וַיְדַבֵּר יְהֹוָה אֶל מֹשֶׁה לֵּאמֹר: דַּבֵּר אֶל אַהֲרֹן וְאֶל בָּנָיו לֵאמֹר
כֹּה תְבָרֲכוּ אֶת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל אָמוֹר לָהֶם:
יְבָרֶכְךָ יְהֹוָה וְיִשְׁמְרֶךָ:
יָאֵר יְהֹוָה פָּנָיו אֵלֶיךָ וִיחֻנֶּךָּ:
יִשָּׂא יְהֹוָה פָּנָיו אֵלֶיךָ וְיָשֵׂם לְךָ שָׁלוֹם:
וְשָׂמוּ אֶת שְׁמִי עַל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וַאֲנִי אֲבָרְכֵם:
הברכה נמצאת במסגרת של מצווה אל הכהנים: פתיחת המצווה: כֹּה תְבָרֲכוּ וסיומה: וַאֲנִי אֲבָרְכֵם:
הניתוח הספרותי של השירה מגלה מה רב עומקה והיקפה של הברכה, המחולקת לשלושה פסוקים:
הפועל ברך נמצא שלוש פעמים: בפנייה אל הכהנים, הכהנים מברכים, וה׳ מבטיח את ברכת המתברכים.
בכל פסוק ישנו צמד ברכות: יברכך, ישמרך, יאר פניו אליך, יחנך, ישא פניו אליך, וישם לך שלום, ולכן מדובר בשש ברכות.
הברכה מתפתחת מבחינה תכנה, כל ברכה חזקה יותר מקודמותיה.
מספר המילים עולה: 3 מילים בפסוק הראשון 5 מילים בפסוק השני, ובפסוק השלישי 7 מילים. תמיד תוספת של 2 מילים, ההתפתחות מביעה את התפשטות הברכה.
פרוש הביטויים בברכה
אָמוֹר לָהֶם – זו עצם המצווה אל הכהנים לאמר לבני ישראל את הברכה כלשונה. ׳אמור׳ היא צורת מקור של השורש ומשמעה - על כל איש מן הכהנים לאמרה.
יְבָרֶכְךָ - יוסיף לך למשנה. כך בספר איוב וַיהוָה בֵּרַךְ אֶת אַחֲרִית אִיּוֹב מֵרֵֽאשִׁתוֹ: (מב, יב) ופרוט מספרי מדוייק של פי 2 מכל מה שהיה לאיוב.
וְיִשְׁמְרֶךָ - את גופך, את נפשך, את העשוי לך ואת ממונך.
יָאֵר יְהֹוָה פָּנָיו אֵלֶיךָ – הצרוף המדוייק הוא יחידאי ולא נמצא עוד במקרא אך מצאנו צרופים קרובים המלמדים שהארת פני ה׳ אל האדם קשורה להתייחסות אישית וגילוי אמפתיה על מצוקתו. הארת פנים זו יכולה להתפרש לשנים: האחת, הָאִירָה פָנֶיךָ עַל עַבְדֶּךָ הוֹשִׁיעֵנִי בְחַסְדֶּךָ׃ (תהלות לא, יז) הזדהות עם סבלו של האדם והישועה שהיא העזרה בפועל שמגיעה עקב כך: השנייה היא המשמעות הפשוטה יותר הקשורה להארת הדרך והדרכה ללכת בדרך הנכונה: פָּנֶיךָ הָאֵר בְּעַבְדֶּךָ וְלַמְּדֵנִי אֶת חֻקֶּיךָ׃ (תהלות קיט, קלה) ושתיהן מתאימות לעניין הברכה.
וִיחֻנֶּךָּ – ירחם עליך, מלשון חנינה המבטלת את העונש באופן פרטי: וְחַנֹּתִי אֶת אֲשֶׁר אָחֹן וְרִחַמְתִּי אֶת אֲשֶׁר אֲרַחֵם׃ (שמות לג, יט)
יִשָּׂא יְהֹוָה פָּנָיו אֵלֶיךָ – ביטוי יחידאי במקרא שמשמעו נשיאת פני ה׳ אל האדם לראותו ולמלא כל מחסורו.
וְיָשֵׂם לְךָ שָׁלוֹם – ביטוי יחידאי במקרא ושימת השלום כאן היא בהשגחה עצומה: לך.
וְשָׂמוּ אֶת שְׁמִי עַל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל –זהו המשך המצווה אל הכהנים המברכים את העם בשם ה׳. גם הביטוי ׳לשים שם על׳ גם אינו מופיע במקרא ונראה מהכתובים שהכוונה לברך בשם ה׳: וַיְכַל דָּוִד מֵהַעֲלוֹת הָעוֹלָה וְהַשְּׁלָמִים וַיְבָרֶךְ אֶת הָעָם בְּשֵׁם יְהוָה צְבָאוֹת׃ (שמואל ב ו, יח). שימת שם ה׳ על ישראל יכולה להתפרש גם כשימת שם ה׳ בשם האדם, ככתוב: נִמְצְאוּ דְבָרֶיךָ וָאֹכְלֵם וַיְהִי דְבָרֶיךָ לִי לְשָׂשׂוֹן וּלְשִׂמְחַת לְבָבִי כִּי נִקְרָא שִׁמְךָ עָלַי יְהוָה אֱלֹהֵי צְבָאוֹת: (ירמיהו טו, טז)
באילו נסיבות על הכהנים לברך את ישראל?
מצווה היא על הכהנים לברך בנוסח הזה וה׳ יקיים את ברכתם של הכהנים. פה ממש בא תפקיד הכהנים לידי ביטוי להיות בין ה׳ ובין העם בדומה לעניין הקרבנות - עצם אכילת הבשר על ידי הכהן מכפרת על ישראל. ביום הקדשת המשכן לאחר הקרבת הקרבנות אהרן מברך את העם: וַיִּשָּׂא אַהֲרֹן אֶת יָדָו אֶל הָעָם וַיְבָרְכֵם וַיֵּרֶד מֵעֲשֹׂת הַֽחַטָּאת וְהָעֹלָה וְהַשְּׁלָמִים׃ (ויקרא ט, כב) ועל אף המרחק בין פרשיית הקדשת המשכן למצוות ברכת הכהנים, ברכה אחת היא שתפקידה הענות ה׳ למי שעובד אותו במקדש ולמתפללים אליו באמצעות הכהנים.
ונראה כי מצווה על הכהנים לברך את העם מלבם ומאהבתם את ישראל, כמו דוד מלכנו שלא משך ידו מלברך את העם בשם ה׳ לאחר העלאת הקרבנות.
מדוע ברכת הכהנים נמצאת לאחר תורת הנזיר?
אדם שירצה להיות נזיר ה׳ צריך לקיים 3 תנאים:
1. איסור אכילת כל חלק בענב - כֹּל יְמֵי נִזְרוֹ מִכֹּל אֲשֶׁר יֵעָשֶׂה מִגֶּפֶן הַיַּיִן מֵחַרְצַנִּים וְעַד זָג לֹא יֹאכֵל:
2. איסור לגזור שערו כָּל יְמֵי נֶדֶר נִזְרוֹ תַּעַר לֹא יַעֲבֹר עַל רֹאשׁוֹ עַד מְלֹאת הַיָּמִם אֲשֶׁר יַזִּיר לַיהֹוָה קָדֹשׁ יִהְיֶה גַּדֵּל פֶּרַע שְׂעַר רֹאשׁוֹ:
3. איסור להטמא למת - כָּל יְמֵי הַזִּירוֹ לַיהֹוָה עַל נֶפֶשׁ מֵת לֹא יָבֹא: לְאָבִיו וּלְאִמּוֹ לְאָחִיו וּלְאַחֹתוֹ לֹא יִטַּמָּא לָהֶם בְּמֹתָם כִּי נֵזֶר אֱלֹהָיו עַל רֹאשׁוֹ: כֹּל יְמֵי נִזְרוֹ קָדֹשׁ הוּא לַיהֹוָה:
הקדושה של הנזיר מתבטאת בשערו כי שערו הוא נזר אלהיו ואם יטמא למת יהיה עליו לגלח שערו, להביא קרבנות ולהתחיל מחדש את ימי נדרו אשר נדר נזירות. בדומה לנזיר, האיסור להטמא למת מקרבה ראשונה חלה רק על הכהן הגדול - וְהַכֹּהֵן הַגָּדוֹל מֵאֶחָיו אֲשֶׁר יוּצַק עַל רֹאשׁוֹ שֶׁמֶן הַמִּשְׁחָה וּמִלֵּא אֶת יָדוֹ לִלְבֹּשׁ אֶת הַבְּגָדִים אֶת רֹאשׁוֹ לֹא יִפְרָע וּבְגָדָיו לֹא יִפְרֹם: וְעַל כָּל נַפְשֹׁת מֵת לֹא יָבֹא לְאָבִיו וּלְאִמּוֹ לֹא יִטַּמָּא: (ויקרא כא, י-יא)
נזר שערו של הנזיר הוא כציץ הקודש לכהן, שכן השיער הוא ציצת הראש, ככתוב: וַיִּשְׁלַח תַּבְנִית יָד וַיִּקָּחֵנִי בְּצִיצִת רֹאשִׁי וַתִּשָּׂא אֹתִי רוּחַ בֵּין הָאָרֶץ וּבֵין הַשָּׁמַיִם: (יחזקאל ח, ג). אצל הכהן הגדול ישנו ציץ זהב עליו מפותחות המילים ״קודש לה׳״ והיה על מצחו תמיד: וְעָשִׂיתָ צִּיץ זָהָב טָהוֹר וּפִתַּחְתָּ עָלָיו פִּתּוּחֵי חֹתָם קֹדֶשׁ לַיהוָֹה: וְשַׂמְתָּ אֹתוֹ עַל פְּתִיל תְּכֵלֶת וְהָיָה עַל הַמִּצְנָפֶת אֶל מוּל פְּנֵי הַמִּצְנֶפֶת יִהְיֶה: וְהָיָה עַל מֵצַח אַהֲרֹן וְנָשָׂא אַהֲרֹן אֶת עֲוֹן הַקֳּדָשִׁים אֲשֶׁר יַקְדִּישׁוּ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל לְכָל מַתְּנֹת קָדְשֵׁיהֶם וְהָיָה עַל מִצְחוֹ תָּמִיד לְרָצוֹן לָהֶם לִפְנֵי יְהוָֹה: (שמות כח, לו-לח)
הבחירה באהרן ובבניו לכהן ולהיות קודש לאלהיהם אחת היא, ולא יוכל איש ישראל שאינו מבני לוי לגשת לקרב אל הקודש, אך ה׳ בטובו הגדול מאפשר לכל אחד משבטי ישראל להיות קדוש לאלהיו באופן זהה לכהן הגדול, גם אם לתקופת מה, ועל כן ברכת הכהנים נמצאת במקום זה, רגע לפני תאור שני של הקמת המשכן, מתנות הנשיאים ועבודת הכהן הגדול בקודש.
הנזירות כיום אינה אפשרית מבלי מזבח, הקרבת קרבנות בתום הנזירות ושרפת חלק מהשיער באש המזבח, והרוצה להתקרב אל ה׳ עושה זאת ברוחו, לבבו ונפשו.
לוחיות ברכת כהנים הן שתי לוחיות כסף זעירות שנמצאו גלולות היטב, עליהן נמצא כיתוב בכתב עברי קדום (דעץ) שפוענח ככולל טקסט הדומה מאוד לברכת כהנים.
