אליעזר בן יהודה – האומנם היה מחייה הלשון היהודית, שמא מחללה וממיתה? מה באמת גרם בן יהודה ללשוננו עתיקת היומין, שבה ברא אלהים את העולם? נברר את הסיבות והדרך לכפיית מפעל חייו המרכזי כאן בארץ וכן פרטים ביוגרפיים בחייו, שהובילוהו בדרך החתחתים בה הלך.
אליעזר בן יהודה לא החליט מיוזמתו להמציא שפה חדשה עבור תושבי הארץ, אלא שמהלך אנטי-יהודי זה היה חלק מתנועה עולמית כללית של השלטת לאומיות וחילוניות על האמונה הדתית המאפיינת כל עם ועם. את המהלך הזה החל יוהן גוטפריד הרדלר, אידיאולוג של התחייה הגרמנית במאה ה– 18 כחלק מהנצרות הלותרנית. המטרה הייתה יצירת היסטוריה משותפת, ספרות בשפה הלאומית, ו"רוח לאומית" שבהן היה צורך עבור הקמת מדינות אתנו–לאומיות עתידיות. אחת הדרכים היתה לעבור לשפה לאומית שבה תדבר כלל האוכלוסיה, שפה מדוברת בעלת מכנה משותף הנמוך ביותר, דבר הכרחי בדרך לממשלה עולמית אחת.
מי ששכנע אותו לפעול להתבוללותו של העם היהודי תחת מסוה של "תחיה לאומית" היה גוי רוסי בשם טששינקוב, שאותו הגדיר בן יהודה כ"רבי השלישי" ("החלום ושברו" עמ' 66– 9).
עיקר מפעלו היה בהשלטת מבני חשיבה נוצרים פרוטסטנטים על השפה: חומריות ארצית וחברתית ושויון. הוא הפך ועקר את המשמעות של כל המילים ממשמעות של קדושה למשמעות חילונית ובכך הוא המציא שפה נוצרית חדשה. את "לשון הקודש" הוא המית בתודעת החברה הישראלית החדשה, כשאת החילול הוא מסביר בהנאה כמעט סדיסטיות: ״אני מוציא את כל אותן המלים הקדושות, שבדעתי לחללן בדיבור העברי של יום יום” ["חייו ומפעלו", פרופ. יוסף קלויזנר, עמ' 31]
למעשה בזמנו של בן יהודה למדו בכל קהילות היהודים בעולם וגם בארץ במשך כל היום בלשון הקודש את מקורותינו עד למעלה מגיל 20 בחיידרים ובישיבות. לאחר מכן, מי שהתחתן, או שהוא המשיך ללמוד כל היום, או שיצא לעבוד. העובד לפרנסתו, התפלל כל יום כשעתיים את התפלות היומיות בלשון הקודש, ברך בכל שעה ברכות קצרות או ארוכות בלשון הקודש, הוא למד מספר שעות ביום בלשון הקודש, בעובדו בשוק אזי כיהודי בכל רגע מן היום הוא דאג שכל מעשיו יהיו על פי ההלכה ולשם כך התרוצצו במחשבתו הלכות שונות בלשון הקודש. בכל רגע פנוי הוא למד בלשון הקודש ובין הפועלים היו גם גדולי תורה רבים (בפרט בירושלים), שהרהרו בדברי תורה תוך כדי עבודתם וכחמישית מימי השנה (בשבתות וימים טובים), הם חשבו ודיברו כמעט רק בלשון הקודש. מתוך זהירות כדי לא להמית את שפתנו באממצעות חילולה וחילונה, דיברו לצרכי חולין בלשונות זרות – ארמית, יידיש ולדינו.
אליעזר בן יהודה - מחלל לשון הקודש
שתי מטרות שהן אחת הגדירו את כוונתם של מי שכיוונו את אליעזר בן יהודה בהפיכת לשון הקודש לשפה עברית:
1. הפיכת העם היהודי לעם ללא שורשים וללא תורה, באמצעות הגדרתו כעם המתייחד רק בשפתו וארצו.
2. ריסוק קדושתה של הלשון האלוהית כמכשיר להתבוללותו של העם היהודי על ידי חילון המילים הקדושות.
ראשית הוא החל בקריאת שם חדש ללשוננו "עברית", אף על פי שלשוננו נקראה תמיד "לשון יהודית" [מלכים ב יח, כו;כח, ישעיהו לו, יג, נחמיה יג, כו]. הבחירה במילה ׳עברית׳ לא היתה מקרית. העם הרוסי קרא בלגלוג ליהודים ולשפתם "עברייה", כמו גם עמים אחרים שכינו את היהודים "עבריים" כדי לגנותם על כך שהם שייכים לעבר הנהר (מסופוטומיה, ארם נהריים) ולא לארץ ישראל, כלומר עם שאינו שייך לארצו. בן יהודה הזדהה עם אותם עמים, כפי שכתב על עצמו: ״אני חש את עצמי רוסי גמור” ["החלום ושברו", עמ' 62].
אליעזר בן יהודה לא ראה כל הבדל מייחד בין לשון הקודש לבין שאר השפות והחדיר מילות נכר לשפה בשיטתיות גורפת ומקיפה ולא טיפין טיפין, כפי שזה קורה בצורה טבעית: ״מה שחסר, ניקח בהשאלה מהלשונות האחיות, הערבית והארמית או מאימן האשורית” ["חייו ומפעלו", עמ' 198] הוא ביקש: ״שהועד יכריז בפומבי, שכל שורשי השפה הערבית כשרים וראויים למלא את החסר בלשוננו” ("החלום ושברו", עמ' 25). לראייה שפעל באישור וועד.
אליעזר בן יהודה היה אתאיסט מוצהר ולחם בירושלים כבר בסוף מאה ה- 19 בראש קומץ מתבוללים נגד העם היהודי כדי לבוללו. כאשר הוא הגיע לארץ בחודש תשרי תרמ"ב, החליט בתחילה להתחפש לרב חשוב כדי להסוות את מהותו. הוא לבש גלימה ארוכה ותרבוש לראשו ויצא מידי יום מביתו (עמ' 236), כאיש מורם מעם, מעוטר בטלית ותפילין וכך הוא כותב: ״כשהתחלתי עתה בחיים קבועים בירושלים...ואחליט לנהוג בכלל בדרכי היהדות המקובלה. זה היה קשה עלי ביותר מפני צד הצביעות שבדבר... מצאתי לי היתר, משום שנדמה לי אז, כי על ידי הוויתורים האלה מצד ה"משכילים", יעלה בידנו "מלחמת התחיה הלאומית" (הבנויה על "תיאוריית הגזע" של נורדאו והניסור הנוצרי בין "דת" ו"לאום")...והתהלכתי בחוצות ירושלים בפרט בשבתות וימים טובים עטוף בטלית...כך נהגתי ימים ושנים עד שנוכחתי, כי הכל לשוא”. ("החלום ושברו", עמ' 107)
בן יהודה החליט להסיר את התחפושת והחל להיראות כגוי גמור והחל להלחם בטירוף בעם היהודי בירושלים, עד ״שפרץ את כל גדרי הדת לעיני כל העם בעיר הקודש”, כדברי תלמידו ("מפעל חייו", עמ' 31). הוא ואשתו ״שמו להם לחוק תמידי לעשות משתה ושמחה בכל יום הכיפורים בגן החצר” ("החבצלת", הובא בספר "מן המקור", כרך ב', עמ' 117).
בן יהודה עצמו היה בהכרתו נוצרי-פרוטסטנטי, והוא רצה להמיר את דתו גם רשמית ופורמלית כדי לקבל משרת כומר, כפי שכתב נפתלי ה. אימבר, שהמיסיונר המשומד ה. פרידלנדר סיפר לו, כיצד הוא ניסה לשכנע את בן יהודה להפוך מנוצרי פרוטסטנטי באידאל לנוצרי רשמי על ידי המרת דתו. בן יהודה ענה לו: ״לו אדע כי תעשני לכהן (כומר) מיד אחרי בואי בברית הנצרות, אז בשמחה אלך אחריך, יען כי אז לא יוכלו היהודים הנבזים לגרות בי לאמור, מה הוסיף ומה נתן לי "אותו האיש" (ישו)...״ משראה שהדבר לא אפשר (לא יכל להיות כומר), ביקש בן יהודה מפרידלנדר בדמעות שליש שלא יגלה זאת לאף אחד... ”. (עיתון "החבצלת", תרמ''ט, גליונות ג' שבט, י''ד אדר א).
אליעזר בן יהודה הטיף בכתב ובעל פה ל"השבחת הגזע" של היהודים על-ידי התנצרות באמצעות נישואי תערובת עם נוצרים ונוצריות ועל התועלת שבכך על-פי "תיאוריית הגזע" של מכס נורדאו. ["חייו ומפעלו", עמ' 140,171] וכך עשו בנותיו שהושפעו מחינוכו ונישאו בכנסיה לנוצרים ונקברו לידם. בתו דולה נקברה ליד בעלה הנוצרי בבית הקברות הנוצרי-משיחי בירושלים [עיתון 'מעריב', (2.9.08)].
העיתון "חרות" מאשים את אליעזר בן יהודה במאמר "כפירה או הסתה" בהסתה לשמד מעל גבי עיתונו "האמת". (יח, 2.12.1910)
לזר, עורך "המצפה", מזכיר בעתונו את אליעזר בן יהודה עם שלום אש, קלוד מונטיפיורי, שלמה פיינגולד וסטיבן וייז, שהמכנה המשותף שלהם - היותם לאומיים עבריים חופשיים, העושים יד אחת עם המסיון הפרוטסטנטי. (כ, י''ג בטבת תרע''א, ,13.1.1911 עמ' 12)
בן יהודה כתב לחברו ״דע לך, כי כל הימים שלא יעקר התלמוד (תלמוד התורה) מישראל, לא יכון הישוב בארץ” (עיתון "החבצלת", שנת י"ח, עמוד ש"א).
תלמידו כתב עליו: ״בן–יהודה סבר כי הדת אינה אלא מכשול על דרך הלאומיות המדינית, הארצית, הגשמית, כמעט המגושמת, ששאף אליה כל ימיו”. וכי ״אין ספק בדבר, יחס הניגוד הקיצוני שלו אל הדת, גדש סאה”. (״מפעל חייו", עמ' 19, 32)
כהרצל, בן יהודה לחם כדי לנתק את העם היהודי מארצו והתייצב בראש הלוחמים כדי לממש את הקמת מדינת היהודים באוגנדה, והסביר: ״דוקא ניתוק הקשר ההיסטורי עם ארץ ישראל, פותח לפני העם היהודי אפשרות לכונן חיים לאומיים על יסודות מודרניים... אם הציונות רוצה להיות עקבית עם עצמה, היא מוכרחה להכריז בגלוי וללא כל הסוואה, שהיא פונה עורף לעבר ומצהירה "אנו כולנו פנינו לעבר עורף"
ובכך הוא משליט את מבנה החשיבה הפרוטסטנטי של השיויון המלאכותי על שפתנו, בהשמיטו את היסוד המייחד של ארץ ושפה המיוחדים לעמנו.
בן יהודה קשר את השפה שהומצאה למשיחיות הציונית הפרוטסטנטית שיצר הרצל. על כך מקונן ק. קצנלסון: ״הלשון העברית המודרנית באה לאחז את העינים ולהוליך שולל את הדעת ולרמוז, כי כבר בא משיח ועל כן אין מקום לגעגועים משיחיים... העברית המודרנית מעקמת את כל התמונה של המציאות היהודית כפי שהיא משתקפת במושגים היהודיים. היא יוצרת את האשליה כי ההוה שלנו הוא משיחי... תנועת העבודה רואה בעצמה את המשיח... היא מתנגדת למשיח היהודי”. ["משבר העברית המודרנית", עמ' 97–8 תש"ן, ת"א]
הקשר בין התמועה הציונית, הנאציזם והשפה העברית
אליעזר בן יהודה ותלמידיו טענו שהם "מחיים" את שפתנו עבור תושבי הארץ שאינם מדברים בה. הם היו מחוייבים כפייתית לטענה זו, כי לפי "תיאוריית הגזע", אם העם מת, ממילא גם שפתו מתה. טענה זו היא נסיון של "המצאת ההווה", אליעזר בן יהודה המציא שפה באמצעות המתת לשון הקודש עבור מיעוט של משומדים נוצריים עבורם אישיותם היהודית היתה מתה, היינו, שפה מתה עבור יהודים שיהודיותם הינה מתה, כפי שהגדירו את החברה הישראלית כ"גויים דוברי עברית" ראש המטה לביטחון לאומי" לשעבר, האלוף (מיל.) יעקב עמידרור) במוסף עיתון "מעריב", 30.4.1998) וראש ארגון "גשר" ד''ר דני טרופר (בעיתון "הארץ", 5.6.2006).
"השפה העברית" שהיא שפת הציונות, הינה ממילא שפה גזענית-אנטישמית הכפופה ל"תאוריית הגזע והשבחתו" מייסודם של מייסדי הציונות נורדאו ורופין, שהנאצים ניכסוה לגרעין של האידיאולוגיה שלהם. ולכן שפה זו משופעת במונחים ובמושגים גזעניים אנטישמיים. כדוגמא לכך, ניתן להביא את ההמצאה של המושג "תודעה", שמקורה במושג שהומצא רק בשפות האריות המדוברות על-ידי עמי הגזע העליון, לפי התאוריה הנאצית, ולא בשאר השפות השמיות, הסלביות וכו'.
"תיאוריית הגזע" הומצאה על-ידי התנועה הציונית בידי מכס נורדאו וארתור רופין. לפי תיאורייה הזויה זו, העם היהודי בתקופת הנביאים תיפקד על-פי מבנה החשיבה הארצי-חומרי של הנצרות-הפרוטסטנטית, כלומר רק אז בימי העם על אדמתו היהודים היו חזקים בגופם החומרי וקשורים לאדמה החומרית והיה להם דם "טהור" ללא דם ממוצא שמי, אך מאז שיצאו לגלות הם "התנוונו" ולכן יש להחיות רק את "הנבחרים", אלו בעלי תפיסות משיחיות-חומריות נוצריות, שמאוחר יותר זוהו עם התפיסות הלותרניות, היינו, חיי קומונה חלוציים של תנועת הפועלים של מפלגת מפא"י. את התאוריה כתב מקס נורדאו בספרו ״אנטרטונג״ להוציא את המנוונים.
שיטותיו הפליליות של בן יהודה להשלטת השפה
שיטותיו של בן יהודה התבססו על הערך השלילי של "המטרה מקדשת את האמצעים״. תחילה נהג באלימות ואכזריות כלפי בני משפחתו. כאשר אשתו נעקצה מעקרב, הוא סירב להצילה, כי היא לא פנתה אליו בעברית ואת בנו כלא במשך שנים בבית, כדי שלא יהיה בחברת ילדים ומורים, אשר אינם דוברי עברית ("מפעל חייו", עמ' 14).
מאוחר יותר הוא עובר לעבריינות פלילית חמורה, איומי רצח אותם הוא מפנה כלפי העם היהודי. כאשר הנהלת הטכניון סירבה ללמד בעברית, הוא כתב להם: ״פתיחת הטכניקום לא תעבור בלי שפיכת דם יהודים ובלי שעשרות צעירים ינודו לבתי הכלא” ("מעלות", עמ' 83) וכאשר פגש את מנהלו איים עליו ״...דם ישפך על מדרגות המכון...” (שם).
הוא אירגן בריונים אשר הפעילו "איומי רצח על ילדים אם ילכו לבית ספרם" אשר לימדו שם בגרמנית (שם). מורה מבית הספר "עזרה" קיבל ממנו מברק ״לפני אנשים כאלה (הבריונים) אין שום מעצורים, שוב מדרכך כי דמך בראשך” ["מזכרונות איש ירושלים", אפרים כהן, עמ' ,335 תרפ"ד."טוהר הלשון", עמ' ,40 שמואל רוטשילד, ירושלים, תשס"ח].
כאשר ראה אליעזר בן יהודה, כי גם שיטות איומי הרצח שהוא הפעיל אינן עוזרות, הוא החל להסית ילדים קטנים נגד הוריהם ובכך הרס את היסוד הבסיסי של החינוך - מורא וכבוד להורים ומורים, כפי שנכתב אז בעיתון "הארץ" (שם, עמ' 53). את שיטות איומי הרצח והטרור נגד העם היהודי אשר אינו מיישר איתו קו אידיאולוגי לפי שגיונותיו, הוא הנחיל לבריוני ההנהגה הציונית (בעיקר מהשמאל) במאה העשרים. תיעוד של רוב שיטות הרצח והטרור האלו של תנועות הפועלים, מופיע בספרה של פרופ' אניטה שפירא, "הליכה על קו האופק".
כיון שהוא ידע, כי השפעה מכרעת תהיה לו על הישוב בארץ רק אם כספי ה"חלוקה" יעברו לתחום השפעתו, הוא החל להשמיץ בשקרים וגידופים בעיתונו את ממוני ה"חלוקה" ["הצבי", תרמ"ט, גליון ד'. "חבצלת", תרמ"ח, גליון ח'] ובכך הקדים את ד"ר חיים ויצמן, אשר גם כן השתלט על כספי התמיכה מחו"ל בעזרת הבריטים שכבשו את הארץ אחרי מלחמת העולם הראשונה. הוא הכריז על מרד בשלטון הטורקי בהכניסו ב"הצבי", גליון י', תרנ"ד, מאמר של חותנו, בו הוא קורא ברוח השבתאות המודרנית לתושבים "לעמוד על נפשנו לאסוף חיל ללכת קדימה" אשר כמעט גרם לחיסול פיזי של העם היהודי בא"י, דבר שנמנע רק אחרי שהמושל הטורקי שוכנע שמדובר במטורף תימהוני, אשר אף אחד בארץ אינו עומד מאחוריו. (ואולי קרא לעיתונו "הצבי" על שם שבתאי צבי)
בן יהודה דירבן את הרצל לגרום לפוגרום בחרדים שהיו אז רוב מוחלט בארץ, כפי שסיפר הרצל: "בן יהודה אמר לי, שהעם בארץ הוא חיה רעה, שאפשר לשסותה ברמז קל כדי שיתנפלו על היהודים" (עמ' 91).
האם יש דמיון בין לשון הקודש לשפה העברית?
דוד בן– גוריון כבר אמר בנאומו בכנסת – ״אנו קוראים ל"עברית" לשון של הנביאים, אך מסופקני אם נביא אחד יבין את הלשון שאנו מדברים בו” [עיתון "הארץ", (3.10.86)].
כאשר נתנו מורי המושבה, תלמידי בן יהודה, לברון רוטשילד את ספרי הלימוד שהם כתבו בעברית והוא שילם עבור הוצאתם לאור, כי אמרו לו שהם יכתבו את הספרים ב"לשוננו עתיקת היומין", הוא לא הבין בה שום מילה, אף שהוא ידע היטב את לשון הקודש (עמי 192).
בן יהודה לא רק חילל וחילן את לשון הקודש אלא גם שיבשה לחלוטין: „צריך לפסוק מלהפחיד אותנו תמיד, שכותבים אנו בשיבושים מפני שבפסוק פלוני, במשנה פלונית או במדרש פלוני כתוב לא כך” ("עברית חדשה", עמ' 50). מסיבה זו, מתקשים גם כיום רבים להבין את מקורותינו.
בשנת תשס"ה נפגש הרב דב ברקוביץ זצ״ל עם פרופ. אהרן דותן, חתן פרס ישראל ללשון והמזכיר לשעבר של "האקדמיה ללשון" והציג בפניו דוגמאות של מילים שבן יהודה הכניס למילונו ומשתמשים במילים אלו כיום, מילים שבן יהודה המציא או פירש בצורה שגויה רק משום שהוא היה בור ועם הארץ בהבנת מקורותינו והציע שלפחות מילים אלו יתוקנו. הוא ענה , שכיום כבר לא ניתן לשנותם משום ש"שבשתא כיון דעל– על" [שיבוש, כיון שהוא נכנס לשימוש – הוא בלתי הפיך ולא ניתן לתקנו].
הוא אימץ את תפיסתו הנוצרית של ברוך שפינוזה, שבתחילת המשפט יש להתחיל עם שם העצם ורק אחר כך להציג את הפועל, תפיסה המנוגדת לקביעתם של כל גדולי הדקדוק ולדרכו של עם ישראל. ["קול הנבואה", דוד הכהן, עמ' קי"ח, מוסד הרב קוק, תשל"ט].
ר. סיון טען בביטאון האקדמיה ללשון "לשוננו", שאליעזר בן יהודה המציא שלוש מאות מילים וכמעט אף מילה לא התקבלה, ואילו פרופ. ש. הרמתי טוען שבן יהודה המציא 220 מילים ורבע מהן לא התקבלו, לעומתו ביאליק שהמציא שש מאות מילים וכולן התקבלו ושבן יהודה לא החייה את הלשון, משום שמעולם היא לא מתה [השבועון "בשבע" 22.5.08].
ייחודיותו של אליעזר בן יהודה אינה מתבטאת במספר המילים שהוא המציא, אלא בכך שלראשונה בהיסטוריה הוא השליט את מרותה של הנצרות הפרוטסטנטית המשיחית על לשוננו, מה שלא הצליחו הצנזורים של המשטרים האפלים הנוצריים בדורות הקודמים ובכך הוא המציא שפה נוצרית חדשה, בה ישנן אלפי מילים במשמעות שונה מהלשון המקורית שלנו – לשון הקודש.
יָצְאוּ אֲנָשִׁים בְּנֵי בְלִיַּעַל מִקִּרְבֶּךָ וַיַּדִּיחוּ אֶת יֹשְׁבֵי עִירָם לֵאמֹר נֵלְכָה וְנַעַבְדָה אֱלֹהִים אֲחֵרִים אֲשֶׁר לֹא יְדַעְתֶּם: (דברים יג, יד)
המאמר מבוסס על מחקרו של הרב הגאון דב ברקוביץ׳ ז״ל ׳מושבות ראשונות וציונות׳ החל מעמ׳ 48.