רנה״ו בהיותו בברלין התפרנס בדוחק מלימוד המקרא לבני נוער, ובהיותו מחנך לבני עירו הכיר היטב מעלותיהם ומגרעותיהם. הוא הבחין שחלק גדול מהם בבואם לגיל בגרות אינם יכולים להתפרנס מבלי שיש להם השכלה כללית, כלומר ידיעות בחשבון, היסטוריה, גיאוגרפיה, ובעיקר את שפת הארץ וקרא להן ׳ידיעות נימוסיות׳. לדעתו התורה צוותה שהאדם היהודי יהיה בקיא בעניינים כאלו - כפי שדניאל מרדכי ונחמיה עמדו לפני המלך וידעו חכמות זרות ולא סרו מצדיקותם ותורתם - ולהם קרא ׳תורת האדם׳ שהיתה קיימת טרם ניתנה תורת ישראל. בעקבות זאת כתב את האגרת ׳דברי שלום ואמת׳ שם הדגיש את הצורך לכלול את הידיעות הללו בחינוכם של הילדים. במדינות מחוץ לגרמניה, שם הציבור חי בהתגוננות נגד זרמים שדעתם שונה מדברי חז״ל, דבריו עוררו זעם רב. האשימו את רנה״ו שהוא שייך לחוג ׳המשכילים׳ שנדדו (אמנם רק חלקם) מקיום התורה ולמדו את חכמת הגויים, ואף התבוללו ונשאו נשים נכריות.
כפי שיבין מעצמו כל הקורא ב׳דברי שלום ואמת אלו׳ - כי אמת ושלום הם, אין בדבריו כושל והצדק עמו לאורך כל אגרתו זאת, וראה הוא נכוחה את מצב היהודים בגולה, ואת הדרך לשפר מצבם ומעמדם בימים בהם ניתן בפולין מעמד טוב יותר ליהודים.
וכדבריו אז כן עתה, מתאים לאמרם להעדה החרדית המתבצרת בד׳ אמות הלכות המשנה ומכריחה כל בניה ללימודים רבי שנים, גם האמללים שרחוקה נפשם מלימוד ופלפול, עוד מדברים בלשון היידיש הזרה, גם את שפת הקודש אינם יודעים וגם בעברית המדוברת בארצנו אינם שחים. יקחו נא מעצתו של האיש החכם הזה.
ואלו דברי האגרת:
״האגרת נכתבה בשנת 1780 לקהל עדת ישראל הגרים בארצות ממשלת הקיסר הגדול האוהב את בני האדם ומשמח את הבריות יוספוס השני ירום הודו.
א
אמר החכם מכל אדם, חנוך לנער על פי דרכו גם כי יזקין לא יסור ממנה (משלי כב ו), זה כולל שני דברים, האחד חנוך לנער, שיחנכהו בנעוריו, בעוד לבו טהור ממחשבות הבלי העולם ומתהפוכיות הדעות הזרות, שבהיות לבו כנייר חדש וחלק, נקל לכתוב עליו דברי אמת ויתחקו בו היטב, והשני על פי דרכו, כפי ערכו וכוחו, כי אין מזגי בני אדם וכוחות נפשותיהן שוות, ומה שיקל על האחד לקבל ולשמור יכבַּד על השני, ודברים אחרים יקלו על השני, ויכבדו על זה, וכמו שנרמוז עוד (פרק ח), ואם יחנך הנער בנעוריו, ויהיה החנוך על פי דרכו, אז גם כי יזקין לא יסור ממנה:
והנה לחנך נערי בני ישראל על הסדר הנכון, יחלק לשתי מחלקות, המחלקה האחת היא ללמדן תורת האדם, והן הדברים שבעבורן בעליהן ראויין להקרא בשם אדם, כי הנעדר מהן כמעט שלא יאות לו התואר הזה, וכמו שיתבאר. והמחלקה השניה היא ללמדו תורת ה׳, שהן חוקי האלהים ותורותיו, דברים הנעלים משקול דעת כל אדם, ונודעו למשה רבינו ע״ה בנבואה ולולי שבאו אלינו על הדרך האלהי הזה, יהיו תעלומות גם מחכמי לב היותר גדולים, לפי שאין ענינם מסובב מן החקים הקבועים תחת השמש, גם לא נתחייבו בהן רק זרע ישראל לבד:
החקים האלהיים האלה הם המפורשים בתורת משה ע״ה, ושנמסרו לו פירושם מפי עליון באור הנבואה, והוא ע״ה מסרם ליהושע ולזקנים שבדורו. וכן נעתקו בעל פה מדור לדור עד גלות ישראל פעם שני על ידי מלכי רומי, כי אז נפוצו לארבע רוחות השמים, ורבו הצרות ונתמעטו הלבבות, ודאגו חכמי הדורות ההם מכך שברוב ימים תשתכח התורה מישראל, ועמדו וכתבו על ספר דברי פירושי התורה, דברים שאלולי נכתבו לזכרון דור ודור, לא היה אפשר לחכמי הדורות הבאים להוציאן מלבם על ידי השכל והבינה. אבל תורת האדם, והן הדברים שדעת האדם מכרעתן, ורוב החכמים מסכימים עליהן בשקול דעתם, לא כתבו על ספר, לפי שאיש הלב יבינם מדעתו, או ילמדם מפי חכמי דורו:
ובכלל תורת האדם הן הידיעות הנימוסיות, דרכי המוסר והמדות הטובות ודרך ארץ ולכלכל דבריו בדברי חן ולשון צחות, שדברים אלו ודומיהן נטועים בדעתו של אדם, והמבין יבין רבות ממליצות התורה האלהית ומדרכי השם הכתובים בה, כמו שנרמוז (פרק י). וכן לדעת קורות הדורות (היסטוריה) וצורת הארצות והימים (גיאוגראפיה), ומנהגי המדינות ומשפטי המלכים וכיוצא באלה. וכן כוללת החכמות הלמודיות כמו חכמת המספר (אריטמטיק), וחכמת המדידה (גיאומטריה), וחכמת תכונת השמים (אסטרונומיה) וכיוצא בהן, החקוקים בדעת האדם, כי בה נטועים המושכלות הראשונות, שתרכיבם הבינה, ותוליד מהן תולדות נאמנות בכל דבר חכמה.
וכן כוללת החכמות הטבעיות שהן ידיעת טבעי הנמצאים למיניהם, הבע״ח והצמחים והדוממים והיסודות, אותות האויר והעננים ותולדותיהן, חכמת הכרת הצמחים (בוטניקה), וחכמת הנתוח (אנטומיה), וחכמת הרפואה (מדיסין), וחכמת הכימיה וכיוצא, שכולם בכח האדם ללמדם באמצעות החושים והשכל, מבלי שיצטרך אליהן ענין אלהי להשיגם, ולא ספר זכרון לגדור בעד השכחה.
והנה תורת האדם קודמת בזמן לחקי האלהים העליונים, כי ראוי שמנעוריו יכתיר האדם עצמו ביראת אלהים בנימוסים ובדעות שבעבורן יאות להקרא בשם אדם, ועליהן יכין לבבו ללמוד חקי האלהים ותורותיו, ולשמור גם מצותיו הנעלים משקול דעתו, שהיא תורת האיש הישראלי, וזהו שאמרו חכמים ז״ל כ״ו דורות קדמה דרך ארץ לתורה, כי מאדם ועד משה עברו כ״ו דורות, ונהגו בהן רק בתורת האדם, שהן שבע מצות ופרטיהן שדעת רוב החכמים מכרעתן והנימוסיות והלמודיות והטבעיות, שכֻלָן בכלל דרך ארץ, לפי שהן לתועלת הקבוץ המדיני, ומלמדות איך להנות מן הדברים שהן תחת השמש, וגורמים הצלחת האדם בכל מעשיו, ונותנים יד לכל אחד מהן להיות עזר לזולתו בעניניו ובמעשיו.
ולכן הנעדר מתורת האדם, אע״פ שלמד חוקי אלהים ותורותיו ונוהג על פיהן, אין נחת בו משני פנים, האחד שחברתו לטורח על שאר בני אדם, גם בבואו גם בצאתו ישנה בארחות מנהגי הבריות, דבריו בעניני העולם לא בהשכל, ופעולותיו בדברים שתחת השמש מהבל ימעטו כי לא לעזר ולא להועיל הם לשאר בני אדם, והשני אע״פ שחוקי האלהים ותורותיו נעלים מאד מתורת האדם, הם קשורים ודבוקים בה, ובמקום שתכלה תורת האדם, תתחיל התורה האלהית ותגד לנו דברים שאין בכח שום אדם להשיגם. ולכן המסכל חוקי האלהים ויודע תורת האדם, אע״פ שלא יהנו מאורו חכמי ישראל בחכמת התורה, יהנו ממנו שאר בני אדם שבכל העמים, והמסכל תורת האדם, אע״פ שיודע חקי האלהים, אינו משמח לא את חכמי עמו, ולא את שאר בני האדם, וכן אמרו חכמים (מ״ר ויקרא פרשה א׳) כל תלמיד חכם (שהוא היודע חקי אלהים ותורותיו) שאין בו דעה (נמוסיות ודרך ארץ) נבלה טובה הימנו, וזה משל, וענינו שטובה ממנו בהמה שנתנבלה בנחירה או בשחיטה שלא כהלכה שאין דבר זה מאוס בעצמו ולא בזיון, ולכן אינה אסורה באכילה אלא לנו ע״פ חוקי האלהים, אבל יהנו מבשרה שאר בני האדם, וכמו שנאמר לא תאכלו כל נבלה לגר אשר בשעריך תתננה ואכלה או מכור לנכרי, וזה שאין בו דעה לא יהנו ממנו חכמי ישראל ולא חכמי שאר העמים, כי הוא מבזה את תורתו, ונמאס על הבריות.
ב׳
מראש מקדם היתה תורת האדם שומה בלב האנשים הגדולים, ועל פיה התקיים הקבוץ המדיני ונוסדו הממלכות ונחלקו יושבי כל ממלכה וממלכה למחלקות רבות, אלה נעשו שרי ארץ ושופטיה, ואלה גבורי חיל להיות מגיניה, ואלה חכמיה שקבעו מדרשות ללמד את העם דעת ועניני החכמות, ואלה אנשי מלאכה, ואלה עובדי האדמה וכורמים ויוגבים, וכל מחלקה ומחלקה קבעו מנהגים ידועים ביניהם איך ינהגו עם אישי מחלקותם, ואיך ינהגו עם בעלי המחלקות האחרות, וכן הסכימו על משפטי העמים להיות לחוק בין ממלכה לממלכה אחרת, וע״י כן התיסד השלום ביניהן, גם ממלכה אחת נעזרת על ידי חברתה, הן בחכמה הן בגבורה, או במיני המלאכות, גם במקנה וקנין וכל מיני מסחר המחולקין ביניהן, ועי״כ התקשרו חלקי העולם זו בזו, ויבקשו אלה שלום זולתם, כי יודעים שבשלומם יהיה גם להם טובה, וברעתם ימר גם להם, ועל דרך זה כל איש פרטי יוכל להיות עזר רב או מעט אל הכלל כלו.
וכן היתה תורת האדם ליסוד מוסד בלב ראשי אלפי ישראל, המלכים והנביאים שרי קדש ושרי אלהים, שאף כי נחה עליהם רוח אלהים, וביותר משה רבינו ע״ה שקבל גם החקים והתורות בנבואתו, לא הגיעה אליהם על דרך זה תורת האדם, אלא דברים הנעלים ממנה, כי עניני דרך ארץ כבר הכין היוצר ב״ה ביצירת נפש האדם, שנטע בה דעה והשכל לעמוד על עניניה, להבין רבות מפרטי המציאות הנראה לעיניהם, ולהוציא מדעתם מנהגים טובים שעל ידיהן תתקיים הכנסיה בכל מדינה ובכל מקום. וטרם נגלה הענין האלהי על אנשי השם, כבר היו שלמים בכל מיני דרך ארץ, הן בנמוסיות והנהגת העם, והן בחכמות טבעיות ולמודיות, ואחרי חול עליהם האור האלהי, לא סרו מהן, שהם צריכין להם בכל עת, הן בדברם עם יחידים או עם הקהל כלו שיכלכלו דבריהם בחן ובהשכל, והן בענינים שהיו להם עם עמים אחרים ועם שריהם ומלכיהם, ואי אפשר שיהיה איש נוהג אומה גדולה ויתווך השלום ביניהם, מבלי שידע תכלית הנמוסיות והחכמות הנ״ל.
וכל שכן שנהג ענין זה בבוא ישראל אל ארץ נושבת, ויסדו ממשלתם על פי התורה, וישבו שבטיהם בעריהם ובאחוזתם, שהוצרכו מאד גם לתורת האדם, ליחד מקומות למשפט ולהכין הכל על הסדר מה שצריך להשלמתו כפי חקי האלהים, וליחד מקומות לחכמים ללמד ברבים, ושישימו עין על חנוך בניהם כפי רצון האלהים, והצטרכו לאומנים בקיאים במדידת קרקעות, ולבונים לבנות בתים מגדלים ומבצרים, ולאנשים היודעים בחכמת המלחמה ותקוני כליה, ומחשבי חשבונות העתים, וליודעים בעבודת האדמה ומיני זרועיה, ולדעת עניני הממלכות והארצות ויושביהן, אמונתם ומנהגם וגבורתם, ולשום לב על ילדי יום יום שתקרינה בתבל ארצה, ולסופרים הכותבים קורות הדורות על ספרים.
וראיה ממה שנאמר ויתר דברי דוד המלך הראשונים והאחרונים הנם כתובים על דברי שמואל הרואה ועל דברי נתן הנביא ועל דברי גד החוזה, עם כל מלכותו וגבורתו והעתים אשר עברו עליו ועל ישראל ועל כל ממלכות הארצות (ד״ה א׳ כט, ל) כי כל אלה הדברים ודומיהן צריכין להיות בממלכה המיוסדת לממשלת דור ודור.
ונעלה על כל אלה חובה לנו ידיעת חקי האלהים ותורותיו, וידיעת דרכי ה׳ ב״ה להדמות אליהן בדרכנו, שכלול בזה דעת חכמת הנפש, שהן תכלית שלמות האדם האחרונה, ומכל מקום שתי התורות מתאימות, כי התורה ודעת האדם שתיהן מעשה אלהים הן, והתורה האלהית היא עדי תורת האדם ותפארתה, וכמו שמקצת של הידיעות הללו הן תפארת תורת האדם בכל העמים, וסוף סוף תקדם להן תורת האדם, כי באשר יקדמו הילדות והשחרות לזקנה ושיבה, והלילה ליום, והחרף לקיץ, ככה תורת האדם תכין את הנפש, שתשתלם באחרית גם בלמודים העליונים שזכרנו. והנה על דרך זה תמצאו גם עתה, שכל הממלכות העומדות על תלן ויש בהן קבוץ מדיני ושלום הבריות, סבתן היא תורת האדם שביניהן, שלכל בעלי הממלכה שפה אחת ודברים אחדים, יודעים בכל חכמה נמוסית טבעית או למודית, ובכל מלאכת מעשה, וכל אחד עוסק באחת מן החכמות או המלאכות שנטתה נפשו אליה, ועל ידי כן מתקיים הקבוץ כלו, והממלכות מתחלפים בהן בין רב למעט, ותראו שכפי רוב דרך ארץ שיש במדינה, כן תרבה כבוד הממלכה, ותתחזק בחכמה ובגבורה בעושר ובכבוד, וכפי מעט דרך ארץ שבתוכה, כן תשפל ממעלתה, והדבר ידוע לכל, אין צורך לאמתו בראיות:
ג׳
לבד ישנו עם אחד בארץ, שלא השגיחו כראוי על תורת האדם, ובנעוריהם ובבית רבם חדלו ללמוד חוקי הנמוסיות והטבעיות והלמודיות, אנחנו אלה פה בני ישראל הנפוצים בארצות אירופה ודרים ברוב מלכיותיה, כי פנינו ערף ללמודים הללו, וביותר יושבי אשכנז ופולין, רבים מהם אנשי שכל וגדולי הבינה, גם רבים אנשי אמונה ויראי אלהים. אך כל עסקיהם ותלמודם מנעוריהם הם בחוקי האלהים ותורותיו, אבל תורת האדם לא שמעו ולא למדו, שוגים גם בדקדוק לשון הקֹדש, ומסכלים יופי הדבור, משפט הלשון וצחות מליצותיה, שהן בארות נובעות חכמה ומוסר, וכל שכן שמסכלים צחות לשון העם שדרים ביניהם, רבים מהם אינם יודעים לקרותו אף כי לכתבו, דעת תכונת הארץ וקורות העתים תעלומה מהם, וכזה קרה להם בדברים הנמוסיים טבעיים ולמודיים בל ידעו ובל יבינו, כי מראש לא הוגד להם מכל זה כלום, לא מפי אבותיהם ולא מפי רבותם, כי גם הם בל ידעום, ואפילו שרשי האמונה לא למדום על הסדר, עד שיהיו שגורים בפי הנערים על דרך אחד, וכן לא שמעו בבית הספר דרכי המידות וחכמת הנפש, וקצת התלמידים המצליחים בתורת ה׳, כשיגדלון ורואים מה שנעלם מהם, יטרחו מאד לתקן המעות שעותו עליהם מוריהם, ויקבצו מקצת דברים אלו מפי ספרים ומפי שמועות בני אדם זעיר שם זעיר שם, אבל בלי סדר וללא יועיל, ודומה ידיעתם ללובש בגד עִדִים ביום קרה.
אמנם ידיע׳ ברורה בדברים הללו לא נמצאת כי אם ביחידים אשר נשא אותם לבם ונדבה רוחם להקשיב אזן לחכמה, ולהטות לב לתבונה, ולמדו לשון עם ועם והבינו בספרים, ונעשו כמעין המתגבר מאליו, לא בעזרת רב, ולא במצות אבותיהם וגדוליהם, כי אם מאהבת האמת, אבל בני עליה כאלה מעטים, ואולם ההמון הרב שלא הצליחו בתורה, על הרוב חסרים מאד מתורת האדם, מדרכי הלשון ומנמוסיות ומן החכמות והמלאכות, והם להם ככלי אין חפץ בו, והחסרון הזה הלך וגבר עלינו מדור דור, וניצב עד היום הזה, אין דורש ואין מבקש להאיר לנו במחשך הסכלות הזאת הנטוי עלינו:
ואל תתמהו לומר איך היתה בנו כזאת? איך העם אשר בדור ראשון קראו ה׳ עם חכם ונבון, ונתנו לאור גוים, נהפך ושנה את טעמו מטעם כל העמים ולא אבו שמוע בלמודים שהן תפארת לבעליהן, וסמוכים לעד עם החקים העליונים ועם הדרכים האלהיים ודרכי הנפש? והלא אנחנו עוסקים בחקי האלהים ותורותיו וכמעט רוב עדתנו פונים אליהן, וביניהם רבים אנשי שכל ותבונה, שיש להפלא על רוחב לבם וצחות שכלם בענינים הללו, וכן בכל דבר שנותנים לב עליו, ינוב שכלם תנובה, וממציאים מדעתם חדשות, ואיך יהיו ערומים מן החכמות והמדעים שהן תורת האדם ?
אבל תדעו כי לא אנחנו אשמים בדבר הזה, לא נצעק חמס על נפשותינו ולא עלינו תלונותינו, כי אם על העמים אשר היו מלפנינו זה יותר מאלף שנים, המה היו בעוכרינו, כי הרעו עמנו מאד בפקודת מלכיהם ויועציהם, ומכמה פניות לא טובות עמדו עלינו לכלותנו ולהשפילנו עד עפר, וגזרו עלינו גזרות המנגדות לשקול הדעת, המה היו במורדי תורת האדם, כי הדביקו לעפר נפשנו, ודכאו רוחנו בקרבנו. ומאז והלאה חשבו לכבות עדתנו ורפו ידיהם מעסוק בתורת האדם, בראותם שהם מונהגים בכבדות, ושהם בעיני רודיהם למטה ממדרגת האדם, אז מאסו בכל הדברים אשר תחת השמש, בראותם שאין להם חלק ונחלה בכל הטוב אשר הטיב ה׳ ליצוריו כלם מקצה תבל ועד קצהו, ובמר נפשם הניחו ועזבו החקים והלמודים שתכליתן חכמת ההנהגה, ודעת הכרת המעשים שבשמים ובארץ, כמו לחשוב מסלולי הכוכבים, וללמוד התקונים הצריכים לעבודת האדמה, ולרדת ימים, ולבנות ערים ומבצרים, ולדעת משפטי העמים ודרכי ממשלות המלכים, כי אמרו מה לנו בכל אלה, הנה יושבי הארץ אויבינו הם, לעצתנו לא ישמעו, ולגבורתנו לא יחושו, שדות וכרמים אין לנו בארץ, נניח כל הלמודים האלה, ונעסוק במסחר ובמו״מ להחיות את נפשותינו, ולכלכל את טפינו, כי רק זאת השאירו לנו, ואם גם זאת מדדו לנו במדה קטנה ובצמצום גדול, נשען על אבינו שבשמים, ולא נעסוק רק בענינים המביאים לחיי עולם, שהן חקי האלהים ותורותיו שעל זה נצטוינו, ועל זה כרת השם את הברית עם אבותינו.
ויחידי סגולה שהיו ביניהם, גם הם חדלו מלמד עוד את העם תורת האדם, כי ידעו שגם מתק נפת החכמה ימר למר נפש, ואם ילמדום חובת אהבת הבריות שהיא כותרת וגולה לכל הידיעות הנימוסיות לא יטו אזן, בהיותם בין העמים החורשים עליהם רעות כל היום, וממציאים עליהם עלילות דברים בארח שקר ובאכזריות חמה, ותחת אהבתם ישטנו אותם, ואם ילמדום טיב הלשונות, שיכלכלו דבריהם במשפט הלשון למצוא חן בעיני אדם ובעיני מלך ושרים, לא יאבו שמוע, בהיות שונאיהם בוזים לשכל מליהם ומכסים בכלמה את פניהם. ואם ילמדום החכמות הטבעיות והלמודיות, יקוצו בם, בעבור שאין להם יתרון בכל אלה כי אין להם עבודה בשדה וכרם, ולא מלאכה בטירות בערים ובמבצרים, אף לא בכל מלאכת מעשה, שלא הניחום העמים האלה לעסוק בהם.
וכאשר ברוב הימים נשכחו כל הלמודים וכל החכמות הללו מעדתנו, שוב לא היה בידם לשוב אליהם, גם במקצת הממלכות שמלכו בהן מלכי חסד, שפרקו מעט מעול הברזל הזה מעל צוארנו, לפי שכבר רחקנו מהן, וספרים בלשון עברי לא היו לנו, ובלשונות העמים לא הורגלו לקרות ולדבר, כי בעתי הצרות הגדולות שאמרנו, רחקנו מהם ומלשונם, ולא למדנו לקרות בספריהם, וכל שכן שלא למדנו לדבר צחות. וכאשר מרוב צרות הלכנו מגוי אל גוי ומממלכה לממלכה, למדנו מקצת לשון עם זה, ומקצת מלשון העם שבאנו אל ארצו, ונתבלבלה שפתנו והיה ממנה מה שהיה, עד שיש להפלא ולהשתומם עלינו, איך בכל המקרים והרעות האלה נשארנו לעם בארץ, ועמדנו נגד שטף מים רבים, ונשארו בנו בכל זאת מנהגי בני אדם, אך יד תורתנו האלהית עשתה זאת, שגם בהחסר ממנו כל הידיעות האמורות, היא עמדה לנו, והיא ציירה בנו דור דור לב אדם, עד שנשתמרנו ממדת האכזריות, ומעשות הרעות הגדולות, חלילה לנו מהן, מאז ועד עתה לא היינו בקשר מורדים, או בכת מרעים החורשים רעה על בני האדם, כי בכל דור ודור היינו נאמנים למלכים המולכים עלינו וליושבי ארצם, ודרשנו בה׳ בעד שלום המלכות ובשלום הארץ, ואם ראינו עצמנו בשפל המדרגה, התנחמנו כי נקיים אנחנו, ואמרנו דעות נושנות הן בלב העמים והשרים ומנהגי אבותיהם בידיהם, וחלינו את פני אלהינו יהפוך לבבם עלינו לטובה, ויתן אותנו לרחמים בעיניהם:
ולפי שעל דרך זה התגלגלו הדברים דור דור, וכך הם בחזקתם עד היום, שאע״פ שבכמה ממלכות מלכו מלכי חסד, גם בדורנו זה מלכי אירופה חכמים ואוהבי אדם ומלכי חסד, ועושים גם עמנו חסד ורחמים, יזכור להם אלהים זאת לטובה, מכל מקום רבים מחוקי ברזל שחקקו עלינו האכזרים הקדמונים, שכוונו להרחיק אותנו מחברת בני האדם, ומנעו ממנו עשיית מעשים שעל ידיהן איש את אחיו יעזורו, כמבואר (פרק א׳ ב׳) לא סרו עדיין, לפי שנשתרשו מאד בלבבות העמים ושריהם, וזקנו בהם מרוב ימים, וקשה שתגבר עליהן עוד החנינה, או שיעוז השכל לחלוק עליהן, ויתגבר לתקן המעות הזה, ואם רגע יציץ הלב שהן משפטים נמהרים, מהר יכס ההרגל את נגה השכל, ולפי שאין חומל על כמה נפשות צדיקים אביונים החושבים לשלום, ושאין להם עליהם דבר כי אם שנולדו מבני ישראל, ומחזיקים באמונתם הראשונה, כמו כל בעלי האומנות שבעולם המחזיקים באמונתם שינקו משדי אמותם, ואנחנו מאמינים באל אחד שהוא אב לכלנו, לאחינו בני האדם היושבים באירופה, ולאחינו בני אדם היושבים באסיה ואפריקה, ותורתנו מלמדת אהבת הבריות ודרכי החיים והשלום, והיא יסוד ואבן פנה לתורת יושבי אירופה ולתורת הישמעאלים, ואעפ״כ לא חסה עלינו עין, דמינו כי עוד כל ימי גלותנו תעמוד הצרה תחתיה, ונאמר נואש.
ד׳
אמנם לא כאשר יראה האדם, אבל לכל זמן ועת לכל חפץ תחת השמים, ומאז הבין היוצר ב״ה ארץ ושמים, סדר בחכמתו העליונה מועדי תבל, עתים לטובה ועתים לרעה, כי הוא קורא הדורות מראש, וצופה עד אחרית הכל, וכמו שמדור דור נגלו תעלומות חכמה בטבעיות ולמודיות ומלאכת מעשה על ידי אנשים חכמים, כמו מציאת אמריקה, מציאת הדפוס, מציאת אבק מלחמה (אבק שריפה), מציאת מראות ההבטה וכיוצא בזה, כן פקד מראש דור דור ומנהיגיו, ומקים מלכים לכסא להיות כלי אומנותו, לפעול על ידם משפטיו ועלילותיו, שהרי הנביא ישעיהו חי כמו שלש מאות שנה לפני חרבן בבל, ונבא על כובשה וקראו בשם, כאמרו כה אמר ה׳ למשיחו לכורש (ישעיה מה, א) וכן אמר איש האלהים לירבעם מאתים שנה מקודם, הנה בן נולד לבית דוד יאשיהו שמו (מלכים א׳ יג, ב).
והמלך שלמה מנה עתים לטובה ולרעה הכוללים ומתפשטים על כלל יושבי תבל, ואמר ביניהן עת לאהוב ועת לשנוא (קהלת ג, ט), וכן עתה אולי בא מועד להעביר שנאה מלב בני האדם, שנאת חינם על ריב לא להם, שמקורה חלוף האמונות והעבודות, הדור אתם ראו כי טוב ה׳, אשר הקים איש רב ומושיע לבני אדם, הוא הקיסר הגדול יוזפוס השני יר״ה שמלבד שמע חכמתו, ושמע עצתו וגבורתו למלחמה, גבורות גדולות מאלה מחדש שמענו בדברי מלכות שיצאו מלפניו, דברי שלום ואמת לכל עמו, המזוקקים בכור השכל הטוב, ושיסודתן אהבת אדם, ובמעשה טובותיו הרבים לא שכח עם דל השכוחים מימים רבים, את בני ישראל, ויצו גם עלינו דברים טובים ונחומים, כאב אל בניו, וכמורה דרך לתלמידיו, וכמושל לעמו, מוסרות מִחְיָתָם פִתֵחַ בתתו להם רשיון לעבוד בכל מיני עבודת האדמה, ולעשות כל מיני מלאכת מעשה, ולסחור בכל מיני מסחר, גם ראה בענינו כי מעטים הם המדברים בלשון אשכנזי על מתכנתה, מטעם שכתבנו (פרק ג׳), ועל ידי כן אינם מבינים בספרים, לא בספרי דברי הימים וקורות העולם, ולא בספרי נמוסיות טבעיות ולמודיות ואינן יודעים לדבר צחות עם יושבי הארץ ושריה. ויורם את הדרך הטובה, ויצו עליהם שיבינו בתי מדרשות ללמד בהם את בניהם קריאת לשון אשכנזי וכתיבתו, ושיחברו ספרי מוסר השכל על פי דרכי התורה ללמד בהם את הנערים דעת ומנהגי דרך ארץ, ואולם חכמת המספר והמדידה ותכונת השמים וכיוצא, וכן קורות הימים ותכונת הארץ, ילמדון הנערים בספרים המצויים במלכותו שלומדין בהם ילדי עמו, כי אין בחכמות הללו דבר עם האמונה, ודעת כל אדם שוה בהן, וכל זה לחזק את בדק בית ישראל, ולגדור את הפרצות שפרצו בהן המושלים הקדמוני׳ שזכרנו למעלה (פרק ג׳), למען יהיו גם הם לאנשים עושים חיל, לעזור במלכויותיו במעשיהם ובעבודתם ובחכמתם, אשרי המלך שככה לו, כי בו בחר אלהים לעשות צדקה וטוב, כלי חפץ הוא לה׳ לפעול על ידו תשועות בעולמו, עליו יאמר בנים רבים עשו חיל, ואתה עליתָ על כלם, כי זאת היא הגבורה באמת, בהיות האדם מושל על רוחו להעביר מלבו מחשבות ודעות שגדלוהו עליהן, ואשר הצליחו דורות רבים, ושרשו בלבבות לרבבות, והוא בשכלו הטוב גבר עליהם, והוציא כאור צדקתו ומשפטו כצהרים, להסב הלבבות ולתווך השלום והאהבה ביניהם, עליו אמר שלמה בחכמתו טוב ארך אפים מגבור ומושל ברוחו מלוכד עיר (משלי טז לג). יהי ה׳ האלהים עם המלך הגדול הזה, יגמור בעדו, ויגן עליו מכל רע, ויהיה בנין חכמתו אשר הוא בונה תבנית חֶמֶד לכל מלכי האדמה להרבות השלום בעולם, יגדל שמו וכל גוים יאשרוהו, ושכרו יהי שמור בשחק לעד:
ה׳
ואתם אחינו בני ישראל היושבים תחת יד המושל הגדול הזה, מה גמול תשיבו לאדוניכם חלף הטובה אשר הוא עושה עמכם, כי רבה היא, או מה תוכלו לתת לו? כי אם להעתיר לאלהינו בעדו ובעד שלום כסאו כל ימי חייכם, ולעשות רצונו כאשר פקד עליכם, כי לא בקש מידכם רק מה שהוא לטוב לכם, שאם הרשה אתכם לשכור אחוזות בארץ, ולהיות לכם עבדים לעבוד את אדמתכם, ולסחור ככל סוחרי ארץ הגדולים, גם לעשות בכל מלאכה, והיה כי יברך ה׳ אתכם בכל מעשה ידיכם, ותתעסקו עם יושבי הארץ הנכבדים ועם השרים הגדולים, ראוי לכם שתסירו מעליכם דרכי נכאי רוח שהלכתם בם בצר לכם, הן במבטא ובדבור פה, שתדברו מעתה צחות בחן ובמוסר השכל, ואל תמנעו את בניכם מללמוד לשון יושבי הארץ, ולדבר בה כמשפט, וכן תרגילו אותם בלמודי הידיעות הנמוסיות טבעיות ולמודיות אחר שיהיו מבאי חצרות השרים, ולמה כשידברו עמהם מעניני המלחמות, או מדברים שקרו בעולם מדור דור, או מגבולי הארצות והימים, או מדברים הטבעיים והלמודיים, ידמו לנרדמים בשכרות הסכלות?
ויותר מזה הידיעות הללו צריכין מאד לחוקי האלהים ותורותיו שעדתנו דבקים בהם והוגים בם, כי עד הנה בעבור שלא השגיחו על לשונם, ולא ידעו לדבר צחות כחכמי הארצות שאנו יושבים עמהם, קרה להם המכשלה הזאת גם בלשון הקדש, שחדלו ללמוד דקדוק הלשון ומשפט המליצות, ועל ידי כן נעלמו מהם כוונות מאמרי התורה והנבואות ולא השגיחו עליהן כראוי, ולא הגיעה להם מהן הטובה הגדולה שתנחיל לעוסקים בדבריה בדעת נכונה, שמלבד שהיא מאשרת הנפש לחיי עולם, גם תכשיר אותה להצלחת הקנינים הזמנים, בתתה לאדם דעה ומוסר השכל בכל מנהגיו, וימצא חן בעיני אלהים ואדם, ולכן כאשר ראה זאת איש חכם בדורנו, חוקר מפורסם ודובר צחות כבוד מוהר״ר משה מדסוי נר״ו העתיק תורת אלהינו ללשון אשכנז בלשון צח ונקי מאד, כאשר נודע שם האיש הזה וכחו הרב במליצות האשכנזיות, וטובה גדולה עשה במלאכתו זאת, וכמו שנדבר עוד מזה (פרק ז): וכן למודי הנימוסיות והטבעיות והלימודיות, מלבד שהן תפארת ליודעיהן, ומכינים אותם להיות עזר לחזק הממלכה ויושביה, הן צריכין לעמודי האמונה, ולשרשי יראת השם ואהבתו, ולהגדלת כבוד ה׳ ומעשיו ודברי קדשו בלב האדם.
ולכן ההולכים לבית המדרש ראוי להן ללמוד גם סדר הדורות וקורות העתים, עד שידע איך נתגלגלו הדברים מראשית, מי היו תופשי המדינות מתחלה, ואיך נתיסדו הממלכות, ומה שם האומות שלקחו הארצות זו מיד זו עד היום, מה היה מנהגיהם מעשיהם וחוקותיהם, כי הידיעות הללו עוזרות להבין דברי התורה שספרה לנו כבישת הארץ מזרע נח הראשונים, ושמות המדינות על שם הראשונים שהתישבו בהן עם משפחותיהן, ומעניני נמרוד ואשור, וספור מלחמות המלכים הארבעה ושם המחוזות שכבשו, וכיוצא בהן עוד בתורה, ויותר בספורי הנביאים, ומי שאינו בקי בספרי דברי הימים הקדמונים, כל אלו הדברים הם בעיניו כחלום בלי פתרון, ולא תתישב דעתו בהם.
וכן עוזרות לאהבת השם וליראתו, שכאשר ידע מנהגי העמים הראשונים האלו, ואיך סרו מהר מתורת האדם, יבין מדוע לא בחר ה׳ בם, ולמה מבין כולם, בחר השם בעבדו אברהם אבינו ע״ה לבדו, וכרת ברית עמו ועם זרעו אחריו, ויבינו התורה והמצוה אשר נתן לבניו להבדילם מתועבת הגוים ההם, אז יראו שכל ספורי התורה נאמנו מאד, ומלמדים להועיל, וזה יישר לב התלמידים, וירגילו מחשבותיהם לחשוב בכל ענין בבינת לב, ולא ידמו דמיונות שוא, ולא יאמינו עוד לשיחת נשים טפלות, ולכל מספר להם דברים זרים ומפליאים. וכן מקורות הימים יחכם האדם, בקראו בהן מעשי בני האדם מכל העמים אשר היו לפנינו, מנהגיהם מחשבותיהם ומועצותיהם, וכשיבין לאחרית עניניהם יראה מה פעלו העצות הטובות, ואיך על ידיהן הצליחו ממלכות שלמות, גם גדלו ביניהן אנשים גדולים אשר עשו שם, ולעמת זה יראה מה פעלו העצות הרעות שעל ידיהן ירדו ממלכות גדולות שהיו למעלה, ונשחתו אנשיה שהיו מפורסמים בגבורה ובשם, וידיעות כאלו ירוממו לב האדם, ונשאוהו ממעל למחשבות ההמון הפתאים הישנים בהקיץ:
וכן ידיעת תכונת העולם לדעת ארכו ורחבו ותכונתו, וגבולי מדינה ומדינה, ואיך סמוכים זו לזו, וכמה מעלות כל אחת מהן לארך העולם ולרחבו, ומקום הימים והנהרות הגדולים וכיוצא בזה, שהיא הגיאוגרפיה, דומה בענינה לענין ידיעת ספורי הדורות, שצריכה גם היא לגופה של תורה, שזכרה המדינות שכבשו תולדות נח, ומסעותיו של אברהם אבינו ע״ה, וגבולי א״י, ולכת ישראל במדבר, והימים והנהרות שנזכרו שמותן בתורה, ויותר מזה בספרי הנביאים, שבעיני הסכל ידיעה זו הכל זר ומפליא, והיודע יבין שהם נכונים כפי המציאות הנראה, ובכלל זה לדעת העמים הגרים במדינות הרבות שבד׳ חלקי העולם, מעשיהם ומדותיהם ואמונתם, שהידיעות הללו לפני גדולים תנחנו, ויכון לקחת עצה ממנו בכל דבר קנין ומקנה:
ואין צריך לומר שלמודי הטבעיות, שהן ידיעת מיני הדוממים והצמחים והבע״ח והמחצבים והיסודות, ולמודי הלמודיות כמו חכמת המספר והמדידה ותכונת השמים וכיוצא, שהן קשורין בהלכות התורה כמו דיני כלאים וקביעת המועדים וסימני החיה הנאכלת ואשר לא תאכל וכיוצא, ועל המעלימים עין מכמו אלה, עליהם נאמר ואת פעל ה׳ לא יביטו ומעשה ידיו לא ראו, שהן כלם בכלל אמרו אז תבין יראת ה׳, שגם על ידיהן יבין האדם רוממות השם וכחו וגדולתו, ויגדל כבוד השם בלבו וייראנו, ואין צורך להרחיב הדבור באלה, שכבר האריכו בזה המחברים הקדמונים זצ״ל, ובהיות שעל למוד ידיעות הללו פקד מעלת הקיסר יר״ה, הנה דבריו משמחי לב, כי האמת אהוב לאלהים, וראוי לנו לעשות דבר נאה ומתוקן כזה:
ו׳
ויותר על זה צריכה עדתנו לחבר ספרים חדשים באמונות ובדעות, שיהיו ללמד בם נערינו בבית המדרש, וגם על זה פקח הקיסר יר״ה עין חכמתו וצוה שיחברו ספרי מוסר השכל, על פי הפילוסופיה המסכמת אל השכל ללמד בהן את התלמידים חכמה ומוסר, וכאשר נשים לב על דבר זה נאמר שבלי ספק מאורות ספרי מחברי המוסר כולם תכהינה מאור חזק הנוצץ מבין חרכי תורתנו, אבל לא יועיל אור תורתנו למתחילים ולתלמידים, כי לשאוב הדעות והמוסרים הטובים ממקורם הראשון, ממעמקי מליצות התורה, מעשה חכמים הוא, שצריכה לה חכמת לב ובינה יתירה, ואין זה מעשה מתחילים, ולכן ראוי תחלה שיחובר ספר בדברי האמונות שצריך כל איש ישראל להאמין בהם, וצריך שיהיה כתוב בלשון צח ונקי, ושיכלכל המחבר את דבריו כפי משפט שכל הנער, למען ילמדו מנעוריהם כלם על דרך אחד דרכי האמונה ופרטיהן, ולחזק כל פרט ופרט על ידי מקרא המפורש בתורה שיבאר המחבר, להראותם יושר הדבר ואמתתו, וגם כאשר יגדלון ולא יצליחו להוסיף דעת, לא יסורו מדעת הדרכים הללו, שהן הכרחים לחיי האדם בשתי העולמים:
וכן צריך שיחוברו ספרי מוסר השכל ללמדם, קצתן על הנימוסים ודרך ארץ שהן בכלל תורת האדם, וקשורים בצד מה עם פקודי השם, וקצתן על חכמת הנפש וכחותיה, שהן המדות הנטועות בנפש האדם שעל ידיהן פועל פעולותיו, כמו החכמה והסכלות, האמונה והעקשות, השמחה והעצב, האהבה והשנאה, הנדיבות והכילות ורבים כיוצא בהן, ולפי שכמעט כל המוסרים שהן ממין זה קשורים עם המצות האלהיות, כמו לא תחמוד, לא תקום, לא תטור, לא תשנא את אחיך בלבבך, ואהבת לרעך כמוך, ועם הנזכרים בספרי הנביאים, כמו תועבת ה׳ עקשי לב, תועבת ה׳ כל גבה לב, ורבים כיוצא בהם, צריך שיערכו המחברים את דבריהם למול פני התורה העליונה, ולבארם בשכל טוב ועל סדר הגון, שיכנסו הדברים בלב שומעיהם, ויפתחו וישדדו את לבם, להצמיח בו צמחי צדקה, למען יחכמו באחריתם, ויהיו טובים עם ה׳ ועם אנשים, כמו שהחל שלמה ספרו לקחת מוסר השכל צדק ומשפט ומשרים (משלי א, ג), כי מוסרי תורתנו, כשיתבונן בהם המשכיל ויבינם היטב, הם כלם צדק משפט ומישרים, נעימים ומתקבלים על לבב כל בני האדם. וחלילה שינגדו לשכל חכמי העמים ונבוניהם, או שתהיה שום דאגה אחוזה בעקב אחת מהן, לומר על פי הנחה כזאת יקרה מכשול זה או זה, לא תהא כך בתורת ה׳, גם לא תהא כך בדברי חכמים כשיובנו על אמתתן, וראיה גדולה מענין הרבית, שאמרה תורה לנכרי תשיך ולאחיך לא תשיך, שהכוונה שמותר ליקח מאנשי עמים אחרים רבית הנהוג במדינה, שלוקחים אנשי העם ההוא זה מזה, כאילו תאמר ד׳ למאה או חמש למאה, אבל כשלוקח יותר מן החוק הקצוב במדינתו, עול הוא עושה, ומישראל אסור אפילו א׳ למאה, וגזרת מלך הוא ככל חקי התורה הנשגבים מדעת האדם, ותראה שכשמנה דוד הדרכים הטובים שעושיהם בל ימוטו לעולם, ומנה ביניהן כספו לא נתן בנשך (תהלים טו, ה), וזוהי דרך המוסר הנעלם, וכן הוא בכל דבר.
וצריך המחבר דברים אלו לחלק הענינים, ולסדר דבריו בסדר נאה, כדי שיקל הלמוד על התלמידים ההוגים בם, ויבאר תחלה חובת האדם לאלהיו, כמו האהבה והיראה וההליכה בדרכיו וטהרת מחשבת הלב וכיוצא, וחובת האדם למלכו ולשריו ושופטיו, וחובתו נגד כל איש ואיש, הכל במוסר השכל ובראיות מדברי התורה וספרי הנבואה ומדברי חכמים:
והנה המחברות הללו וכיוצא בהן, ראויין להכתב ממחברם בלשון קל צח ונקי בלשון הקדש, ואח״כ יעתיקם בעל לשון אשכנזי ללשונו בצחות לשון, ועל פי ההעתקה הזאת, יפרש המלמד לתלמידיו את דברי הספר וירויחו התלמידים גם שניהן, שילמדו לשון עברי ולשון אשכנזי, שעל כל פנים צריך שתהיה המחברת בלשון עברי הצריכה מאד לנערינו ללמדה היטב בדקדוק רב, ובהבנת שרשי הלשון, ומשפט מליצותיה, והבדל השרשים הנרדפים והקרובים בטעמיהם, בעבור חקי האלהים ותורותיו, שאם יצליחו ויעלו מעלה בתלמודם, ישאבו דברי אמת ממליצות התורה ומהבנת שרשי הלשון לטוב להם כל הימים, וגם אלה שלא יצליחו ללמוד עוד, וכשיגדלו יהיו מבעלי אומניות או מכת הסוחרים, יועיל להם הלמוד שלמדו בנעוריהם שידעו לקרות בתורה ולהבין פשטי הדברים, ולהבין התפילות שהם מתפללים, ולקרות בספרי המוסר וכיוצא, ועל ידי הכרת קריאת לשון אשכנזי והבנתו, ידעו לקרות בספרי קורות הימים, ובספרי המסעות, ובספרי עניני מו״מ שחברו העמים, שהן ספרים נכבדים ללמד לבני אדם דברים יקרים בתורת האדם וידיעות במנהגיו שלו עם הבריות ובמשא ומתן שלהם:
ז׳
ודבר בעתו מה טוב, שיוצא עתה לאור ההעתקה הטובה שהעתיק החכם החוקר כבוד מוהר״ר משה הנ״ל את תורת אלהינו ללשון אשכנזי, וכמו שאמרנו (פרק ה׳) רב טוב לבית ישראל יוצא מזה, כשילמדו המלמדים עם תלמידיהם את התורה על פי התרגום האשכנזי הזה שכתוב בלשון צח מאד, שעל ידו ירגילו את הנערים מנעוריהם לדבר כלשון יושבי הארץ על בוריה, ועל ידו יבינו כוונת הכתוב על מכונו.
כי עד הנה שהיו המורים עלגי לשון אינן יודעים לדבר בלשון אשכנזי כהוגן, לא היה אפשר להם לפרש לתלמידיהם המאמר העברי עד שיבין הנער כוונתו, כי לפרש לזולתו מלשון שאינו שומע ללשון שהוא שומע, צריך שיהיו שניהם בקיאים בלשון הנשמעת להם, ולדבר בה צחות שפה אחת ודברים אחדים, ואז יעתיק היטב הכוונה שבלשון החתום בלב תלמידו, ולא כן בהיות גם הרב גם התלמיד עלגי לשון, אין מלה בלשון הרב לתרגם הדבר לתלמידו, ומקצת מלין נשחתים שיתרגמהו בהן, מורגל התלמיד לבטא אותן בדברים אחרים, הנה לשוא פעלו, לשחת בפיהם דברים נעימים, שהן אמרות ה׳ אמרות טהורות המזוקקות שבעתים, ועוד שרובם אינן בקיאין בדקדוק לשון הקדש, וכל שכן שאינן בקיאין בצחות הלשון, והתינוקות שומעים מפיהם אלה השבושים, ומתחקקים בלבותם לא יסורו מהן, ועל ידי ההעתקה הזאת ילמדו כלם על דרך אחד, ושפתם ברור ימללו, וילמדו דקדוק לשון העברי על נכון, על ידי הביאורים שהתבארו על ההעתקה הזאת: ובהיות שהמורים לא היו בעלי לשון, כשתרגמו לתינוקות המלות העבריות שלא הבינו כראוי, על ידי מלות אשכנזיות מסורסות ומבולקות, והיו מקראי קדש ושיריה הנעימים בפיהם סרי טעם, לא תאר ולא הדר להם, והיו להן לעול ולטורח.
רבים מן הנערים שלא הצליחו בלמודם, כאשר גדלו ועזבו בית הספר וילכו ויסחרו בארץ, לפעמים באו בחברת שוכחי אלוה, והשמיעו באזניהם ספרי לצים ומורדים הכתובים בלשון, מדברת גדולות, תמהו על צחות לשונם ויופי סדרם, ונפתו לדבריהם, כי דנו מצחות הלשון על יושר הדברים, כדרך הסכלים שהדברים המובנים להם וערבים על אזנם, יחליטו שהם דברי אמת, כי לפי שמעולם לא שמעו צחות לשון כזה בתורה מפי רבם, החליטו שאין תפארת ללשון העברי, ושאין ערבות ואין רוממות במאמרי התורה, ויפרקו עול ללכת בתהו לא דרך.
ועל ידי ההעתקה הזאת הטהורה משגיאות הלשון האשכנזי, והמתרגמת המקרא על מכונו, ישמע הנער את תורת אלהיו בלשון צח ונקי, ויכנסו הדברים בלבו, ויותר יתבונן בהם, ויותר יבין טהרת הלשון, קצורה נעימותה טוב טעמה וחכמת מליצותיה ולא יבהלוהו עוד הלשונות הצחות שבספרי הדיוטות, כי יבין יתרון הלשון האלהי עליהם, איך מכלכלת בדברים מעטים כוונות עמוקות, ושאין בה דבר שפתים אך למחסור כמו שיש בצחות לשונות ההדיוטים, ומקצתן שיצליחו להבין גם הוראת השרשים, ואיך כל אחד נוסד על מציאות הדבר כמו שהוא, וכמו שהחילונו לבאר בספרנו גן נעול ובשאר הספרים שחברנו על זה, גם בבאורנו לספר ויקרא שכתבנו, יגדל החפץ בלבו להעמיק בספר תורת אלהיו, ובאחריתו יחכם:
הביטו אחינו וראו, כי החסרון הזאת לבית ישראל שהם ערלי שפה כמעט שאינה נטוי רק על אחינו היהודים היושבים במלכות רומי שלשון ארצם היא אשכנז, כי אחינו בני ישראל שבאו מספרד ומפורטוגאל מדברים בביתם ובעסקיהם לשון ספרדי על מכונו, והיהודים שבאיטליה מדברים כהוגן לשון איטליאני, והיושבים במלכות בריטניה מדברים כהוגן שפת אנגליה והדרים במלכות צרפת ידברו כהוגן לשון פרנציא, והדרים בארצות המזרח ידברו עם אנשי ארצם כהוגן לשון תורקי וערבי, ואפילו אחינו שבארצות פולין ידברו עם אנשי ארצם כהוגן לשון פולניה, אלא לפי שמתחלה באו שמה מארצות גרמניה, עדיין יש בידם לשון אשכנזי, אבל מסורסת ומבולבלת, ואין זה חרפה להם, כי אנשי ארצם אינן מדברין בלשון ההוא, לבד אנחנו שבארצות האשכנזים אין לנו פתחון פה להצטדק על ערלת שפתינו.
כי אנו דרים בין עמים המדברים הלשון הזאת על מכונה, ויש בהם סופרים מהירים דוברי צחות ומשוררים, ולא שמנו על לבנו ללמוד מהם, ולגדל את בנינו בדרך זה, אבל הורגלנו לגדל את בנינו תחת יד מורים מארץ פולניה, המדברים שפת אשכנזי בדרך בוקה ומבולקה, ואין דעת חכמנו נוחה מזה, ואנשי המלך יחזקיהו שהיו כלם צדיקים וישרי לבב אמרו לרבשקה דבר עמנו ארמית כי שומעים אנחנו וגו׳. ואם אנשי ירושלים הגדולים שהיו מדברים בלשון הקדש על בוריו, למדו גם כן לשון ארמית שהיתה לשון האשורים, מה נאמר אנחנו שלא נשאר בידנו מלשוננו הקדושה רק מקצתו הנמצא בכ״ד ספרי הקדש, ומפוזרים תחת יד מלכי ארץ המדברים שפת אשכנזי, מדוע נהיה בעיניהם כיונים המצפצפים והמהגים, ולשון הקדש ענין בפני עצמו, ולשון אשכנזי ענין בפני עצמו, זה לדברי קדש האמונה והתורה, וזה לדברי העולם בעסקי מו״מ וטגהני בני האדם ולחכמת הנימוסיות והטבעיות והלמודיות:
שימו על לב, שלפעמים ידברו עמנו חכמי העמים וגדוליהם בעניני האמונות והדעות, וכשירצה החכם הישראלי לפרש לו פסוק אחד או מאמר אחד, אין בפיו מלין לתרגמם שייטיבו על אזן המדבר עמו, והרי הוא מחשיך חכמת לבו על ידי קלקול לשונו, ומשיח אלהי יעקב אמר ספרו בגוים את כבודו וגו׳, כי כל בני אדם חייבין ללמד זה את זה מה שהציץ בכבוד השם וגדולתו, להעמידו על האמת, בהיות שכל הממלכות שברוב העולם תהלה לאל כהיום שוין בהכרת השם ב״ה, כלם יודעים שהאל נשגב מדעת כל היצורים, אין קץ לכחו ולכבודו, בוחן כל לבב, ושהכל גלוי וצפוי לפניו, ושנותן שכר טוב ליראיו, ונפרע מעוזבי הצדק, ושמשניח עליהן בכל עת ושומע תפלתם, ושהוא נוהג עולמו בצדק, ושדרכיו קדושים רחום וחנון ארך אפים ורב חסד, וכיוצא הרבה מן הדעות העיקריות שמקורן מתורת משה רבינו ע״ה, ושאין מחלוקת בהן בין בעלי הדתות כולם, לפי שכולם שאבו מתורת ה׳, ואם כן נוכל לדבר זה עם זה מבלי שנצטרך לגעת במקום שתתחיל המחלוקת ביניהם, כי שם נחלקו, ולכל אחד תורת אבותיו ומעשה אבותיו בידו, ואין לבני אדם עסק באלה, ואין ראוי לאדם לשנוא בעלי דתות זולתו בלבבו, או לחרחר ריב עמהם בעבור זה, וכמו שנכון לדבר על זה יותר במקומו במחברות ספרי המוסר ודרך ארץ שיחוברו, כנזכר (בפרק ח׳).
ועל ידי העדר הכרת הלשון על בוריו, נפרד איש מאחיו באין אומר ואין דברים. והלא ראשי בני ישראל חסידים וחכמים חברו ספרים רבים בעניני החכמות והמוסר בלשון ערבי, וכמה ספרים נכבדים חברו אחינו בני ישראל בלשון ספרדי, ומה בין לשונות אלו ללשון אשכנזי, כלם שוין במעלתן:
וכאשר ילמדון הנערים תורת ה׳ על ידי פתרון ההעתקה הנחה הזאת, מפי מורים המובהקים בלשון אשכנז, כבר מבית הספר ילמדו לשון אשכנזי על דרך היותר צח, ועמו ילמדו שארית הלשון ודקדוקו, וכאשר יגדלון וידברו עם נכבדי העמים בעניני התורות, הפסוק שירצו להשמיע להם יוציאוהו מפיהם בלשון צח ונקי, כאשר למדוהו מפי רבם בבית הספר, כי אותו הלשון יהיה שגור בפיהם מנעוריהם.
וכן ילמדו הנערים על ידי ההעתקה הזאת לדבר צחות, וישתמרו מנעוריהם ממוקשי שגיאות המליצה, כי על ידה יודע להם כמה גדולה כח המליצה ומה פעולתה בנפש השומע, עד שמן המאמר המדובר יודע גדולת נפש המדבר, כי דבר אחד היוצא מפי שלשה בני אדם, כל אחד סגנון אחר לו, ואותו המיושר והשקול כהוגן הוא הנכנס בלב השומע, ופועל בו הפעולה שיבקש ממנו המדבר, וממין זה הם תפארת השירים העולים על שאר מיני המליצות עד להפליא, כי השיר אשר יושר על מתכנתו ומתוקן בכל פרטיו, רב פעולתו בנפש, ומעורר בה תכונותיה הנרדמות.
אך כל מה שנדבר על זה זר הוא לאנשי עדתנו המגודלים בלי רוממות הלשון וצחותו, ולא שמו על לב למה הספרים הרבים שנכתבו ברוח הקדש ללמד את העם דעת ויראת ה׳ נכתבו בארח שיר, כמו ספר תהלים משלי ואיוב ושיר השירים, ורוב נבואות ישעיה בן אמוץ, ונבואות רבות בס׳ ירמיה ויחזקאל, וכמעט כל ספרי תרי עשר, וגם בתורת ה׳ יש שירים נפלאים כמו שירת הים ונבואות בלעם ושירת הבאר ושירת האזינו, מה רמו השירים הללו, ומה מאד בעל הנפש הזכה יראה בהן הענין האלהי, ובכל זאת רוב עדתנו לא יראו ולא יביטו.
ובכל הממלכות העומדות על תלם מימי עולם, בעבור שנשא אותם לבם לעסוק בצחות הדבור ובחכמת הנפש ובעניני שאר החכמות, גדלו ונשאו את המשוררים הגדולים שהיו ביניהם, לפי שמבינים שדעת השיר היא מעלה נפלאה ביצירת הנפש, ומדוע לא ראינו מכמה דורות בגלילות אשכנז ופולין שאחד מיונקותיהם נהיה משורר מפורסם, ואם אין לעם מן העמים אבות ומורים שהעמידום על נתיבות השירים, כמונו בית ישראל, וכמו שאמרנו שרוב ספרי הנביאים הולכים על דרך זה, ולא יתכן לנו לומר שאין בו מועיל, אם נביאי ה׳ ומלכנו ושרינו בחרו בו.
ומגדולי משוררי העמים שבדורנו העידו, שההוד וההדר שיש בשירי קדש שבספרי תנ״ך, אין דוגמתן בכל השירים הנמצאים מימי קדם המפורסמים במעלה, כמו שירי הומירוס, פינדאר, והאראס, ועל מה אנחנו עזבנום, ולא הלכנו בנתיבותם? אך כל זה באתנו, בעבור שמנעורינו גדלנו תחת יד מורים עלגי לשון, שלמדונו לדבר מליצות גסות והמוניות, ולדבר צחות כחכמי העמים וגדוליהן לא למדנו, לא משפט הלשון ולא נועם המליצה, גם לא פתחו אזנינו להבין בגדולת נפש האדם ומעלתה, ובחנינת הדבור שחנן ה׳ אותנו, לחתום תכונות נפשותינו במלין היוצאים מפינו, כי הדבור שליח מחשבת הנפש וציר השגתה, ואי אפשר שיעשה שליחותו כהוגן, זולתי על ידי מלין צרופים מכל שבוש, ועל ידי מליצות הנעימות לאזן שומעת, והן הן דברים שצריך האדם ללמדם בכל לשון ולשון מפי אנשים הבקיאים בלשון ההיא, וזולת זה גם אם בעל נפש גדולה יהיה, תשארנה השגותיו בסתר נפשו, והאש האלהי תשקע במקומה, כי ברוח פיו לא יפיח אשו בלבות זולתו, ולכן לא יהנו מאורו, ולא יתחממו בגחלתו.
אבל יש תקוה אם מעתה יתחילו הנערים ללמוד לשון עברי כפי דקדוקו, וילמדו בבית הספר תרגום לשון העברי שבתורה על פי ההעתקה הנ״ל, שנעתקו בה שירי התורה גם בלשון אשכנזי בארח שיר, ויבארו המלמדים לתלמידיהם מה צריך המשורר לשום לבו אליו אם שירו ייטיב לאזן האדם, ושיעורר תכונות נפש השומע במליו ובדמוייו ובמשליו, אז יעיר נפשות תלמידיו מתרדמתם, ורבים מהם ירגישו בנפשם טוב פעולתו, וילמדו נתיבותיו, וקצתם יגיעו אל תכלית דבר ויהיו משוררים ודוברי צחות:
ח׳
והנה הפרטים המעטים שדברנו כענין זה, ועוד רבים כאלה שלא עוררנו עליהן, צפה המושל הגדול הקיסר יר״ה בחכמתו, ובדבר מלכות שיצא מלפניו כלל כל האמור בדברים קצרים רבי האיכות, וצוה ליהודים להקים מדרשות ללמד בהן ילדי ישראל את הלשון האשכנזי על בוריה, ישמח לב כל איש חכם בשמעו את המצוה הזאת, ויבין רב טוב היוצא ממנה לבנים יולדו, ולכם אחי ורבותי למהר לקרבה אל המלאכה הטובה הזאת, ליסד מדרשות ולתקן כל התיקונים הצריכין לענין זה, שעל ידיהן יש תקוה להשיג התכלית היקר להצלחת בנינו שאמרנו למעלה, שכל ענין הנוסד מתחלה בצדק ובחכמה, נקל אחרי כן להתגדל ולהתרחב, ולהיות לתשועת דור דור, אלא שכל ההתחלות קשות, וביותר בנדון זה להצמיח פתאום חדשות בעדתנו, לא הורגלו בהם אבותינו ואבות אבותינו מכמה דורות, אמנם אנשי שם כמוכם אל ירך לבבכם, ואל ירפו ידיכם, כי יש שכר לפעולתכם, כי מה אתם עושים, הלא רק לחדש המנהגים הנכונים שהיו בינינו בימי קדם, ולא נשכחו ממנו רק בעבור איבת רודפנו כמו שזכרנו (פרק ג), עתה שימו לבבכם לערוך הכל על הסדר, ובאמת צריך השגחה רבה ועיון טוב להתחלת הדבר, והעיקר לבחור מורים ומלמדים בעלי שכל ויראי ה׳, אנשים המבינים בטיב לשון העברי ובדקדוקו, ובטיב לשון האשכנזי ודקדוקו, למען ירגילו את הנערים מילדותן לקרות ולהבין שתי הלשונות על בוריין, והביאורים הם כפי פשוטן של מקראות, ומוסדות התרגום הם כפי הפרושים המקובלים לנו:
ואם אולי כעת לא ימצאון בגלילותיכם אנשים מבינים בשתי הלשונות כראוי, עליכם לבקש אותם בכל ישראל, ולהביאם ממרחק, כי בעוד שלש שנים כבר יפוצו מעיינותיהם בתוך עדתכם, ויהיו רבים מבניכם בעלי לשון למודים, ויהיו הם לעזרת אחיהם, כי רבים מבחוריכם יתנו לב ויתאמצו ללמדם היטב מן המורים אשר יבואו אליכם, ישוטטו רבים ותרבה הדעת, וכן יקרה בנמוסיות טבעיות ולמודיות, כאשר יתנדבו מן הילדים הטובים ללמוד כל אלה בבתי מדרשות חכמי הארץ, כל אחד לחכמה שתכסוף נפשו אליה, זה יצליח בחכמה זו, וזה בחכמה אחרת, מקצה שנים מעטים יהיו הם מורים ומלמדים במקהלות ילדי ישראל:
וכן יקרה בענין הספרים שצריכין להעשות בעניני האמונות והדעות והמוסרים, אשר ישנו בכם יודע לחברם, מה טוב, ואם אין (לפי שהדבר קשה לכתוב כאלה על הסדר, על פי דרך הנער וכחו, ושיהיה נערך עם דרכי תורתנו, ושיישר גם בעיני השרים ולא ימצאון בם דברים שאין דעתם נוחה בהם, ושיהיו נכתבים בלשון צח שיקל להעתיקו ללשון אשכנזי) עליכם לדרוש בכל קהלות ישראל, היש בהן איש יודע לחברם, כי לא אלמן ישראל, ויש יחידים בכל דור יודעים לכלכל הדברים במשפט, והם יחברו מקצת ספרים כאלו, ואולם לפי שעה ולהתחלת הדבר די בלמוד התורה עם ההעתקה הנ״ל, וללמדם היטב שתי הלשונות, ועם הזמן רבים יהיו כותבי חכמות ומוסרים טובים, ויהיו בכם אומנים מופלאים בכל אלה:
וכן תשימו לב לחלק הנערים למחלקות ולמדרגות, ושלא יצא התינוק מחדרו שלומד בו קריאת הלשונות ודקדוקיהן, אל החדר שבו ילמדו עמו התורה והאמונה וקצת המוסרים, עד שיבדקוהו הראשים וישפטו עליו אם השלים חקו בחדר הראשון אם לא, וכן לא יצא הנער מחדר שלמד בו תורה שבכתב ומוסר השכל, אל החדר שילמדוהו בו הנביאים, עד שישפטו עליו שהשלים חקו בחדר שיוצא ממנו, ואם ישפטו שאינו הגון ללמודם, טוב לו יותר שלא ישים חלקו בהן, אבל ילמוד אחת מן האומניות שלבו נוטה אליו, ויוסיף בלמוד התורה ודברי מוסר, למען ילמד ליראה את ה׳, ולהיות שכן טוב בממלכה, לעזור במנהגיו ובאומנתו לאחיו, ועל דרך זה יצליחו כלם איש איש כפי כחו וכפי מלאכתו.
ואותן מתי מספר המצליחים בלימוד, שקודם לזה כבר השתלמו בנמוסיות ובחכמות, המה יהיו לגדולים בארץ, עוסקים בתורה לשמה ובדרך אמת שהורגלו עליו מנעוריהם, וברוחב לבם יבינו שמועות על בוריין, בהיותם בעלי סברא ישרה, וימצאו חן בעיני אלהים ואדם, ואלה ירימו כבודנו בין העמים, ואחיהם על פיהם כלם איש איש ממלאכתו ומעבודתו ישאו אתם, להיות עזר לעדתם, ולטובת הכסא והממלכה, כי לא נוצרנו כלנו להיות בעלי תלמוד ולעסוק בעמוקות הדתות ולהורות הוראות, כי השם הבדיל בין הנפשות, ונתן לכל אחת כחה מתחלת יצירתה, וכל אחת תשתלם כפי ענינה וכפי כחה וכמ״ש בס׳ גן נעול (בית ראשון חדר ד׳ חלון א׳ ב׳ וג׳), וגדולה מזו אמרו חכמים מאה נכנסין לבית המדרש יוצאין מהן שנים בעלי תלמוד וחמשה בעלי מקרא, וכל זה אמת, ואם כן למה נעביד הנפשות לעבודות שלא הוכנו אליהן ביצירתן, שעי״כ אנו מרחיקים אותן גם מן המעשים שהוכשרו להן בטבעיהם.
ועוד יש כמה דברים וענינים שצריכין אנשים בטובם להשגיח עליהן, אך ידעתי שתשגיחו על הכל בבינת לבבכם, ואולם האגרת הזאת היוצאת ראשונה, איננה רק מזכרת אהבה וחבה, בעבור מקצת מן ההמון שאינן מבינים עיקרי הדברים לשפוט מה הוא טוב באמת ומהו רע כפי האמת, ללמדם ולהורותם תכלית המעשים האלו שגזר עליהן המושל החכם הקיסר יר״ה, ולהודיעם שהוא לטוב להם ולבניהם לעולם, הן להצלחה הזמנית, והן להצלחה הנצחית, אבל לא כתבתיו לחכמים ולנבונים הנמצאים בכם המבינים מדעתם יותר מאשר אוכל להודיעם:
ועתה אחי ורבותי ראשי הדור הזה וקציניו, אם אתם תמלאו את ידכם לתקן הדבר על אפניו כמצות המושל הטוב יר״ה, תתנו עליכם ברכה, ובנים יולדו דור דור יברכו את שמכם ואת זכרונכם הטוב, ויאמרו ברוכים הם אבותינו, אשר נגע אלהים בלבם, לעשות כל המעשים האלו לטובתינו, ועל כלכם יגדל כבוד הודו של הקיסר יר״ה, המצוה כל זאת מדעתו ומתקן תקנות נאות וטובות לכל יושבי ארצו, אשר לא שכח גם את עדתנו, ויצו גם עליהם להרבות טובם ושלומם, וכל אשר יגדלו מנערנו בחכמה לדור דור, לעשות חיל לטובת הקבוץ הכללי. ויעשו שם בארץ, יאמר עליהם גם אלה מילידי המושל החכם, גבור תמים בארץ, קיסר יאזעפוס השני יר״ה, ויאמרו כלם כאשר הוא גבר בכחו לעשות טוב, למעלה מכח גבורת אדם, כן הכח העליון היוצר רוחו בקרבו, כל היום יסעדנו, ובעצתו ינחנו, ויטה עליו סוכת השלום בשני העולמים אמן:
דברי אחיכם ועבדכם
נפתלי הירץ
בן כהר״ר יששכר בער וויזל זצ״ל.״