קופרניקוס ידע שהארץ נייחת

קיצור מאמרו של אבנר בן זקן - רמזים מתחת למנורה

המחקר רב-השנים על קופרניקוס והספרות המחקרית החדשה על אובייקטיביזציה של הטבע עדיין לא הצטלבו. במאמר זה יוצגו ממצאים ראשוניים אשר מחברים את המסורות ההיסטוריגורפיות האלה לסיפור אחד, דרכו יובן ששאלות מהתחום החזותי תרמו באופן בלתי צפוי לגיבושה של אחת מהתובנות המדעיות החשובות בהיסטוריה – הסטת השמש למרכז היקום.

המוזרויות בטקסט של קופרניקוס:

על השימוש שהוא עושה במטפורות כישופיות המתייחסות לשמש כאל אובייקט

מקורות ההשראה שהולידו מטפורות אלה

אופני הקריאה של הטקסט בסביבת גידולו של קופרניקוס.

מאחר וקופרניקוס תפש את השמש כאובייקט מטפיסי התאפשר לו להסיטה למרכז היקום, ובכך ליצור שפה פרדיגמטית (תבנית מחשבה חלופית לדגם הגיאוצנטרי) ועל ידי ציור - גם שפה חזותית אחידה. שני אלו התאימו גם בעבור מי שעסקו במלאכת הכישוף-הכוכבי וגם מי שעסקו באסטרונומיה מתמטית. הסוגיה המרכזית שעמדה לפתחו של קופרניקוס היתה הפער בין תיאור תיפקודה של השמש כאובייקט בעל הכוח הגדול ביותר ביקום לבין תיאור מיקומה באופן פורמלי מתמטי-גיאומטרי, לפיו היא עוד אחד מכוכבי הלכת.

זהו סיפורה של הדיאגרמה המדעית המפורסמת ביותר בהיסטוריה – תמונת מבנה היקום של ניקולאוס קופרניקוס שבה לראשונה הוצבה השמש במרכז. הנה היא, כפי שהופיעה במהדורה הראשונה של ספרו, הנקרא על תנועת הכוכבים ומסלוליהם (1543).

הדיאגרמה של היקום ההליוצנטרי מתוך ספרו של קופרניקוס ״על תנועת הכוכבים ומסלוליהם״ (1543).

באדיבות ספריית הוטון, אוניברסיטת הרווארד.

כמו בכל ספר מדעי המבוסס בעיקר על ייצוגים לוגיים וגיאומטריים של הטבע, הקורא זקוק רק לאינדקס של הנקודות על הדיאגרמה הנ"ל בכדי לקרוא ולהבין את משמעותן. כמו בכתבים פילוסופיים[1] הטבע מתואר באמצעות לוגיקה וטקסט המסביר את עצמו, ואיננו נדרש כלל לייצוגי-אמת של הטבע, ובכך, כל מה שנראה לעין או הנקלט בחושים נדחק למעמד של אשליה.

מי שעסק בתיאור האובייקטים של הטבע ואיכויותיהם היו העוסקים במאגיה, ובעיקר במאגיה של הכוכבים. אנשי המאגיה התמקדו בתיאורם של כוכבי הלכת, בהבנת איכויותיהם, בציורם ובשחזור צורתם על גבי ארטיפקטים וקמעות. באמצעות המאגיה הקוסמית תומרנו ונשלטו חוקי הטבע וגורל האדם. הדיאגרמה ההליוצנטרית של קופרניקוס היתה ניסיון פילוסופי-גיאומטרי להבהיר את חוקי הטבע ולתרצם כטעות אופטית של האדם הרואה את השמש, הירח, כוכבי הלכת וכוכבי השבת כסובבים את כדור הארץ.

בשביל המתמטיקאים הצליח קופרניקוס לבנות תיאור גיאומטרי אסתטי, הרמוני ואחיד לתנועתם של כל כוכבי הלכת. לגבי הפילוסופים של הטבע, חסידי אריסטו ואבן-רֻשד, קופרניקוס אף סילק כמה סתירות פיסיקליות בשיטתו של תלמי, כשבנה יקום שבו כל הכוכבים מקיפים מרכז משותף. אבל אף אחד מן החוקרים לא ראה בדיאגרמה של קופרניקוס ייצוג של אובייקט בטבע, אלא רק ייצוג אסתטי גיאומטרי המבהיר את חוקי הטבע.

זאת ועוד, לדימויים שנדפסו בספרים הישנים לא נלוותה, כפי שמקובל כיום, פסקת הסבר מתחת לתמונה האמורה להבהיר את משמעות הדימוי ותפקידו בשרשרת הטיעונים של המחבר. הטקסט המקיף את הדיאגרמה של היקום ההליוצנטרי נקבע ככל הנראה על ידי קופרניקוס עצמו[2], (טקסט דומה ממוקם סביב הדיאגרמה בכתב-היד שלפיו נדפס הספר). מכאן נוכל להניח כי הטקסט המקיף את האיור שבו מציג קופרניקוס את דימוי הרעיון ההליוצנטרי הוא בעיניו בעל חשיבות רבה להבהרת הרעיון כולו.

ואמנם, הטקסט המקיף את הדימוי מתייחס לבני סמכא מן העת העתיקה, שטענו שהשמש היא מרכז הטבע. וכך כותב קופרניקוס: "אולם, במנוחה ניצבת השמש במרכז של הכול. שהרי במקדש יפה זה, מי ימקם מנורה זו במקום אחר או טוב יותר מאשר במקום שבו היא יכולה להאיר את הכול בו זמנית? שהרי השמש לא בטעות נקראת בפי כמה אנשים 'המנורה של היקום', ׳השכל של היקום' ו'השליט של היקום' בפי אחרים. הֶרמֶס טריסמֶגיסטוּס כינה אותה 'האל הנראה', ו'אלקטרה' של סופוקלס – 'הנראית על-ידי הכול'. ואמנם, כאילו היא יושבת על כיסא מלכות, השמש מושלת במשפחת כוכבי הלכת הסובבים אותה".

בפסקה זו מבסס קופרניקוס שני מהלכים: שימוש במטפורות מאגיות הגוזרות את מיקום השמש מתפקודהּ בטבע, והתייחסות אל השמש כאל אובייקט של הטבע, בעל ייצוג אמיתי . קופרניקוס אינו מתכתב בפסקה חשובה זו עם הביקורת הפיסיקלית או המתמטית של המודל ההליוצנטרי, אלא דווקא עם מסורת אינטלקטואלית אחרת, א-רציונלית, עם הפרדיגמה של המאגיה של הכוכבים שביקשה לייצג את תפקודה ומיקומה של השמש כאובייקט.

רעיונות ומטפורות מסוג זה היו זמינים לקופרניקוס. קורפוס מקיף של כתבים אסטרולוגיים ומאגיים היו נפוצים ביותר באוספי כתבי-היד של ימי הביניים. אך השימוש במטפורות לתיאור תפקוד השמש כ"מושלת" ומכאן כ"מנורה" המאירה את היקום וכ"מלכה" המושלת בכוכבים, מצביע על מקור אחד מסוים, שאותו בחר קופרניקוס להסתיר.

לא נראה שהמקור למטפורות המאגיות של קופרניקוס הוא הקורפוס של כתבי הרמס טריסמגיסטוס, שכן למרות מרכזיותה של השמש בכתבי הרמס טריסמגיסטוס[3], איננו מוצאים בהם התייחסות לשמש כאל "מנורה" ומלכה ה"מושלת" בכוכבי הלכת. למַעט הקורפוס של הרמס, החיבור הפופולרי ביותר ששימש בתקופת הרנסנס כמדריך למאגיה של הטבע (magia naturalis) היה הפּיקַטריקס (Picatrix) או בשמו המקורי בערבית ע'איית אל-חכים, ובתרגומו העברי הימי-ביינימי 'תכלית החכם'.

הפּיקַטריקס הוא טקסט פילוסופי מן המאה ה-11 העוסק בקמעות, שנכתב באנדלוסיה; בתרגומו הלטיני הוא נעשה לאחד הטקסטים החשובים להוגים ששאפו לחולל "מהפכה מדעית-מאגית" והתכוונו לאתגר את הפילוסופיה של הטבע של אריסטו ולהעמידהּ על יסודות חדשים[4]. הפּיקַטריקס הופיע ברגע היסטורי, שבמהלכו עשו פילוסופים שימוש במושגים מאגיים כמו "כוחות", "פעולה מרחוק", "קרינה" ו"שליטה בטבע", תוך שהם מתארים טבע בעל נפש מלאה כוחות ואנרגיה, תוך שהם חונכים למעשה את הפילוסופיה האינדוקטיבית (הסקת דבר מתוך דבר או ׳תורת ההגיון׳) כפילוסופיה החדשה של המדע.

בידינו רק ידיעות מועטות על טקסט זה, שנכתב במקורו בערבית ותורגם תחילה לעברית, ועל מחברו האנונימי ומתרגמו האנונימי. מבט חטוף על תוכן העניינים מגלה כי החיבור כולל, נוסף על מרשמים מאגיים, דוקטרינות פילוסופיות החיוניות לכל מי שמתעניין במאגיה של הכוכבים. בין הדוקטרינות הללו נוכל למצוא: תיאוריה של המאגיה; תפקידה של "רוח היקום" ביצירת תנועה; מרכזיותם של השמש וקרניה כנושאות את האיכויות הפיסיקליות של "רוח היקום"; ותפקידו של המכשף בחשיפת ישויות פיסיקליות-רוחניות אלה ושליטה בהן באמצעות ניסוי, כימות ומניפולציה של חוקי הטבע. אך הטקסט לא רק מבהיר את הדרכים שלפיהן גופים "פועלים מרחוק אחד על השני" באמצעות ישויות פיסיקליות-רוחניות, ומתקדמים במרחב באמצעות המדיום של האוויר או האֶתֶר, אלא גם מבקש לצייד את הקוראים בטכניקות לשליטה בישויות פיסיקליות-רוחניות אלה, וכך ליצור "פעולה מרחוק" מניפולטיבית על הגופים השמימיים למען מטרות האדם – הוא כשף.

בהקדמה לפיקטריקס פורש המחבר את סיבת חיבורו – רצונו להאיר את טבעה של המאגיה, שנשמר בסוד על ידי הפילוסופים הקדומים. המחבר מציב את עצמו אפוא ברגע של משבר היסטורי (מן הסתם יזום על ידי הגופים השולטים - מרכזי דת), שבו התעורר הצורך ללקט את הידע האזוטרי על המאגיה של הטבע ואת המרשמים וההוראות המעשיות בתחום זה למעין "מורה נבוכים" של המאגיה על מנת להנגישהּ לציבור כולו. ואמנם, בכמה אזכורים ביוגרפיים בטקסט טוען המחבר שנועץ ב"מאתיים ספרים של פילוסופים רבים". הוא מזכיר מקורות שונים, ביניהם טקסטים הודיים, כשדיים ונבטיים במקביל לטקסטים נוספים של היוונים והמצרים, תוך שהוא מגלה שליטה מרשימה בתרבויות המזרח בעת העתיקה. המחבר האנדלוסי חי בנקודת מפתח בזמן ובמרחב, שבה הביאו עימם זרמים של חילופים בין-תרבותיים ידע ופרקטיקות מאגיות, שנוצרו בנקודות מוצא תרבותיות שונות ועברו תהליך של סטנדרטיזציה וליקוט לספר אחד, בדומה למניכאיזם.

במטפורות המאגיות של קופרניקוס אנו מוצאים דמיון מורפולוגי לפסקאות מסוימות המופיעות בפיקטריקס, שבהן מהדהדים טיעונים בעניין מרכזיותה של השמש ועוצמתה יוצאת הדופן. הפּיקַטריקס טוען שהגופים השמימיים משפיעים על הטבע בתיווכן של ישויות רוחניות-פיסיקליות הניתנות לתפיסה ושימוש באמצעות חפצים, דימויים וקמעות. הוא גם טוען שהשמש, מקורן של ישויות אלו, מושלת באמצעות קרניה ביקום כולו. בספר 3 פרק 8 מטעים הפיקטריקס: "החכמים הנבטיים אמרו שהכוח והפעולה של הגופים השמימיים מקורם בשמש" וש"כוכבי הלכת הולכים אחריה בהשפעותיהם, מצייתים לה ומשתחווים בפניה, ומפעילים את כוחם על פי מיקומה של השמש. שורשי כוחותיהם של כוכבי השבת הם בשמש ו"כוכבי השבת הם השפחות של השמש, הם משרתים אותה, מצייתים לה ומשתחווים לה".

אמונה זו לוּותה גם בטקסי פולחן. "האנשים האלה, הנבטים", מציין הפיקטריקס, "התפללו לשמש ושיננו: 'כל הדברים הנוצרים, נוצרים מן הכוח שלָך; כל הדברים הנשלטים, נשלטים על ידי המשילות שלָך; באמצעותֵך חיים כל כוכבי הלכת, וכל הדברים בטבע שורדים בזכותֵך" מה דומים הפולחן לפולחן האיסיים[5]!

הפּיקַטריקס אינו מסתפק בהבאת מטפורות כמו ׳מושלת׳ או ׳דומה למלכה׳, אלא גם מציג את המטפורה של היקום כמקדש ואת השמש כמנורה שלו. הוא מספר על חכמי הכשדים, שתיארו את העיר האגדית שייסד הרמס טריסמגיסטוס במצרים. הייתה זו עיר שהוקמה בהתאם למודל מבנה היקום. שמה היה אדוסנטין madīnat al-Ashmūnīn (מדינת החשמנים) ואנשיה היו ׳המלומדים ביותר במדעים העתיקים, בדברים העמוקים שבהם ובסודותיהם, ובמיוחד במדע האסטרונומיה׳ בפסגת המצודה שבמרכז העיר, מספרים חכמי הכשדים, בנה הרמס טריסמגיסטוס מגדל בגובה שלושים אמה ועל פסגתו קבע ספֵירה דמוית מנורה, אשר ׳צבעיה משתנים בכל יום בשבוע והיא מאירה את העיר בכל יום בצבע אחר׳.את העיר הקיפו חפצים ודימויים שונים ומשתנים, שבאמצעותם הפכו תושבי העירלמוכשרים ומלאי פעילות, חופשיים מחטא, חולשות ועצלות (שם).

בחינת היחסים הבין-טקסטואליים מראה כי המטפורות שהביא קופרניקוס בדברו על המאגיה של הכוכבים מהדהדות את אלה של הפיקטריקס. אך אנו לא נוכל להסתפק בדמיון מורפולוגי זה. האם ייתכן שקופרניקוס היה מודע לקיומו של הפּיקַטריקס ולטיעונים שבו? האם יש סיכוי שאחד מכתבי-היד של הפּיקַטריקס הגיע לידיו?

סקירה של כתבי-היד של הפּיקַטריקס ששרדו בארכיונים אירופיים שונים ממחישה את היקף הקריאה בטקסט זה ואת גלגוליו, כפי שאפשר לראות גם מציטוטים של ספרים בני התקופה. הוגים בני המאה ה-15 ראו את המאגיה והמאגיה של הכוכבים כדיסציפלינות שנולדו במזרח הקרוב בעת העתיקה כתוצאה מחילופים בין-תרבותיים של כתבי קבלה עבריים ושל כתבי כישוף ערביים. מגלגוליו של הפּיקַטריקס במרכזי הרנסנס האיטלקי ובמרכזים אירופיים אחרים התפתחה המאגיה של הטבע כתורה מעשית חלופית לפילוסופיה של הטבע. בעיני ההוגים בני תקופת הרנסנס שהיו אנטי-ממסדיים נחשבה המאגיה של הכוכבים למסגרת של מדע אינדוקטיבי לפילוסופיה של הטבע, והם הציגו המאגיה הזאת כפרקטיקה מדעית המושרשת בתרבות הלא-אירופית.

מרסיליו פיצ'ינו בספרו המונומנטלי ׳שלושה ספרים על החיים[6]׳, שזכה לתפוצה רבה, מצטט פיצ'ינו את הפּיקַטריקס בשמות הגנריים "אסטרולוגים ערביים", ו"קמעות ערביים". בהסבירו את ההיבט הטבעי של הקמעות הוא מצטט את הפיקטריקס, באומרו כי ברגע שקרני השמש פוגעות בעצם מסוים, כפי שקורה בליקוי חמה מלא, הן מתפצלות לאורך ולרוחב וכך הן יוצרות את סימן הצלב, שהוא הסימן הטבעי והאוניברסלי ביותר של כוח "נתינת החיים" של השמש (עמ׳335) . מכך הסיק פיצ'ינו כי השמש היא מקור החיים של היקום ומרכז השפעותיו.

לא רק מרכזים הומניסטיים איטלקיים מסוף המאה ה-15 השתמשו בפיקטריקס כדי להציע תובנות חדשות לפילוסופיה של הטבע. הוגים חשובים במרכז אירופה, כמו היינריך קורנליוס אגריפה ראו את המאגיה הטבעית כנושאת עימה פילוסופיה חדשה של הטבע והציבו במקום המכשף את המדען הניסויי – פרסונה שנוצרה למעשה כבר בעת העתיקה במזרח והתקיימה מתחת לפני השטח בכתבים המאגיים הלא אירופיים. במקום הפרסונה הימי-ביניימית, החוקר הפסיבי המתבונן בטבע, תיאר אגריפה את המכשף האקטיבי, הפרקטי, ה"מושך" אליו את "כוח החיים" של השמש באמצעות כימותן של השפעות קרני השמש והכוכבים, איכויותיהן ועוצמתן, תוך תרגומן לאובייקטים מוחשיים, דימויים וקמעות. לאור כל אלה טען אגריפה כי אין לכפות את המודלים המתמטיים על תופעות הטבע. הפרקטיקה המאגית והתצפיות האינדוקטיביות שנועדו לחשיפה ומניפולציה של "כוח החיים" של השמש יובילו אל המודלים המתמטיים והגיאומטריים.

ההוגים בתקופת הרנסנס המאוחר שהיו מראשוני חסידיו של קופרניקוס, כמו תומאסו קמפנלה השתמשו בפיקטריקס בחיבוריהם על המאגיה של הכוכבים ועל מבנה היקום. קמפנלה ראה במאגיה של הכוכבים מודל לבניית פילוסופיה מתוך גילוי הטבע הלכה למעשה, מלמטה למעלה. מודל כזה חייב לא רק אימוץ פילוסופיה חדשה של הטבע, אלא גם בנייה של חברה חדשה ומוסדות חדשים הפועלים כולם בצורה אינדוקטיבית ומושתתים על אדני התבונה והניסוי, שהם רכיבי היסוד ליצירת סדר חברתי צודק. מעניין לציין כי בספר שבו הוא שוטח את האוטופיה ההליוצנטרית שלו, ׳עיר השמש׳ (Civitas solis), עשה קמפנלה שימוש נסתר בפסקה המופיעה לעיל, הלקוחה מהפיקטריקס, על מנת לתאר את "אנשי-השמש", העובדים את השמש ומהללים אותה על היותה מקור החיים האולטימטיבי של היקום. זאת ועוד, הוא מתאר את מבנה עיר השמש באותו אופן שבו תיאר הפּיקַטריקס את מבנה עירו של הרמס טריסמגיסטוס, אדוסנטין: שתיהן מובאות כמודל למבנה היקום, ובשתיהן מוצג היקום כמקדש ובמרכזו אובייקט, מנורה המאירה את כל פינות העיר.

המעקב אחר קריאתם של פיצ'ינו, אגריפה וקמפנלה את הפּיקַטריקס ממחיש את עוצמתם והיקפם של גלגולי היצירה ופרשנותה בסוף המאה ה-15. כולם התייחסו אליה בדַבּרם על "כוח-החיים" של השמש, על האופן שהיא מושלת באמצעותו ביקום כולו, על האופן שבו היא פועלת כמלכה והכוכבים הם שפחותיה המצייתות לה, על האופן שבו היא משמשת כמנורה הניצבת במרכז היקום. הטיעונים שהעלה קופרניקוס בטקסט המקיף את הדיאגרמה שלו ריחפו אפוא בחללו של המילייה האינטלקטואלי שבו פעל. ספרו של פיצ'ינו, על החיים, היה נפוץ ביותר בשעתו, והקוראים גם התעמקו בו ובמשמעויותיו. אך קופרניקוס לא היה צריך להרחיק לכת לאיטליה. הוא היה עשוי להיתקל בטקסט גם בקרקוב, העיר שבה רכש את השכלתו האקדמית הבסיסית, ושבה נודעה לפיקטריקס השפעה רבה לא רק על החיים האינטלקטואליים, אלא גם על חיי התרבות והאמנות.

רק עותקים ספורים של כתב-היד של הפּיקַטריקס שרדו במאה ה-15; המלא והקדום שבהם הוא זה המהווה חלק מקודקס (המכיל גם חיבורים נוספים) השמור עד היום בספרייה היַגֶלונית בקרקוב. החומר החזותי העשיר הנמצא בכתב-היד של הפּיקַטריקס בקרקוב מסייע בתיקופו: היסטוריונים של האמנות טוענים שבגדיהן של דמויות אלה (המסמלות את הכוכבים) משקפים את אופנת הלבוש בבוהמיה בסוף המאה ה-15, וזו עדות נוספת לכך שהטקסט הועתק בנוסח מיוחד בקרקוב עצמה, עדות המורה אף היא עד כמה הייתה המאגיה של הטבע משוקעת בתרבות החזותית של קרקוב (Ameisenowa 1958) .

בהיעדרן של ראיות מוחשיות לכך שהפּיקַטריקס הגיע לידיו של קופרניקוס או לידי מישהו מחוג ידידיו, כל שנותר לנו הוא לבחון את אופייה הייחודי של אסכולת האסטרונומיה של קרקוב שבתוכה פעל קופרניקוס.

באסכולה זו התבלטו שני אישים, בעיקר בזכות פרשנותם לכתבים שהתחברו באירופה באותה עת.

הראשון שבהם הוא יאן מגלוגאו ויוהנס גלוֹגובִייֶנסיס, מרצה לפילוסופיה ולוגיקה באוניברסיטת קרקוב, ומחברם של כתבים בתחום האסטרונומיה שכללו לוחות אסטרונומיים, תחזיות אסטרולוגיות ואף פרשנות לטקסט היסוד של האסטרונומיה בעת ההיא, הנקרא מאמר הספירה (Tractatus de Sphaera), שכתב יוהנס סַקרוֹבּוֹסקוֹ).

מכל כתביו של יאן מגלוגאו חשוב לענייננו החיבור הנקרא ׳שאלות על המטאפיסיקה של אריסטו׳, שהוא הפחות ידוע והפחות נחקר מכל יצירותיו. בחיבור זה הוא מעלה טענה מוזרה בדבר מקומה של השמש ביקום: השמש היא הכוכב החשוב ביותר בין כוכבי הלכת, והיא לא רק מקור כל האור ביקום, אלא גם ״מושלת בדרכים מסוימות בתנועתם של כל כוכבי הלכת״. חוקרים רבים טענו כי קופרניקוס היה תלמידו של יאן מגלוגאו, אך בהיעדר ראיות ברורות לטענה זו, עלינו להסתפק בתיאור נסיבתי של הקשר ביניהם. קופרניקוס החל את לימודיו באוניברסיטת קרקוב ב-1491, בעת שיאן מגלוגאו היה בשיא פעילותו האקדמית בפילוסופיה של הטבע, באסטרונומיה ובאסטרולוגיה, ואפשר ששמע באחת ההזדמנויות על התיזה של יאן מגלוגאו בדבר מרכזיותה של השמש.

האישיות החשובה השנייה באסכולה האסטרונומית של קרקוב הייתה ווֹייצ'יץ' בּרוּדזֶבסקי אשר חקר את הסתירות הפנימיות בשיטתו של תלמי. בשנה האקדמית 1489-1488 הרצה ברודזאו על תנועת מסלולי הכוכבים על פי מַשַאללה, האסטרולוג הפרסי המפורסם, שחיבורו ׳על המדע של תנועת הגלגלים[7]׳ נמצא אף הוא בקודקס שבו נכלל כתב-היד של הפּיקַטריקס בקרקוב. ברודזבסקי התפרסם בעיקר בהיותו הראשון שכתב (ב-1482, בוונציה) דברי פרשנות לספרו של גיאורג פון פּוֹיירבך ׳תיאוריות פלנטריות חדשות׳, שבו טען כי השמש ממלאת תפקיד בחישוב תנועתו ומיקומו של כל אחד מכוכבי הלכת. ברודזבסקי הביא את הטענה הזאת לתחום האסטרולוגיה. על פי תיאורו ממוקמת השמש "במרכז של הכוכבים, כמו לב", וחום השמש "מפיץ ומחייה את הזרעים הנותנים חיים". ברודזבסקי המשיך וטען כי "המורה (פויירבך) הוסיף התאמה (קורלציה), המביאה לידי כך שלכל תנועותיהם של כוכבי-הלכת יש קשר מסוים לשמש. זאת משום שיש להם קשר טבעי לשמש כאל גוף המאיר את הכול והמשפיע על תנועתם, השפעותיהם ופעולתם". בטענה זו הלך ברודזבסקי צעד אחד מעבר לזה של פּויירבך, תוך שהוא מתייחס ישירות לשמש כאל מקור איכויותיהם וכוחותיהם של שאר הכוכבים, וכאל גורם המאזן באופן פיסיקלי את פעולתם של הגופים השמימיים האחרים.

במהלך זה מכניס למעשה ברודזבסקי את תורות המאגיה של הכוכבים אל תוך האסטרונומיה, והדור הבא של האסטרונומים בקרקוב הוא שידוּן בפער העצום בין תפקודה של השמש לבין מיקומה, אותו פער שבין הטענה כי היא מקור השפעה על כל כוכבי הלכת האחרים לבין מיקומה הפריפריאלי יחסית באסטרונומיה של תלמי. מסתבר שמהלך זה היה למשימה הגדולה ביותר שבפניה ניצב קופרניקוס, שבהסיטו את השמש למרכז היקום יישר את ההדורים וייצר את התאמה הנכספת בין המאגיה של הכוכבים לבין הגיאומטריה של מערך הכוכבים.

עדות לכך שאכן זו הייתה הבעיה המרכזית שעמדה לפתחו של קופרניקוס אנו מוצאים בדבריו של תלמידו היחיד וחסידו הנלהב – יואכים רטיקוס בספרו שנכתב ב-1540, הנקרא דיווח ראשוני (Narratio Prima), שבו הקדים לספר לעולם על התיאוריה ההליוצנטרית המהפכנית של קופרניקוס, חזר רטיקוס על טיעוניה של המאגיה של הכוכבים והצהיר כי כבר חכמי העולם העתיק ראו את השמש כבעלת כוח השולט בתנועתם של שאר כוכבי הלכת. "השמש היא המנהיג, המושל, המלך של היקום", כותב רטיקוס, ולכן היא "הגורם העיקרי והראשוני לכל תנועה ולכל אור".

בפסקה של קופרניקוס הסובבת את הדיאגרמה ההליוצנטרית, כמו בתיאורו של רטיקוס, אנו מוצאים סימנים לכך שהשאלה הגדולה שהטרידה את קופרניקוס הייתה היחס הלא פרופורציונלי בין תפקודה של השמש לבין מיקומה.

לסיכום, ממצאים אלו מצביעים על כיוון חדש בתולדות חייו והגותו של קופרניקוס ובחשיבה הפילוסופיה שהניעה אותו להעביר את השמש למרכז היקום. קופרניקוס פעל לא רק במסגרת השיח המתמטי הגיאומטרי שניסה להסדיר את חוסר ההרמוניה במודל הגיאוצנטרי של תלמי. הוא לא פעל רק במסגרת השיח הפילוסופי הפיסיקלי שניסה להתאים את מודל היקום לעקרונות הפיסיקה של אריסטו. יתרה מכך, ניכר כי קופרניקוס היה נתון רובו ככולו לטקסטים, לפרקטיקות ולדיונים נרחבים על המאגיה של הכוכבים שהתקיימו בקרקוב, ואשר הציפו את הסתירות המשמעותיות בין כוחה של השמש לבין מיקומה הפריפריאלי בשיח המדעי בן זמנו.

הסתירה בין הפרדיגמה הפונקציונלית של המאגיה של הכוכבים לבין הפרדיגמה הצורנית של האסטרונומיה הגיאומטרית הישנה הייתה למעשה הבעיה הבוערת ביותר בסביבתו האינטלקטואלית של קופרניקוס והיא שדחקה בו להסיט את השמש למרכז היקום. הפרדיגמה של המאגיה של הכוכבים הייתה היחידה שתפסה את הטבע כאוסף של אובייקטים שאפשר לתאר את איכויותיהם, כוחם ופעולתם. תיאור שכזה לא היה אפשרי באמצעות שימוש בטקסט לוגי, כפי שנעשה שוב ושוב במסורת האריסטוטלית, וגם לא באמצעות דיאגרמות גיאומטריות אוקלידיות, אלא רק באמצעות דימויים וארטיפקטים – ציורים, מטבעות וקמעות. ארטיפקטים שכאלו היו לאובייקטים שלא רק תמצתו את התיאור הפיסיקלי של גורם שמימי זה, אלא גם אפשרו את השימוש בהשפעותיו ובכוחותיו. זאת ועוד, כאשר בחר קופרניקוס להניח סביב הדיאגרמה ההליוצנטרית טקסט המהדהד טענות שעניינן מאגיה של הכוכבים יחד עם מטפורות המתייחסות אל השמש כאל אובייקט, הפכה הדיאגרמה עצמה לתיאור של אובייקט של הטבע שבו מתגלה השמש מבעד לסדר הגיאומטרי של הדיאגרמה כמנורה המאירה בקרניה את היקום כולו.

ממצאים ראשוניים אלו מצביעים על הסיבות שהניעו אותו "להסיט" את השמש למרכז היקום. קופרניקוס לא פעל כאמור רק במסגרת השיח המתמטי-גיאומטרי ובמסגרת השיח הפילוסופי פיסיקלי; הוא היה משוקע גם בטקסטים, פרקטיקות ודיונים נרחבים שנקשרו במאגיה של הכוכבים. הדיאגרמה עצמה התגלתה במסגרת תהליך זה כמתארת סדר לא גיאומטרי, קרי: כמייצגת אובייקט של הטבע. בכך היה קופרניקוס הראשון שטען כי הייצוגים הגיאומטריים חייבים לייצג מציאות ריאלית של הטבע.

השמש והאיסיים:

לשיטתו של גורדייף תהליך הבריאה מתממש בצורה מדורגת כאשר כל דרגה משפיעה באופן ישיר רק על זאת שמתחתיה. מיקומו של כדור הארץ במדרג הקוסמי הוא מתחת לשמש שלנו, שנמצאת מתחת לשמש 'מוחלט' - מקום מושבו של האל הבורא (בדומה לכיסא הכבוד במקרא ובספרות האיסיית). יתרה מכך, על פי גורדייף השמש שלנו כמו כל שתפקידה להתמיר את התנודות שאותן היא מקבלת 284 דבר אחר ביקום היא ישות חיה, 281ג.א. גורדייף, ”סיפורי בעל זבוב לנכדו", הוצאת שוקן, 2002 ,עמוד 506. 282ג.א. גורדייף, ”סיפורי בעל זבוב לנכדו", הוצאת שוקן, 2002 ,עמוד 511. 283ג.א. גורדייף, ”סיפורי בעל זבוב לנכדו", הוצאת שוקן, 2002 ,עמוד 513. 284 הכימאי וחוקר האטמוספירה ג'ימס לאבלוק הציג דעה דומה להשקפתו של גורדייף כשטען שכדור הארץ הוא ישות חיה. השקפה זו נקראת "תאוריית גאיה" שמוכרת כהיפותזה מדעית לגיטימית. סקירה בעברית על תאוריית גאיה ניתן למצוא באתר של המכון למדעי כדור הארץ באוניברסיטה העברית. ממקור הבריאה הרוחני ולהעביר אותן לכוכבי הלכת על מנת לקיים אותם. לפיכך בנוסף להיותה המקור הפיזיקלי של החיים על פני כדור הארץ, השמש משמשת גם כמקור לאנרגיה רוחנית שמקורה באל הבורא. תפקידה הרוחני של השמש כפי שבא לידי ביטוי בשיטתו של גורדייף, יכול להסביר את חשיבותה של השמש אצל האיסיים. ייתכן שההסברים הקוסמולוגיים/רוחניים שמופיעים אצל גורדייף הם חלק מתורה איסיית אזוטרית שלא הועלתה על הכתב, אולם התבטאה ביחס מיוחד אל השמש.

----

[1] הפילוסופיה של אריסטו והאסטרונומיה של תלמי – עמודי התיאוריה הגיאוצנטרית – לא נזקקו לאובייקטים בשביל לתמוך בתיאוריות שלהם, די היה בתיאור ציורי-הגיוני. [2] או באמצעות תלמידו יואכים רטיקוס שלקח את מלאכת ההתקנה של כתב היד לדפוס. [3] כאשר קופרניקוס מתייחס לקורפוס זה הוא עושה זאת בגלוי, ואף שם מילים בפיו של הרמס טריסמגיסטוס, כגון "השמש היא השכל של היקום". [4] הרמב״ם ליהודים, אבן רשד למוסלמים, ותומס אקוינס לנוצרים.(ג.פ) [5] ״בדרך מיוחדה הם עובדים את אלוהים: לפני עלות השמש אינם מוציאים מפיהם דבר חול והם פונים אליו (אל השמש) בתפילות אשר קבלו מאבותיהם, כאילו הם מחלים את פניו לעלות.“ ״פעמיים בכל יום הם נוהגים להתפלל, ערב ובוקר, שעה שזורחת השמש, שואלים הם על הצלחת היום, היינו על הצלחתו לאמתו, על שאור מן השמיים ימלא את לבם.“ יוסף בן מתתיהו, ”תולדות מלחמת היהודים עם הרומאים", תרגום י.נ. שמחוני, הוצאת מסדה, תשט"ז. ספר ב', פרק שמיני, עמוד קי"ד. [6] De vita libri tres [7] Dorbise  Scientia Motus