האם שבירת הכוס בחתונה מנהג פגאני הוא שעבר גיור כהלכה או שמא מדובר במסורת ששורשיה בתורת משה או בתנ״ך בכלל? האם כך, מלבד הצומות הידועים, יש לזכור חורבן עיר קדשנו ומקדש אלהינו? והאם באמת צוינו לזכור את ירושלם ביום החתונה?

ר’ מנחם ריקאנטי ביקש לרדת לעומקו של עניין שבירת הכוס, ולאחר חקירה כנה הודה כי המנהג לשבור כלי זכוכית בעת החתונה איננו בא אלא על מנת לשבור את כוחות הרשע השטניים השואפים להידבק בהתחלות חדשות. ר’ יעקב מולין (מהרי”ל) הוסיף ואמר כי ככל הידוע לו, מנהג שבירת הכוס התחיל על-ידי הטחת הזכוכית בקיר ואין בינו לבין חורבן בית המקדש דבר.

ד״ר אלון לבקוביץ שם קץ לטיוח ואומר: הסיבות המסורתיות לשבירת הכוס אינן בעלות משמעות מקראית או היסטורית, מקורו של המנהג אינו יהודי כי-אם קרוב יותר לחג הפגאני “ליל כל הקדושים” (Halloween). לדבריו, בימי הביניים, האמינו ההמונים כי שדים תוקפים אותנו במפתיע ודווקא בעתות שמחה. בשל כך, שבירת זכוכיות נעשתה כתעלול רוחני שתכליתו להערים על השדים ולגרום להם להאמין כי מתחוללת קטסטרופה ולא אירוע משמח; או אז, יעזבו השדים את הזוג ולא יזיקו להם. עוד מתיין לבקוביץ כי בחתונות בגרמניה של תקופת ימי הביניים, נהגו בקהילות היהודיות להשליך זכוכית כנגד אבן מיוחדת שהוטבעה על הקיר החיצוני של בית הכנסת. כלומר על בית התפילה היהודי - שאף הוא חיקוי לבתי הכנסיות הנוצריות, שהרי לישראל בית תפילה אחד בלבד במקום אשר בחר בו ה׳ - היו מנפצים כלי זכוכית במטרה להרחיק שדים. כמה נעווה.

לא רחוק הוא הקשר בין מסורת שבירת הצלחות המסורתית בחתונות יווניות, או שבירת הכוס בחתונה האיטלקית – שם נתנו טעם נוסף למנהג, מניין שברי הזכוכית מעיד על מספר השנים הטובות שבהן יזכה הזוג הטרי.

• תכלית שבירת הזכוכית היא גרוש והרחקת רוחות, שדים ושאר מרעין בישין - וזו עבודת אלהים אחרים שכן אל לישראל לירוא מאלילי שוא ותהו יִזְבְּחוּ לַשֵּׁדִים לֹא אֱלֹהַּ:

• מסורת זו היתה נחלתם של עמים פגאניים, אומצה על ידי היהדות הרבנית בשלהי ימי הביניים ועברה “גיור” - כרבות מהמסורות הידועות לנו שמוצאן מ׳בית אבא׳ להן אין קשר לתורת ישראל ויובאו מעמים עובדי אלילים בכוונת מכוונים זדים להחטיא את שארית ישראל.

והשבועות אִם אֶשְׁכָּחֵךְ יְרוּשָׁלִָם... אִם לֹא אַעֲלֶה אֶת יְרוּשָׁלִַם עַל רֹאשׁ שִׂמְחָתִי נאמרו על ידי הלויים הגולים בבלה ונמצאות בשיר המעלות שבספר התהלות (קלז), אלו מזמורים מאוחרים שזמנם זמן גלות בבל וכותבם אינו דוד מלכנו. מדוע הפכו השבועות למסורת ישראל? הרי השבועה הזו אינה מוכרחת על כל העם וודאי שאינה מצווה אלא בהסכמה מלאה של אומריה המבינים כי אכן בשבועה מדובר, ומי שאינו מבין שמדובר בשבועה הריהו כמוכרח עליה, ואלו שלוש שבועות:

1. אִם אֶשְׁכָּחֵךְ יְרוּשָׁלִָם תִּשְׁכַּח יְמִינִי:

2. תִּדְבַּק לְשׁוֹנִי לְחִכִּי אִם לֹא אֶזְכְּרֵכִי:

3. אִם לֹא אַעֲלֶה אֶת יְרוּשָׁלִַם עַל רֹאשׁ שִׂמְחָתִי:

זאת ידענו - באופן שיטתי עמלה ״הנהגה הדתית״ להכשילנו במעשינו ובלשוננו, להטמיע מנהגים אליליים בכל תחומי החיים, ובמקביל מרחיקתנו מן התורה ומצוותיה הטהורות, והוזהרנו: הֵם קִנְאוּנִי בְלֹא אֵל כִּעֲסוּנִי בְּהַבְלֵיהֶם וַאֲנִי אַקְנִיאֵם בְּלֹא עָם בְּגוֹי נָבָל אַכְעִיסֵם׃ (דברים לב, כא). על כן על כל איש ואשה חלה האחריות לברר את מעשיו, ולעשות את הטוב והישר בעיני אלהינו ברוך הוא.