רִאשׁוֹן הוּא לָכֶם לְחׇדְשֵׁי הַשָּׁנָה

יום תרועה אינו ראש השנה

מדוע נחוג ראש השנה בחודש השביעי ולא בחודש הראשון?


בידוע הוא שהחודש הראשון לשנה המקראית (ניסן) חל באביב, מועד יציאת מצרים, כפי שציווה אלהינו: הַחֹדשׁ הזה לכם רֹאש חדשים ראשׁון הוא לכם לְחדשׁי השנה: (שמות יב, ב) עם זאת עם ישראל חוגג את ראש השנה בראשון לחודש השביעי (תשרי), שבתורה עניינו ״יום תרועה״ או ״יום זכרון תרועה״. האם יום תרועה הוא ראש השנה?


1.  ברשימת מועדי ישראל:

דַבֵּר אל בני ישׂראל לאמֹר, בחֹדש השּביעי בּאחד לַחֹדש יהיה לכם שׁבתוֹן זכרוֹן תרוּעָה מִקרָא קֹדֶשׁ׃ כל מְלֶאכת עֲבֹדָה לֹא תַעשו וְהִקרַבתם אִשֶה לַיהוָה׃ (ויקרא כג,כד-כה) (אשה=קרבן)


2.  נמצא בקובץ הוראת הקרבנות שניתן לכהנים:

וּבַחֹדשׁ הַשביעִי באחד לחֹדשׁ מִקרָא קֹדֶש יִהיֶה לכם כל מלאכֶת עֲבֹדָה לא תַעֲשׂוּ יוֹם תרוּעָה יִהְיה לכם׃ (במדבר כט, א) לאחר פסוק זה מוסברת המנחה ונסכיה ואלו הפסוקים היחידים בתורה הקשורים ליום זה. 


הפסוקים הנ״ל המלמדים כי בחג זה יש לתקוע בשופר, אין לעשות בו מלאכה, אך אפשר לבשל בו, שהרי הוא אינו שבת שבתון, זהו יום חג ואינו מהווה התחלה של עשרת ימי תשובה ובטח לא חודש סליחות לפניו.


הפעם הבאה שהמועד מוזכר היא בספר נחמיה (הקטע מובא בנספח בסוף המאמר) שם החג נחגג בשמחה גדולה. לא רק שאין זכר לימי סליחה, אלא הכתוב שם אף מתנגד לכל סוג עצב: הַיּוֹם קָדֹשׁ הוּא לַיהוָה אֱלֹהֵיכֶם אַל תִּתְאַבְּלוּ וְאַל תִּבְכּוּ כִּי בוֹכִים כָּל הָעָם כְּשָׁמְעָם אֶת דִּבְרֵי הַתּוֹרָה. וכדאי לזכור כי לאורך כל התנ״ך כולו לא תחדשה או נוספה אף מצווה על מה שכתוב בתורה.


אם כן מדוע חוגגים את תחילת השנה בחודש השביעי? 


 לכל בר דעת ברור שלא יתכן שה׳ נתן שתי הוראות סותרות. גם לטוענים כי יתכן שזו תחילת ספירת השמיטה יאמר שלילי -  שכן מועד השמיטה מתחיל ביום הכיפורים אחת לשבע שנים.

ואם נגיד שזו תחילת שנה חקלאית – האם זו סיבה מספקת לבטל את מועד ראש השנה האמיתי שניתן לנו, בחודש בו הוציאנו יהוה ממצרים ונהיינו לעם? 

התשובה נמצאת במנהגי העמים מהם לקחו חז״ל את המנהגים והתורות. ראש השנה שחל בסתיו מתאים לוחות שנה של עמים פגאנים.



למה בוטל ראש השנה האמיתי? מי האחראי להוראה זו החלה על כלל ישראל? 


את הקשרים ל״ראש השנה״ הפיקטיבי הזה אנו מוצאים במדרשי חז״ל [מדרש הוא פרשנות שאינה מבוססת על פשטי המקראות אלא תולשת פסוקים ממקומות שונים ומחברתם לכדי רעיונות, ולהיפך: לקיחת פסוקים רחוקים עניינית אחד מהשני וומציאת רעיון משותף, בדרך כלל הרעיון קודם למובאות] מדרשי חז״ל מהוים לעתים בסיס להלכות שאינן מהתורה. 


אומרת המשנה  - אדם נידון בראש השנה וגזר הדין שלו נחתם ביום הכיפורים. גם בתוספתא מחזקים את רעיון הספר והחתימה: הכול נידונין בראש השנה וגזר דינם מתחַתֵם ביום הכיפורים – ללא שום עיגון בכתוב בתורה או במקרא כולו. (המילה ״מתְחַתֶם״ - האם רומזים שנחתם מעצמו שמע עברית קלוקלת של גויים?) בתלמוד הבבלי הרחיבו את היריעה ומצאו 3 ספרים למחתמה המוזרה הזו. הדוגמאות רבות, וההבלים אף יותר, המתעניינים בהם יכולים לקרוא בערך ״ראש השנה״ בויקיפדיה.


האמת הפשוטה והברורה היא: ראש השנה שנחגג בחודש השביעי הוא המצאה חסרת עיגון מקראי, אינה חוק אלהי, לא נתקבלה ע״י משה ע״ה לא בהר ולא במדבר. ברור כשמש: מהתורה מוכח באופן חד משמעי שראש השנה חל בחודש הראשון, ושראש השנה אינו חל בחודש השביעי.


מנין הרעיון הנורא של יום דין וחתימה בכיפור?


פיוט ״ונתנה תוקף״ הוא תפילה קבלית שהומצאה ע״י מחבר לא וודאי [1] ונקבעה לדורות. הפיוט רומז ליום שבו ממליכים באי עולם את האלוהים עליהם. כמובן שיום שכזה אינו מוזכר בתורה. הפיוט מצייץ: "וּנְתַנֶּה תֹּקֶף קְדֻשַּׁת הַיּוֹם כִּי הוּא נורָא וְאָיֹם וּבו תִנָּשֵׂא מַלְכוּתֶךָ וְיִכּוֹן בְּחֶסֶד כִּסְאֶךָ וְתֵשֵׁב עָלָיו בֶּאֱמֶת. למה איום ונורא יום החג? והאם האל אינו יושב כבר על כסאו באמת?

הפיוט הוא המקור לאנקדוטה בדבר הספר והחתימה שרבים מזכירים בברך איש את רעהו ״חתימה טובה״ ללא כל בסיס מקראי. וגם באתר ״חדרי חרדים״ יודעים לומר שהפיוט מפר הלכות כתובות (מדרבנן, כמובן) ראו כאן. הפיוט מסיים בשילוש הקדוש לנצרות, הלא היא הבסיס האמיתי לכתיבתו.


ואחרי כל הדין והעצב של עוכרי עמנו, נעבור לשמחת החג כפי שכתובה בספר נחמיה:


וַיֵּאָסְפוּ כָל הָעָם כְּאִישׁ אֶחָד אֶל הָרְחוֹב אֲשֶׁר לִפְנֵי שַׁעַר הַמָּיִם וַיֹּאמְרוּ לְעֶזְרָא הַסֹּפֵר לְהָבִיא אֶת סֵפֶר תּוֹרַת מֹשֶׁה אֲשֶׁר צִוָּה יְהוָה אֶת יִשְׂרָאֵל: וַיָּבִיא עֶזְרָא הַכֹּהֵן אֶת הַתּוֹרָה לִפְנֵי הַקָּהָל מֵאִישׁ וְעַד אִשָּׁה וְכֹל מֵבִין לִשְׁמֹעַ בְּיוֹם אֶחָד לַחֹדֶשׁ הַשְּׁבִיעִי.  וַיִּקְרָא בוֹ לִפְנֵי הָרְחוֹב אֲשֶׁר לִפְנֵי שַׁעַר הַמַּיִם מִן הָאוֹר עַד מַחֲצִית הַיּוֹם נֶגֶד הָאֲנָשִׁים וְהַנָּשִׁים וְהַמְּבִינִים וְאָזְנֵי כָל הָעָם אֶל סֵפֶר הַתּוֹרָה: וַיַּעֲמֹד עֶזְרָא הַסֹּפֵר עַל מִגְדַּל עֵץ אֲשֶׁר עָשׂוּ ...  וַיִּפְתַּח עֶזְרָא הַסֵּפֶר לְעֵינֵי כָל הָעָם כִּי מֵעַל כָּל הָעָם הָיָה וּכְפִתְחוֹ עָמְדוּ כָל הָעָם: וַיְבָרֶךְ עֶזְרָא אֶת יְהוָה הָאֱלֹהִים הַגָּדוֹל וַיַּעֲנוּ כָל הָעָם אָמֵן אָמֵן בְּמֹעַל יְדֵיהֶם וַיִּקְּדוּ וַיִּשְׁתַּחֲוֻּ לַיהוָה אַפַּיִם אָרְצָה ...וְהַלְוִיִּם מְבִינִים אֶת הָעָם לַתּוֹרָה וְהָעָם עַל עָמְדָם.  וַיִּקְרְאוּ בַסֵּפֶר בְּתוֹרַת הָאֱלֹהִים מְפֹרָשׁ וְשׂוֹם שֶׂכֶל וַיָּבִינוּ בַּמִּקְרָא.


וַיֹּאמֶר נְחֶמְיָה הוּא הַתִּרְשָׁתָא וְעֶזְרָא הַכֹּהֵן הַסֹּפֵר וְהַלְוִיִּם הַמְּבִינִים אֶת הָעָם לְכָל הָעָם הַיּוֹם קָדֹשׁ הוּא לַיהוָה אֱלֹהֵיכֶם אַל תִּתְאַבְּלוּ וְאַל תִּבְכּוּ כִּי בוֹכִים כָּל הָעָם כְּשָׁמְעָם אֶת דִּבְרֵי הַתּוֹרָה: וַיֹּאמֶר לָהֶם לְכוּ אִכְלוּ מַשְׁמַנִּים וּשְׁתוּ מַמְתַקִּים וְשִׁלְחוּ מָנוֹת לְאֵין נָכוֹן לוֹ כִּי קָדוֹשׁ הַיּוֹם לַאֲדֹנֵינוּ וְאַל תֵּעָצֵבוּ כִּי חֶדְוַת יְהוָה הִיא מָעֻזְּכֶם: וְהַלְוִיִּם מַחְשִׁים לְכָל הָעָם לֵאמֹר הַסּוּ כִּי הַיּוֹם קָדֹשׁ וְאַל תֵּעָצֵבוּ:  וַיֵּלְכוּ כָל הָעָם לֶאֱכֹל וְלִשְׁתּוֹת וּלְשַׁלַּח מָנוֹת וְלַעֲשׂוֹת שִׂמְחָה גְדוֹלָה כִּי הֵבִינוּ בַּדְּבָרִים אֲשֶׁר הוֹדִיעוּ לָהֶם. (פרק ח)




הערות


[1] תופעה מעניינית ביחס לפיוט קשורה דווקא לפרט ביוגרפי - זהות המחבר ותאריך היצירה. בעוד שבדרך כלל המסורת נוטה להקדים יצירות ולייחס אותם לזמנים קדומים, ביחס ל'ונתנה תוקף' מתרחשת תופעה הפוכה! הפיוט התחבר ככל הנראה במאה השישית לספירה ואולי אפילו על ידי בחיר הפייטנים של אותו הדור. אבל במחזורי התפילה השונים מובא סיפורו של ר' אמנון ממגנצא שחיבר את התפילה לאחר שעונה בידי השלטון על שסירב להמיר את דתו, ובעודו על ערש דווי שכוב על מיטה שהובאה לבית הכנסת, בעיצומו של יום הכיפורים, אמר את הפיוט והחזיר את נשמתו. ר' אמנון הוא בן המאה ה – 11 כחמש מאות שנה לאחר שהחיבור כבר היה מוכר בקהילות ויתכן שאפילו עובד בפיוט בן המאה ה-7.