אַל תְּבוֹאֵנִי רֶגֶל גַּאֲוָה

ארחות צדיקים

פרק 1 - שער הגאווה

שער הראשון נדבר על מידת הגאווה, ומה טוב שנזדמן תחילה לכל השערים מפני חיוב האדם להבדל ממנה כי היא פתח לרעות רבות, ולא ראינו כזאת לרעה בכל המידות. לכן צריך האדם להתחכם להנהיגה אל המנהג הראוי ולדחות אותה במקום שאינה ראויה בו.


הגאווה היא המטבע אשר פסל ה׳ ברוך הוא והזהירנו עליה בתורתו. כמו שנאמר: "השמר לך פן תשכח את ה' אשר הוציאך מארץ מצרים" (דברם ו, יב). כי הגאה ישכח יוצרו ככתוב: "ובקרך וצאנך ירביון וכסף וזהב ירבה לך... ורם לבבך ושכחת את ה' אלוהיך... ואמרת בלבבך כחי ועצם ידי עשה לי את החיל הזה, וזכרת את ה' אלוהיך כי הוא הנתן לך כוח לעשות חיל" (שם ח, יג-יח). ובמשפט המלך נאמר: "לבלתי רום לבבו מאחיו" (שם יז, כ). אם הזהירה תורה אפילו במלך כל-שכן בהדיוטות שלא ישתררו זה על זה.


הגאווה מתחלקת לשני חלקים: האחד - גאוות האדם בגופו והחלק השני - גאוות האדם במעלות החוכמה ובמעשיו. גאוות האדם בגופו יש בו שני חלקים: האחד טוב והאחד רע וזאת היא גאוות האדם בגופו הרעה: בעת שתתגבר הגאווה בלב האדם אז תמשול על האדם מקדקודו עד כף רגלו: בראשו ובגרונו - ׳יען כי גבהו בנות ציון ותלכנה נטויות גרון׳ (ישעיה ג, טז); בידיו וברגליו - ׳אל תבואני רגל גאווה ויד רשעים אל תנדני׳ (תהילים לו, יב); בעיניים - ׳עינים רמות׳ (משלי ו, יז); באוזניים - לא ישמע דברי העניים האומללים; בריח אפו - בעמדו אצל עניים או כשנכנס לבתיהם, הם סרוחים בעיניו ואף בדבריו ידבר על צדיק עתק בגאווה. וגם נכרת בעניין מאכל ומשקה ובמלבושי בגדי גאווה מלבושי נכרי, ועל זה הוזהרנו בתורת משה, שנאמר: "ולא תלכו בחוקת הגוי" (ויקרא כ, כג); וכתוב: "ובחוקותיהם לא תלכו" (שם יח, ג); ונאמר: "השמר לך פן תנקש אחריהם" (דברים יב, ל) - הכל בעניין אחד הוא מזהיר, שיהא ישראל מובדל במלבושיו ובדבריו ובכל מנהגיו מן הגויים, וכן הוא אומר: "ואבדיל אתכם מן העמים להיות לי" (ויקרא כ, כו).


בעלי הגאווה הם מתועבים בעיני ה׳ שנאמר "תועבת ה' כל גבה לב" (משלי טז, ה) והוא נמסר ביד יצרו, כי אין עזר ה׳ עמו אחרי אשר הוא תועבת ה׳. ואפילו לא נתגאה על שום אדם לא בדבור ולא במעשה אך בלבו לבד הוא מתגאה נקרא תועבה, שנאמר: "תועבת ה' כל גבה לב" שאפילו אין לו גבהות אלא בלב נקרא תועבה. כל אדם שיש בו גסות הרוח מתמעט שנאמר: "רומו מעט ואיננו" (איוב כד, כד); וראוי לגדעו כאשרה, שנאמר: "ורמי הקומה גדועים" (ישעיה י, לג); ונאמר: "גבר יהיר ולא ינוה" (חבקוק ב, ה).


הגאווה מביאה לידי רדיפות ממון להשתרר על בני-אדם. וכבר ידעת מה אירע לקורח ועדתו מחמת גאוותו, שבקש להתגדל ולקחת גדולה שלא ניתנה לו מן השמים ומתוך כך נכנס למחלוקת, ומן המחלוקת יצאה קנאה ושנאה. וכל אלו מידות פחותות מאוד, כאשר יתבאר.


סוף דבר: כל המקשט את גופו כדי להתגאות, הרי זה שוכח אלהיו ולא יחוש על המצוות ולא ירדוף אחר מעשים טובים כי כל כוונתו על עצמו לקשט גופו הכלה, אשר אחריתו רימה. והמקשט גופו הוא קרוב לזימה כי יתראה לפני נשים לשאת חן בעיניהן, ומתוך כך יתקרב אצלן ויבוא לידי שחוק וקלות ראש. וגם האישה המקשטת לפני האנשים, בזה היא מדלקת לבם ומכנסת הרהורים בלבם, ובזה עונשה גדול מאוד שהיא נותנת מכשול לפני רבים.


ועוד הגאווה מביאה לידי תאווה, כי המתגאה לבו רחב ומתאווה לכל דבר, ותאווה היא המידה הרעה שבכל המידות, כי יתאווה מחמת גאוותו להתלבש בבגדים יקרים ולבנות בתים גדולים ולאכול מאכלים טובים. כי המתגאה לעולם לדברים גבוהים יחמוד, ואולי אינו משיג ידו לדברים אלו, ומתוך כך יבוא לידי גנבה וגזלה כי המתגאה לבו חומד להתעשר ולא יהיה שמח בחלקו כי ימעט בעיניו מה שיש לו לפי רוב הוצאות תאוות גאוותו.


ועוד הגאווה גורמת שלא יהא סבלן לסבול על הבריות, ואין צורך להאריך בפחיתת מי שאינו סבלן כי ידוע הוא לכל.


וזאת היא גאוות הגוף שהיא טובה:


שמא יאמר האדם: הואיל והגאווה היא מידה רעה כל-כך אפרוש ממנה ביותר, עד שלא יאכל בשר ולא ישתה יין, ולא ישא אשה ולא ישב בדירה נאה, ולא ילבש מלבוש נאה אלא השק והצמר וקרועים ומלוכלכים, ומשתמש בכלים מלוכלכים ומאוסים, ולא ירחץ פניו ידיו ורגליו עד שישחיר תארו משאר אנשים. וכל זה - כדי שיתרחק מן הגאווה עד שלא יוכל להתרחק יותר.


המהלך בדרך זה נקרא חוטא, ועל עניין זה וכיוצא בזה אמר שלמה: "אל תהי צדיק הרבה, ואל תתחכם יותר, למה תשומם" (קהלת ז, טז). הדרך הישר באדם, שיהא נקי בכל ענייניו כי הנקיות הוא גדר של מעשים טובים. כיצד? ילבש בגדים בינונים ולא מלבושים עניים המבזים לובשם אלא בגדים בינונים נאים ונקיים, העני לפי עניו והעשיר לפי עשרו, ואסור שימצא כתם או שמנונית על בגדיו ולא יהיו קרועים, ולא יהיו מתוקנים כבגדי גסי הרוח.


גם מאכלו יהא נקי ולא יאכל מעדני מלך אך מאכל בינוני ומשקה בינוני לפי השגת ידו, ולא ישתה ולא יאכל בכלים מאוסים פן יעבר על "אל תשקצו את נפשתיכם" (ויקרא יא, מג) אלא הכל יהא בנקיות. גם שולחנו גם מיטתו תהיה נקיה וכל ענייניו יהיו נקיים. גם גופו יהא נקי ולא מזוהם אך יזהר לרחוץ פניו ידיו ורגליו וכל גופו. וכל הנזהר בדברים האלו לשם מצווה ולא כדי להתקשט ולהתגאות, אף-על-פי שאלו דברים נראים כמו גאווה, כיון שכונתו לשם שמים יש בו מצווה.


גאוות חוכמה ומעשים טובים יש בה שני חלקים, האחד טוב והאחד רע.הגאווה הרעה היא אשר יבזה בני-אדם בלבו ובפיו וכולם קטנים ופחותים בעיניו, ומהלל ומשבח עצמו שהוא גדול בחוכמה ומתוך כך לא יודה על האמת מרוב גאוותו, ולעולם נראה בעיניו חכמתו ועצתו ודבריו ומעשיו שהם משובחים ממעשה וחכמת עצת חבריו, ומתפאר תמיד בחכמתו ובמעשיו כי הוא חפץ לקבל שבח וכבוד על דבריו הישרים. ועל זה אמר שלמה: "יהללך זר ולא פיך" (משלי כז, ב).


הגאה לעולם יחזיק טובה לעצמו ומתוך כך לא יטרח על התורה, כי לא יחוש על כבוד שמים רק שיודה לו העולם שהוא אדם טוב וחכם ובזה יש לו די, ותמיד הוא שמח במכשול חבריו ובמעוט ידיעתם ומתכבד בקלון חבריו. אדם שכל מעשיו טובים הם ומתהלל בהם להתכבד, דומה לתבשיל חשוב מאוד בכל אבקת רוכל וראשי בשמים העומד אצל האש עד שיהא מקדיח ומסריח עד שלא שווה לאכול מחמת מרירות שרפת האש - כך האדם המתפאר במעשים, מקדיח ומסריח במהללו מעשיו הטובים.

והמתפאר בחכמתו ובמעשיו שאין בו, אין מידה רעה כמותה ואין דוגמתה. דע, שאנחנו מחוייבים שיהיו כל מעשינו מיוחדים לשם הבורא יתעלה, בגלוי ובסתר, וכל מעשה עבודת אלוהים יהיה להגיע אל רצונו בלבד, בלתי רצון בני-אדם לקוות שבח על מעשהו ולקבל כבוד אך יעשה הכל לשם האל המשקיף אל הלב, כמו שאמר הכתוב: "אני ה' חקר לב בחן כליות" (ירמיה יז, י) לכן אם לא יזהר בחוכמה ובזריזות להינצל מן הגאווה אף-על-פי שיש בידו תורה ומעשים טובים הוא יורש גיהנם כי היצר אורב לו ומביא טענות וראיות להביא האדם לידי גאווה ותהיה חכמתו לטרדו מן העולם. לכן אל יתעצל מלנצח יצר הרע יום יום וזה נקרא מלחמה גדולה.


ובעבור שהגאווה שורש להרבה מידות פחותות וגם היצר משתתף ומתערב בלב האדם וכל עניין היצר הוא להכזיב האמת ולאמת השקר, והוא מלמד את האדם להתגאות ומביא לו ראיות, ולכן צריך אתה להתחכם כנגדו.


תחילת תחבולותיו של היצר הוא מקשה לבו ומגביהו וממתיק לו הגאווה ושאר מידות רעות; ואף כי יודע האדם בודאי שיש פשע ועוון בגאוותו, אפילו הכי עובד במזיד ומתגאה, כי היצר מבעיר את לבו אחר הכבוד עד שלא יחוש על העבירה. אבל האדם שהוא זך במעשיו ולא יתגאה ולא יהלל עצמו כשיודע שיש עבירה בדבר, אז יבוא היצר הרע ויערך עוד מלחמה להפילו ללכדו ברשתו ויורה היתר ומסביר לו סברות שיש לו מצווה ושכר על מה שמתהלל ומתפאר. וכך יאמר לו היצר: כבר הגעת למעלת חוכמה וחסידות וראוי לך להתרצות ולהשתדל למצוא חן בעיני העולם ולהחניף להם לגלות להם חכמתך וצדקתך כדי שיאהבוך. וכל זה ראיות שקר כי אותה הסברה היא ענף מן הגאווה.

אבל העניין הזה הוא כמו שאמר הכתוב: "ברצות ה' דרכי איש גם אויביו ישלם אתו" (משלי טז, ז). וכך פרוש העניין: אם האדם לא יתהלל לפני בני-אדם ולא ישתדל למצוא חן בעיניהם בעשותו מעשיו הטובים ואף-על-פי-כן אוהבים אותו, זהו ראיה גדולה שה׳ אוהב אותו וזרה לו אהבה בלבות בני-אדם ושם לו שם טוב על לשונם. כי אין ה׳ אוהב אלא לומדי תורה ומקיימים אותה.


אחר-כך יסיתך היצר לגלות חסידותך ומעשיך הטובים לפני העם ומביא ראיה: אולי יעשו גם הם כמוך? וגם זה נמשך מן הגבהות. וראינו כמה גדולים שלא עשו אלא לפני תלמידיהם וחבריהם כדי שימשכו אחריהם ויחזיקו במעשיהם, ודאי זה מצווה כדי לחבב להם מעשים טובים, ואפילו בפני אלו לא יתגאה בלבו באמרו "זה אני יודע" או "זה אני עושה", אבל לפני העולם באמת אסור לגלות להם.


גם אם תלך בענווה ותעמוד להתפלל באריכות ותלמד בקביעות, יפתך היצר להתגאות ויאמר לך: עתה הרואים אותך בני-אדם יחשבוך ויכבדוך בעבור דרכיך הטובים, ויש רווח גדול בזה מתוך שאתה חשוב בעיניהם יקבלו מוסרך ותוכחתך. כל זה הבל, כי בעשותך מעשה הטוב לשם ה׳ ברוך הוא לבד, דברי תוכחתך יתקבלו בפני העולם גם אם לא תחשב כך, כי אין קבלת התוכחה תלויה במחשבותיך.


ואחרי שתסתלק מכל זה יסיתך היצר ויאמר לך: לא יתכן שתהיה עבודתך שלמה עד שתתרחק מהן לגמרי, כגון שתכסה מעשיך הטובים ולהורות הפוך ממה שהיה כבר בלבך. תתפלל קצר, וכשתרצה ללמד שום חוכמה - תתייחד, ולא ידע זאת שום אדם זולת ה׳ ולא תָראה שום מידה טובה אך להראות העצלות במעשה העבודה, כדי שלא יצא לך שם ותפסיד שכרך, ולא תצווה על הטוב ולא תזהיר מן הרע ולא תודיע חכמתך לאיש זולתך, ולא תראה סימן ירא-שמים ולא אות, כגון ציצית אלא תתנהג במנהגם ותלך בדרכיהם ותהיה מערב עמהם במאכל במשתה ובחדווה וברוב השחוק. כל זה מענייני היצר ללכוד בני-אדם ברשתו, והעושה עניין זה לשם מצווה מפסיד אלף אלפים יותר משכרו, ודומה לבורח מאש קטנה לאש גדולה.


אך הישר הוא: להתפלל בכוונה באריכות, ויצווה על הטוב ויזהיר מהרע, ויעשה כל הטובות בגלוי ובסתר, ואם יכבדוהו על זה וישבחוהו - אין מזיק לו בשבח אחרי שלא כוון לזה בשעת המעשה. לכן בעת אשר תעשה מעשה הטוב תבחין בעצמך ממי אתה מקווה הגמול, אשר מהאל - הוא שלם, אבל אם מאחרים - אינו שלם. וגם תבחין אם זה המעשה אשר תעשה לפני העולם, אם היית עושה בייחוד בחדרי חדרים בזה העניין אשר אתה עושה ברבים, ואם יתברר לך זה אז מעשך שלם. כל מה שספרנו נגד יצר הרע אינו כי אם טיפה מהים נגד מה שחייב להיזהר בו, כי בכל דבר ובכל מעשה ובכל מידה בא היצר לשחת ולקלקל, ופתחנו פתח להודיע עניין היצר למי שלא ידע תחילת דרכיו. והחכם יבין וימהר לסלקהו מתוכו "וטהר ידים יסיף אמץ" (איוב יז, ט).


הגאווה במעלת החוכמה משובחת שנאמר: "כי אם בזאת יתהלל המתהלל השכל וידע אותי" (ירמיה ט, כז). ויוסיף הודאה לבוראו וגם דעה והשכל ומידות טובות בתפילה לומר: מודה אני לפניך, שנתת חלקי מלומדי התורה ולא מיושבי קרנות. ועל זה נאמר: "ויגבה לבו בדרכי ה'" (דברי-הימים-ב יז, ו). כי יהיה אדם יקר-רוח וגבה-לב בענייני העולם הבא, שלא יספיק לו במה שיזדמן לו, ולא יאמר די במה שימצא ידו מהם, אלא ימעט בעיניו כל מעשהו ותגבה נפשו למעלה תמיד, ויתרעם בנפשו כמו שמקצר מעבודת הבורא ברוך הוא. וזאת הגאווה אינה מזקת לענווה אך מסיעתו וגורמת לו לשמוח במעלות הטובות, ולשמוח בכבוד חבריו ולחוס על כבודם.


והגאווה נגד הרשעים היא משובחת מאוד להוכיחם ולהכלים אותם, ולא ייכנע להם ויצווה על הטוב ויזהיר מהרע כפי יכולתו, אף-על-פי שזה דומה בעיני העולם כמשתרר וכמתגאה, אחרי שלבו לשם שמים הרי זה משובח. ולא ייכנע לרשעים כמו מרדכי שלא נכנע להמן (אסתר ג) ובכל מקום שיש מצווה - עליו לעשות, ולא ייכנע כלל לרשעים לעזוב הטוב מפני השפלתו לפניהם. וזה צריך חוכמה מתי ישתרר נגדם בדבר מצווה, כי פעמים אינו שווה שיעמוד נגדם, שאם יעז פניו נגדם בעבור מצווה אחת יפסיד אותם מאה מצוות. לכך צריך החכם להתבונן לפי השעה והעניין ולפי זה יסדר מעשיו, כי יש דבר שצריך לעזוב בשבילם ויש דבר שלא יניח בשבילם בשום עניין. וצריך בגופו ובמאודו לעמוד נגדם ולא ייכנע להם. וכל זה בדבר מצווה, אבל בעניין משא-ומתן ייכנע לפניהם ויעשה עימהם לפנים משורת הדין בכל דבר, וזהו מצווה גדולה.


ומי שיש בו מידת הגאווה, צריך להשתדל ולשוב ממנה כי היא מגונה מאוד וההזק שלה רב ומצוי תמיד, והתועלת שיש בה מעט, לפיכך צריך להתרחק ממנה מאוד כי הגאווה מביאה את האדם לשבר ושפלות, כמו שנאמר: "לפני שבר גאון" (משלי טז, יח), ונאמר: "גאות אדם תשפילנו" (שם כט, כג). וכבר ידעת מה אירע לפרעה באמרו "מי ה' וגו" (שמות ה, ב); ולגלית הפלשתי שאמר "אני חרפתי את מערכות ישראל" (שמואל-א יז, י); ולסנחריב שאמר "מי בכל אלוהי הארצות אשר הצילו את ארצם מידי כי יציל ה' את ירושלים מידי (ישעיה לו, כ); ונבוכדנצר באמרו "ומן הוא אלה די ישיזבינכון מן ידי" (דניאל ג, טו); והדומה להן אשר אמרו כדבריהם, ואחריתם היה בוז וקלון. ומי שהוא במידה זו אינו ניצול מחטא ועוון כמו שאמר החכם: "זד יהיר לץ שמו, עושה בעברת זדון" (משלי כא, כד).


ונאמר: "כי טוב אמר לך עלה הנה מהשפילך לפני נדיב" (משלי כה, ז). בעת שרואה אדם שמידת הגאווה מתגברת עליו, צריך לחשב דברים המבהילים את לבו, שבא מטפה סרוחה וישוב לעפר ורמה, ויתן דין וחשבון לפני מלך מלכי המלכים אלהי האלהים, ויחשוב על הגאים שנתגאו ועברו מן העולם שנשתכחו והיו כלא היו מעולם ומה הועילה להם גאוותם?


גדר להתרחק מן הגאווה ומשאר מידות רעות:


הרוצה לעקור הגאות מלבו מכל וכל לא יוכל לעשות זה במחשבה לבד, אלא בתחילה צריך להתרחק מן הגבהות עד קצה האחרון. כיצד? אדם שהיה רגיל ללבוש בגדים חשובים ומתוקנים כמלבושי גסי הרוח, ורוצה לשוב מזה - אם ילבש בגדים טובים ויתקן אותם במידה בינונית, בזה לא יעקר מלבו הגאות; או אם היה מנהגו להתכבד ולהשתדל בדבריו או בשאר מעשיו - אין תקנה לתקן עד שינהיג עצמו בביזיון הרבה וישב למטה מן הכל, וילבש בגדים המבזים את לובשיהם וכיוצא בדברים אלו עד שיעקר גבה-הלב ממנו. וכן מי שהוא בעל חמה וכעס הרבה, תחילה ינהג עצמו שאם הכו אותו או קללו אותו לא ירגיש כלל וילך בדרך זו זמן רב עד שיעקור שורש הגאווה ממנו, ואז יחזור וילך בדרך האמצעי וילך בה כל ימיו. ועל דרך זה יעשה בכל המידות הרעות: מתחילה יתרחק ממנה עד שלא יוכל להתרחק יותר וינהג בזה זמן רב, ואז יחזור ויתפוס הדרך הבינוני. ועניין זה הוא רפואה שלמה לכל מידות רעות.

ומי שדעתו נמשכת לעבוד הבורא יתברך בכל חלק וחלק במידה המובחרת, ישים זה הדרך לפניו ולפני חברו. ועל זה נאמר: "ושם דרך, אראנו בישע אלוהים" (תהילים נ, כג).