פרוש לשירת האזינו

השירה שבספר דברים לב׳ היא כתב עדות בעל משמעות גדולה לכל דורות ישראל. עניינה הוא הודעת 2 אמיתות לישראל: האחת - ה׳ מודיע שיסתיר פניו מהעם לכשיעזבוהו ויחטאו, והשניה - מבטיחה שה׳ יעמוד לצדנו בעת צרה, גם אם לא מגיע לנו.

הסתר הפנים בא לידי ביטוי בביטול התקשורת עִם העם - ה׳ לא ישלח נביאיו, לא יהיה בית מקדש שבו כהניו ישאלו באורים ותומים, וגם לא יעשו ניסים גלויים כמו בימים ראשונים, רק מרחוק ישגיח ויראה... סיבת ההסתר היא אי קיום הברית שנכרתה שלוש פעמים בין ישראל לה׳, בה התחייבו לשמוע בקולו ולעשות כדבריו ובעיקר - לא לעבוד לאלהים אחרים, כפי שהזהיר באזהרות כה רבות. החטאים וההסתר כתובים בתורה בכדי שישמשו עדות לישראל לדעת כי כן יהיה אם יבגדו בו, אך יותר מכך, השירה מבטיחה לישראל כי באחרית, בה יקומו צרינו להשמידנו ואנחנו חלושים ומעטים, יבוא הגילוי - יקוּם ה׳ לעזרתנו ויקוֹם בצריו, לא יטוש ה׳ את עמו ואת נחלתו לא יעזוב.

דברי ההקדמה לשירה:

וַיֹּאמֶר יְהֹוָה אֶל מֹשֶׁה הִנְּךָ שֹׁכֵב עִם אֲבֹתֶיךָ וְקָם הָעָם הַזֶּה וְזָנָה אַחֲרֵי אֱלֹהֵי נֵכַר הָאָרֶץ אֲשֶׁר הוּא בָא שָׁמָּה בְּקִרְבּוֹ וַעֲזָבַנִי וְהֵפֵר אֶת בְּרִיתִי אֲשֶׁר כָּרַתִּי אִתּוֹ: וְחָרָה אַפִּי בוֹ בַיּוֹם הַהוּא וַעֲזַבְתִּים וְהִסְתַּרְתִּי פָנַי מֵהֶם וְהָיָה לֶאֱכֹל וּמְצָאֻהוּ רָעוֹת רַבּוֹת וְצָרוֹת וְאָמַר בַּיּוֹם הַהוּא הֲלֹא עַל כִּי אֵין אֱלֹהַי בְּקִרְבִּי מְצָאוּנִי הָרָעוֹת הָאֵלֶּה: וְאָנֹכִי הַסְתֵּר אַסְתִּיר פָּנַי בַּיּוֹם הַהוּא עַל כָּל הָרָעָה אֲשֶׁר עָשָׂה כִּי פָנָה אֶל אֱלֹהִים אֲחֵרִים:

וְעַתָּה כִּתְבוּ לָכֶם אֶת הַשִּׁירָה הַזֹּאת וְלַמְּדָהּ אֶת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל שִׂימָהּ בְּפִיהֶם לְמַעַן תִּהְיֶה לִּי הַשִּׁירָה הַזֹּאת לְעֵד בִּבְנֵי יִשְׂרָאֵל: כִּי אֲבִיאֶנּוּ אֶל הָאֲדָמָה אֲשֶׁר נִשְׁבַּעְתִּי לַאֲבֹתָיו זָבַת חָלָב וּדְבַשׁ וְאָכַל וְשָׂבַע וְדָשֵׁן וּפָנָה אֶל אֱלֹהִים אֲחֵרִים וַעֲבָדוּם וְנִאֲצוּנִי וְהֵפֵר אֶת בְּרִיתִי: וְהָיָה כִּי תִמְצֶאןָ אֹתוֹ רָעוֹת רַבּוֹת וְצָרוֹת וְעָנְתָה הַשִּׁירָה הַזֹּאת לְפָנָיו לְעֵד כִּי לֹא תִשָּׁכַח מִפִּי זַרְעוֹ כִּי יָדַעְתִּי אֶת יִצְרוֹ אֲשֶׁר הוּא עֹשֶׂה הַיּוֹם בְּטֶרֶם אֲבִיאֶנּוּ אֶל הָאָרֶץ אֲשֶׁר נִשְׁבָּעְתִּי:

וַיְדַבֵּר מֹשֶׁה בְּאָזְנֵי כָּל קְהַל יִשְׂרָאֵל אֶת דִּבְרֵי הַשִּׁירָה הַזֹּאת עַד תֻּמָּם:

כאן מתחילים דברי משה הקוראים לשימת לב כללית של הבריאה, מהארץ ועד השמים, משום ששירת האזינו אינה מתייחסת רק לישראל. יש לגויים לקח חשוב ללמוד ממנה ולהשמר לנפשם מלהרע לישראל.

הַאֲזִינוּ הַשָּׁמַיִם וַאֲדַבֵּרָה וְתִשְׁמַע הָאָרֶץ אִמְרֵי פִי לרחוק אומרים האזן לקרוב שמע, לכן משה דיבר עם השמים בנוכח ואל הארץ בנסתר, כי לרוב מעלת הדברים, קרובים הם אל השמים ונעלים מן הארץ, ומשה אינו הופך פניו מן השמים לדבר עם האדמה פנים אל פנים אלא מצווה לה בנסתר שתשמע גם היא את דבריו. השמים והארץ עדות הם להפרע מישראל אם יחטאו (ועצר את השמים). עדות היא צפייה במתרחש, וגם אחריות על ביצוע העונש: יַד הָעֵדִים תִּהְיֶה בּוֹ בָרִאשֹׁנָה (דברים יז, ז), ולכן נאמר בקללה: וְהָיוּ שָׁמֶיךָ אֲשֶׁר עַל רֹאשְׁךָ נְחֹשֶׁת וְהָאָרֶץ אֲשֶׁר תַּחְתֶּיךָ בַּרְזֶל׃ (דברים כח, כג)


יַעֲרֹף כַּמָּטָר לִקְחִי תִּזַּל כַּטַּל אִמְרָתִי מטר חזק מטל, ושעירים חזקים מרביבים, ומשה ע״ה אומר: פעם יערף כמטר לקחי כי איסרכם בשבט פי בשירה זו, ופעם תזל כטל אמרתי, כמו שברכם ב׳וזאת הברכה׳ (חיים צבי לרנר)

לקחי - תורת משה שאחריה ימשך לב האדם לעשות מצוותיה ׳כי לקח טוב נתתי לכם תורתי אל תעזובו׳ (משלי ד,ב) ]. פרוש מילולי למילה לקחי הוא המסקנות שתיקח מדברי. המלב״ים[1] מבדיל בין לקח לתורה: ״לקח מציין הלימודים שקיבל הלומק מאחרים בקבלה, תורה תכלול גם את התורה שלומד האדם מעצמו, מכוח בינתו״ (מספרו יאיר אור).

כִּשְׂעִירִם עֲלֵי דֶשֶׁא וְכִרְבִיבִים עֲלֵי עֵשֶׂב כמו גשם המגיע אל הארץ ומרווהָ הדברים יקלטו בישראל. אם תקבלו תוכחתי, היא תרווכם כגשם. המטר הוא מין, שעירים ורביבים הם סוגי מטר, וטבע המים להתפשט אל כל מקום.


כִּי שֵׁם יְהוָה אֶקְרָא הָבוּ גֹדֶל לֵאלֹהֵינוּ הקריאה בשם האל חשובה לאין שעור, שלושת אבותינו בנו מזבחות וקראו בשמו בכוונה לפרסם מענשיו שהם עדות ליכלתו. השמים והארץ שבהם ניכרת גדולת ה׳ הם הסיבה שבגללה ראוי לשמוע דבריו ולהטות אליהם אוזן, וזה כי משה מכריז על מידותיו יתברך בפסוק הבא לומר ׳הבו לה׳ כבוד והטו אזן לדברי׳.

הַצּוּר תָּמִים פָּעֳלוֹ כִּי כָל דְּרָכָיו מִשְׁפָּט - ה׳ הוא צורנו, כל פעולתו שלמה ולא חלוקה להיות פעם כך ופעם כך, ולעומת מומם של בניו הוא חף מכל מום וזהו גדר השלמות. כל מעשה יביא במשפט צדק, כי הוא הָאֵל הַגָּדֹל הַגִּבֹּר וְהַנּוֹרָא אֲשֶׁר לֹא יִשָּׂא פָנִים וְלֹא יִקַּח שֹׁחַד.

אֵל אֱמוּנָה וְאֵין עָוֶל צַדִּיק וְיָשָׁר הוּא ה׳ בפעולותיו מנהיג ומסבב ההגעה אל היושר והאמת ואינו מנהיג ומסבב מה שיהיה בו עול כי אף על פי שנברא האדם עם כלים שיובילוהו לחטוא, ה׳ לא פעל עוול בזה. אותם הכלים אשר ברא באדם מיישירים בעצמוּת אל קניין השלמות והיושר והאמת. דברי השבח לישרו של ה׳ נאמרו כי השירה מדברת על גמול, והגמול בא במשפט ולא מנקמנות, והכל תלוי בישראל.

שִׁחֵת לוֹ לֹא בָּנָיו מוּמָם דּוֹר עִקֵּשׁ וּפְתַלְתֹּל לעומת הצור תמים וחסר מום, הם שחתו לעצמם וזה מומם. לא בניו -פרושו בנים שאנם ראויים להקרא בניו כי לא יכבדו אביהם. וזו טענת ישראל בימי הרעה, שהם מכחישים ואומרים שמומם לא להם – ומטרת השירה היא לבטל מחשבתם זו של דור עקש ופתלתול לעומת צדיק וישר ה׳.


הֲלַיְהוָה תִּגְמְלוּ זֹאת עַם נָבָל וְלֹא חָכָם התגמלו בעבודת אלהים אחרים? למה תשיבו רעה? הרי ה׳ עשה את ישראל כפי שאמר עַם זוּ יצרְתִי לִי, והיה ראוי שישראל ילכו בדרכו וישמרו מצוותיו, אך העם נבל במחשבה ולא חכם במעשה.


הֲלוֹא הוּא אָבִיךָ קֹּנֶךָ הוּא עָשְׂךָ וַיְכֹנְנֶךָ הוא מוציאך מבית עבדים אשר תקנך להיות עם והכינך לקבל התיקון ולהביאך לגבול השלמות.