מתוך ׳בקורי הדסה׳ - ריב״ל


1. מודעת זאת לכל בעל דברים, שזו המגילה כתובה ברוח האמונה ובהתלבשות הרוח הייתה כוונתם רק לספר הנס הגדול שעשה ה׳ לישראל בהתהלכות דרך הטבע והזדמנויות קרובות, כמעשה מכירת יוסף ורדת יעקב מצרימה וכדומה, ועל כן בסיפורים צדדיים הנוגעים אל המעשיות הנזכרים דרך אגב להבנת העניין העיקרי לא דקדקו בהם הסופרים, ולא היו מאריכים בהם, כי לא באו לכתוב היסטוריה כוללת, ונהגו מנהג סופרי התנ״ך בספורים כאלה, בררו את הדברים הנצרכים להם לגוף עניינם והשאר עזבו.


2. מדתי כל ממלכה גדולה ומתוקנת אשר כבשה תחת ידה כמה מדינות שונות ועמים שונים ומתוקנים, שתשאר כל מדינה מתוקנת שכבשוה בנימוסיה והנהגותיה אשר נתגדלו עליהן ואשר הורגלו בהן, הן בעבודת אלהיהם והן בתהלוכותיהם בדרך ארץ [סובלנות], ועל ידי זה לא בנקל יקום מרד באומות הנכבשות, אלא על פי רוב יעבדו את מלכם זה הכולל בלב ונפש. ואם נעיין במגילה זו ובספרי דברי הימים המתוקנים לקדמונים מאומות העולם, נראה כי היה זה החוק של הסובלנות שמור ומושגח מאד במדינות פרס ומדי, היינו שכל עם ומדינה הכבושה תחת ידם ישאירו בנימוסיהם, ואכן נמצא שכאשר כבשו מלכי פרס ומדי איזה מדינות חדשות, השאירו לפעמים גם את מלכי המדינות הללו הכבושות על כסאותם כמו שהיו, ואך שמו עליהם מסים וארנוניות.


3. גם זאת היתה מדתי פרס ומדי, שהמלך הכולל לא היה בכחו לשנות מדעת עצמו שום חוק דתי הכתוב בספרי דתם, ותמיד היו לפניו שבעה משיבי טעם המלומדים היטב בספרי חוקי המדינה, ואלה משיבי טעם השבעה היו נקראים בשם מבאר הדת (פרשן דתא) ושאל המלך תמיד את פיהם בביאור איזה דין ומשפט בכל דברי הספק, אך בדבר אשר היה נודע למלך עניין הדת די באר לא היה צריך לשאול את שבעה משיבי טעם אלו, אלא היה גוזר ועושה בעצמו.


4. המליצה בסעודה זו הגדולה שעשה אחשורוש והשתייה כדת הייתה כפי חוקי הדת, היינו לפי חוקי המדינה, והוא שאין לכוף את הקרואים לשנות בסעודה ממנהגם והרגלם, אבל להניח כל איש ואיש על מנהגו והרגלו, הן באופן ישיבתו והן באופן מאכליו וכדומה וזהו אֵין אֹנֵס ולַעֲשׂוֹת כִּרְצוֹן אִישׁ וָאִישׁ.


5. אחשוורוש צווה לתת את הכבוד הראוי לאלהים בכריעה ובהשתחויה להמן בכל עת אשר יתראה חוצה, וידוע שכריעה היא בברכים, והשתחויה היא בנפילת פנים, ודע קורא משכיל; שבכל המקרא לא מצאנו כריעה והשתחויה ביחד רק אצל ה׳ יתברך ׳באו נשתחה ונכרעה׳ (תהלה צה) ואף קידה והשתחויה שתיהן יחד מצאנו על הרוב אצל ה׳ ית׳ ומעט לפני המלכים. ועל כן לא היה רשאי מרדכי מצד דין תורה לכרוע ולהשתחוות על זה האופן לפניו מדי ראותו את המן כפי הגזרה. ובעבירה זו הדין מיתה ובפרט שהיתה זאת בפרהסיה, וראה גם איך כותבי המגילה דקדקו בדבריהם, וכל עבדי המלך ׳כורעים ומשתחוים׳ להמן כי כן ציווה לו המלך ומרדכי לא יכרע ולא ישתחוה. וַיַּרְא הָמָן כִּי אֵין מָרְדֳּכַי כֹּרֵעַ וּמִשְׁתַּחֲוֶה לו, הכל ביחד הכריעה וההשתחויה. ונראה מהכתובים שרק הכריעה וההשתחויה מנע מרדכי מהמן, אבל הכבוד וההידור הראוי לאיש גדול, נתן לו כל עת שראה אותו, היינו הידור קימה, שקם וזע ממנו, וזהו שאמר הכתוב אחרי זה, כאשר כבר נודע למרדכי שאחשורוש הבטיח לאסתר עד חצי המלכות וכי קרובה ישועתו לבוא, אז מנע ממנו אפילו הכבוד של הידור וקימה וזהו שאמר וְכִרְאוֹת הָמָן אֶת מָרְדֳּכַי בְּשַׁעַר הַמֶּלֶךְ וְלֹא קָם וְלֹא זָע מִמֶּנּוּ.


6. ולאומרים כי ׳היה מרדכי גאוותן כי הפקיר אומה שלמה רק מפני גאותו׳ נענה שבאמת לא עלה כלל על מחשבות מרדכי, שזה המן יכול לעשות עמו איזו רעה, וכל שכן עם כל עמו בית ישראל, בעבור מניעה זו של כריעה והשתחויה שהוא כבוד אלהים שאסור לאיש יהודי. כי מרדכי סמך כעל משען ברזל על חוקי פרס ומדי ׳שכל איש ישאר חפשי בדת אבותיו׳ ובהיותו איש יהודי שעל פי דתו אסור לתת לבן אדם תמותה את הכבוד הראוי לאלהים, והיה לבו בטוח שלא יוכלו לכופו לזה, וזהו המליצה אֲשֶׁר הוּא יְהוּדִי מרדכי הצטדק לפני הסריס אשר בשער המלך ויאמר ״לא מטעם שלא יקרה בעיני פקודת המלך איני כורע חלילה, אבל הטעם ׳אשר אני יהודי׳ כלומר מטעם איסור על פי דתי, ואם כן איש היהודי יוצא מכלל פקודה זו ולא עליו הייתה הגזרה כלל וזהו הנאמר שם וַיַּגִּידוּ לְהָמָן לִרְאוֹת הֲיַעַמְדוּ דִּבְרֵי מָרְדֳּכַי כִּי הִגִּיד לָהֶם אֲשֶׁר הוּא יְהוּדִי: והפעם נודע להמן כי כל איש יהודי מסתמא לא יכרע ולא ישתחוה לפניו בעבור שתמנעהו דת תורתו; לזאת חשב המן מחשבות להשמיד את כל היהודים. וכאשר אמר וְדָתֵיהֶם שֹׁנוֹת מִכָּל עָם וְאֶת דָּתֵי הַמֶּלֶךְ אֵינָם עֹשִׂים: סיבב כי כל מעשה היהודים שעושים הכל כאשר לכל המה בהיפך כל דתות שבעולם, ותכלית כוונתם היא רק למרות פי המלך וע״י זה הם חייבים כליה.


מכל הדיבה הרעה הזו שהוציא המן לפני המלך על היהודים לא ידע מרדכי מאומה כי מעולם לא עלה על לב מרדכי שהיה חכם ומלומד גם בדתי פרס ומדי, כי הלא ישב בשער המשפט, ושיחשוב המן זאת לו לרעה, ומכל שכן לא להרע לו חינם ומכל שכן להרע לכל היהודים בעבור איש אחד אפילו אם חטא וברעה גדולה כזו. וידע מרדכי כי גם הוא וגם בני ישראל הגוי כולו שומרים ביתר שאת כל חוקי המדינה והמלך. וכבר בא הנסיון שמרדכי בעצמו הציל את המלך ממות ונודע הדבר למלך ולראשי שרי המדינה, וגם נרשמה הצלתו זו בספר הזכרונות, וכבר נרשם מרדכי בספרי המלך בין המצויינים מאוהבי המלך, ידידו ויקירו. ונצטווה להיות תמיד בהיכל המלך בעבור זה כמקורב למלכות.


7. ויותר מזה שהיה מרדכי צדיק וחסיד היה גם חכם מופלג, אחרת לא היה יכול להיות משנה למלך גדול כזה, וידוע שבארצות המזרח היה המשנה ל