפני אלפי רבבות כואבים ומכאיבים, הורגים ונהרגים, ותפילת החרישית לא תשמע בהמון שאגות הטרף ונאקות הנרמסים...
בינתיים תשא הנפש הערה את צערה הדומם, ותגן על האידאל המוחלט המושל במחשבותיה, שלא יאבד בזרם המעשים הסותרים אותו. ומשנה צער לה בדעתה כי עולם המחשבות, אשר אליו היא נמלטת מן התנאים המעיקים, ואשר כל כאב לובש בו צורת יופי, כגן עדן סגור הוא לרוב יושבי תבל, ובעתיד רחוק, כשיהיו כל חיי באי עולם שמחת אהבה טהורה, ונשמת האדם תבין את הוד כל הבריאה ותביע את הבנתה ביצירות יפות, אז יזכרו בני האדם את החמלה בתור אותה גיבורה, שעשתה את עבודתה חרש בין אלפי כוחות מתנגדים שזממו להכחידה, ובמלחמת החיים המרה היתה מחבשת פצעים, ומדברת תנחומים, ומרחמת ומבינה ומלמדת את קדושת החיים בכל חזיונותיהם עד כי אפסו צער ויגון מן העולם, והיא מתה בנצחונה ונהפכה לאהבה.
כי האהבה מייחדת אותנו עם כל החזק, הנעלה והיפה, והחמלה משתפת אותנו בגורל כל החלש, הנבזה והמכוער, ושתיהן - משכן אלהים בקרב האדם.
קריאת המאמר