באור ספר יונה - אברהם בר חייא

בתוך ספרו של החכם אברהם בר חיא ׳הגיון הנפש׳ נמצא באור לספר יונה בדרך לשון הקודש, אשר בו נמצאים עקרונות התשובה אותה יעשה האדם, אם מישראל ואם מבני נכר, סוגי התשובה והשבים ועוד.

אנו מוצאים בעלי תשובה נכללים תחת שלושה כללים גדולים, כי כבר נתברר לנו כי האנשים ההולכים על הדרך הישרה, והנוטים ממנה יתחלקו לחמישה חלקים, שני אנשים צדיקים גמורים והאחד הוא הנקרא שפל רוח, והוא אשר נשמתו ומדתו הטובה שולטת על יצרו הרע מיום ילדותו ועד יום מותו, ואין שם התשובה נאמר על האיש הזה, מפני שהוא נקדש ממנה, והשני הוא נדכה לב אשר הוא מדריך לבו המתאווה ונוטה אל העולם הזה והוא כובש את יצרו וכופה אותו ומחלישו מימי קטנותו עד שׂיבתו, ומפני שהוא נזקק בתחילתו לכבוש את יצרו הייתה התשובה יכולה להקרא עליו, והוא המעולה והמשובח מכל בעלי תשובה. ואחרי שני האנשים האלה הצדיקים הגמורים יש שלושה אנשים אשר אינם צדיקים גמורים או אינם נקראים צדיקים, שנים מהם התשובה נתלית מהם, האחד הוא השב מחטאתו אחרי עשותו אותה, ומתנחם עליה, ואינו חוזר לחטוא עד סוף ימיו, והשני שב מחטאתו וחוזר אליה, או אינו שב תשובה שלימה, והשלישי מהם רשע גמור והוא הולך על דרכו הרעה ואינו שב ממנו כל ימיו. וכאשר האיש הראשון הצדיק הגמור קדוש ומקודש מהקרא בעל תשובה כן תהיה קדושה [נמנעת] מהקרא על הרשע הגמור הזה.

ונמצאו בעלי תשובה שלושה אנשים, האחד, צדיק, והשני איש בינוני, והשלישי רשע, ואנו מוצאים את שלושתם בנבואת יונה על סדר מעלתם בפתיחת הנבואה והוא אומרו (יונה א) ויהי דבר ה׳ אל יונה בן אמתי לאמור: קום לך אל נינוה העיר הגדולה וקרא עליה כי עלתה רעתם לפני ואומר ויקם יונה לברוח תרשישה מלפני ה׳ וירד יפו והאניה חשבה להשבר ואנו חוקרים ראשונה מה טעם ראה יונה שלא ללכת בדבר ה׳ ולעשות שליחותו, ונאמר, כי כל בעלי האמונה והיראה ראויים שנאמר, כי כוונתו היה בכל הדבר הזה לטובה ולא לרעה ולא עלה על לבו לעבור על דברי ה׳, אלא מתוך ענווה ותמימות לב עשה כל אשר עשה. ויש מי שהוא מדמה מעשהו למעשה משה ע״ה שאמר לו ה׳ ׳לך ואשלחך אל פרעה והוצא את עמי בני ישראל ממצרים׳ (שמות ג) והוא אמר ׳שלח נא ביד תשלח׳ ואמר לו ׳מי אנכי כי אלך אל פרעה וכי אוציא את בני ישראל ממצרים׳ ונשא יונה קל וחומר בעצמו ואמר ומה אם משה שהיה שליח להוציא את הצדיקים מכור הברזל נתעכב ללכת עד שפגע באהרן אחיו, אני הממונה שליח להחזיר את הרשעים על אחת כמה וכמה אהיה להתעבר לו עד שאראה מה יוסיף ה׳ דבר עמי. והוא שאמר וירד יפו, כלומר ירד לדעת יופי טעמו של דבר ועצתו, וכיון שמצא אניה באה תרשישה ולא היה זמן בעת ההיא נוהג לירד ממנו אל תרשיש, נתחזק בידו הטעם העולה על לבו ונאמנה עצתו בעיניו, ומיד נתן שכרה וירד בה לבוא עמדם תרשישה, והיה רצונו לבוא תרשישה לצאת מן הארץ אשר יגלה כבוד ה׳ אל הנביאים, אל ארץ אשר אין כבודו נגלית, כאמור תרשישה לפני ה׳ מן המקום אשר יגלה שם כבודו, אולי ישלים ה׳ דברו על ידי נביא אחר, והיה כוונתו שלא להיות שליח לרשעים, ובטעם הזה אנו אומרים לחשוב על יונה בירידתו אל יפו כפי שנחשוב על הצדיקים ועל הנביאים.

ואנו אומרים אם מחשבתו זו וכוונתו הייתה לטובה כאשר ראינו במחקר הזה, למה היה נענש, ואנו משיבים על הטענה הזאת ואומרים לא נענש על מחשבתו זו הטובה, אלא שה׳ צווה להזהיר את הרשעים והוא לא עשה כן, כאשר אמר ליחזקאל (לג) ׳באמרי לרשע מות תמות ולא דברת להזהיר רשע מדרכו הוא רשע בעונו ימות ודמך מידו אבקש׳. וכאשר הטיל ה׳ הסער הגדול הזה בתוך הים לא עלה על לבו שהסער ההוא בא בגללו בגלל שכוונתו וברחו היה לשם שמים והיה בוטח שה׳ מצילו כאשר הוא מציל את הצדיקים, ככתוב (תהלות לד) ׳רבות רעות צדיק ומכולם יצילנו ה׳׳, ומפני זה שכב משכב איש בוטח שאין בלבו פחד שנאמר וישכב וירדם ויקרב אליו רב החובל ויאמר לו מה לך נרדם שוכב משכב אדם שאין בלבו פחד, ואם אתה בוטח בצדקתך ותומתך שה׳ ירחם עליך חייב אתה לבקש רחמים להחיש ישועתו לך קום קרא אל אלהיך אולי יתעשת האלהים לנו ולא נאבד, ויאות אמר לו כי כל העומד בעולם הזה בצער ובצרה בתפילתו יכול להנצל מצערו ככתוב (שם) ׳צעקו וה׳ שמע ומכל צרותם הצילם׳, וכמו כן כל הנצער מחברו בעול או נעשק ה׳ שומע צעקתו וחונן אותו כאמרו ׳והיה כי יצעק אלי ושמעתי כי חנון אני׳ (שמות כד) ה׳ שומע כל הצועק אליו מתוך צרה לפי חנותו ורחמיו, והשותק וסובל ה׳ נותן לו שכר סבלותו בעולם הבא ונפרע מן הגוזל, ואם הוא צועק לפני ה׳ הוא פורע מן הגוזל אם אינו מפייס את הנגזל, ואין לנגזל זכות לעולם הבא מפני שנתפייס בעולם הזה. ומכאן אמרנו שרב החובל היה חכם בדבריו אלו, ויונה היה שותק וממתין להרבות לו שכר לעולם הבא.

ויש לנו בכאן לדרוש על יונה כשאמר רב החובל קום קרא אל אלהיך אם קרא ואם לא, והמעיין בדבר היטב רואה כי יונה לא התפלל בעת ההיא מפני שנתברר לו טעותו במחשבתו אשר חשב, ולא היה לו להתפלל בעת ההיא כי אם לשתוק ולחשות, כאמור ׳ישב בדד וידום כי נטל עליו׳ (איכה ג). כשה׳ מטיל יסורים על יראיו הם דומים ומצדיקים את הדין עליהם, ויהיו היסורים חביבים עליהם, והוא שאמר ישכב וירדם כלומר ירד אל ירכתי הספינה ודמם, והמלחים שהיה כל אחד צועק אל אלהיו והסער מתגבר באו לחפש על הנשארים לזרז אותם להתפלל, ככתוב ויאמרו איש אל רעהו לכו ונפילה גורלות ונדעה בשלמי הרעה הזאת לנו, מה הוא שאינו מתפלל אל אלהיו, אולי הוא גורם לנו את הרעה הזאת, כשהיו מבקשים לדעת את האיש ההוא, וכשידעו שהוא יונה באו לדרוש את הדבר הנמצא אשר בעבור הדבר ההוא גרם להם הרעה באשר למי הרעה לנו, מה הדבר אשר נמצא בו, מה מלאכתך, ומאין תבוא, מה ארצך ואי מזה עם אתה. שאלו אותו על ארבעה דברים, מלאכתו ודרכו וארצו ועמו, כדי להבין מתשובתו להם העניין אשר בו היה יכול לגרום הרעה הבאה עליהם, מהם התחילו לשאול לו על המלאכה, שנאמר מה מלאכתך, שמא מכשף או חרטום אתה, ובכשפנות וקסמים הביא הסער עליהם, ואחרי כן שאלו על דרכיו, שנאמר מאין תבוא, אמרו שמא שליח על האנשים האלה, ואחרי כן אמור מה ארצך, חששו שמא הוא מארץ רעה או ממדינה שהיא שנואה להם, ולבסוף שאלו על עמו, שנאמר ואי מזה עם אתה, שמא אתה מגוי אשר דרכם להרע. והוא לא הלך בתשובתו על דרך שאלתם, כי הם שאלו אותו בסוף שאלתם על עמו, והוא שם עמו ראשית בתשובתו, שנאמר ויאמר אלהם עברי אנכי אין לכם לפחד ממני, אני הוא מן העם אשר כל המלאכות והחכמות המזיקות לבני אדם אסורות לנו, עברי אנכי ולא עוד אלא שאני ירא שמים ואין דרך ירא שמים להתעסק בדבר רע, ככתוב את ה׳ אלהי השמים אני ירא אשר עשה את הים ואת היבשה, וכיוון שנתברר להם שאינו חשוד בדבר רע היו מתפחדים על נפשותם פחד גדול, שמא יתגבר עליהם הסער וימותו, כמו שכתוב ויראו האנשים יראה גדולה שראו כי הסער ההוא היה עליהם לבדם, ויאמרו אליו מה זאת עשית, כי ידעו האנשים כי מלפני ה׳ הוא בורח כי הגיד להם, כלומר מתוך הדברים אשר הגיד להם ידעו כי הוא בורח, ואל יעלה בלבך כי הוא הגיד להם שהוא בורח מפני ה׳, אבל הם הבינו מתוך דבריו, הוא אומר להם כי ירא אלהים אני, והם הבינו ממנו כי הוא בורח, ומפני זה היו מתפחדים שמא ה׳ נתן סער בים מפני חטאם אשר הביאו אותו באניה ולקחו שכרם ממנו, ויאמרו אליו מה נעשה לך וישתוק הים מעלינו כי הים הולך וסוער מפני שהכנסנוך עמנו, אמר להם אם הים סוער עליכם אינו בגללכם כי אם בגללי, ויאמר אליהם שאוני והטילוני אל הים וישתוק הים מעליכם כי יודע אני כי בשלי הסער הגדול הזה עליכם. וכיוון ששמעו את דבריו שהוא מסר עצמו למיתה היו מרחמים עליו ואמרו אם אנו משיבים אותו אל היבשה אחרי אשר לקחנוהו משם היה ה׳ עושה רצונו ואנחנו נקיים. והוא שאמר הכתוב, ויחתרו האנשים להשיב אל היבשה ולא יכלו, כי הים הולך וסוער עליהם, ומנע אותם לבוא אל היבשה. וכשהבינו שאינם יכולים להשיבו אל היבשה בקשו רחמים מלפני ה׳ על שני דברים, להצילם מן הסער אשר בים ולהצילם מעוון, והוא שאמר הכתוב ויקראו אל ה׳ ויאמרו אנא ה׳ אל נא נאבדה בנפש האיש הזה אם אנחנו מחזיקים אותו עמנו, ואל תתן עלינו דם נקי אשר אנו מועלים בו ומטילים אותו אל הים, כאשר מסר את עצמו לפניך, כי אתה ה׳ כאשר חפצת עשית. ואחר שהסדירו בקשתם וטעמם לפני ה׳ הוציאו את יונה מן הספינה, ככתוב וישאו את יונה ויטילוהו אל הים ויעמוד הים מזעפו, עמד הים מן הזעף אשר נתן בו אלהים, כי הו״ו אשר במילת מזעפו כינוי הוא אל ה׳ יתברך הקדוש ואינו כנוי על הים, שבכל מקום שהוא מרגיש קוראים לו סער ואין קוראים זעף, ואין הזעף אלא לה׳ שנאמר ׳זעף ה׳ אשא כי חטאתי לו׳(מיכה ז), והיה הים סוער מפני זעף ה׳, וכשכלה הזעף עמד הסער. ויראו האנשים יראה גדולה את ה׳ ויזבחו זבח לה׳ וידרו נדרים. 

ויש הפרש גדול בין היראה הזאת ובין היראה הנזכרת לפניה בכתוב ויראו האנשים יראה גדולה ויאמרו לו מה זאת עשית כי היראה הראשונה היה פחד ממאורעי העולם הזה, והיראה האחרונה הוא יראת שמים והעונש העולם הבא ותשובה אל דרך האמת, כאמור ויזבחו זבח לה׳, שהאמינו בתורתו בעת ההיא ושברו גאון לבם והשפילו רוע יצרם ונחשב להם כזבח, שנאמר ׳זבחי אלהים רוח נשברה לב נשבר ונדכה׳ (תהלות נא) ואין נכון לומר שזבחו זבחים בתוך הים, ולא עוד אלא שלא היו יודעים תורת הזבח, ולא ראויים לזבח. וכתוב וידרו נדרים, שהסכימו כלם בשובם אל ארצותם לאחוז ביראת שמים, ושלא לזוז ממנה. והנה זה שני כללים משלושת כללי התשובה הנזכרים בתחילת דברינו, הראשון מהם תשובת הצדיק בעל האמונה התמימה, וזה הוא מעשה יונה, והשני תשובת הרשע תשובה שלמה נאמנה והיא תשובת המלחים, והמלחים נצולו מעונש בתפילתם ותשובתם. וידוע הוא וברור אם היה יונה מבקש רחמים בעת ההיא ומתפלל היתה תפילתו נשמעת, אלא שלא רצה להתפלל עד שהוא מקבל יסוריו כפי רצון הבורא על שגגתו אשר שגג בעולם הזה, וידע שאין ה׳ מענישו עונש מיתה, אבל עושה איתו ניסים גדולים בנזיפתו. הוא אמרו וימן ה׳ דג גדול לבלוע את יונה ויהי יונה במעי הדג שלשה ימים ושלשה לילות. ודג גדול האמור אין לך לומר גדול בגופו אבל דגים גדולים יש בים שהיו גדולים ממנו, ואין גופו שום מעלה במקום הזה, אבל אנו אומרים שהיה גדול בימים ובמעלתו, גדול בימים שהיה ממונה למעשה הזה מששת ימי בראשית, וגדול במעלה ממונה להציל נפש של צדיק. ואמר לבלוע את יונה, כלומר להחביא את יונה או לכסות את יונה או מלשון להסתירו מלשון כבלע את הקדש (וידבר ד), אשר פרושו סתר וכיסוי, ומפני זה נכתב לבלע את יונה חסר על המקרא, פרושו שהוא בלע, ואמר לבלוע את יונה, והיה יכול לומר ויבלע את יונה כאשר אמר אחרי כן בתוך הנבואה הזאת וימן ה׳ אלהים קיקיון ויעל מעל ליונה, משעה שעלה, ולא אמר בכאן וימן ה׳ דג גדול ויבלע, כדי שלא יעלה על לב אדם כי ה׳ מינה את הדג בעת המעשה לבלוע אותו, וכיוון שאמר לבלע היינו יודעים שהוא ממונה על המעשה הזה מקדם. ועוד יש לך לומר נאמר לבלע מפני שלא נתן ה׳ כח לדג להזיק את יונה ולא לשלוט עליו, כי אין לאחד מבעלי החיים ממשלה על האדם, ואיך יהיה לדג ממשלה על הצדיק הזה, אלא הוי אומר שה׳ הבליעו בתוך הדג והסתירו שם.

ויהי יונה במעי הדג שלשה ימים ושלשה לילות, כל שלשת ימים היה יונה נזוף לפני המקום ולא היה יכול להתפלל מרוב ענווה והיה מתבייש על שנזפו ה׳, והיו אלו שלשת ימים כנגד שלשת ימי החשך בארץ מצרים, וכאשר הוציא ה׳ את ישראל ממצרים תיכף אחרי ימי החשך, כן העלה את יונה ממצולות ים אחרי שלשת ימים שעמד בחשך במעי הדגה, ואמר הכתוב שלשה ימים ושלשה לילות, והיה מקדים הימים על הלילות כדי להקיש שלשת ימים אלו אל שלשת ימי החשך בארץ מצרים, וכן הוציא ה׳ את יונה תכף, ותהיה אומר כאשר היו ישראל כל שלושת ימים יושבים באור לילה ויומם ומניחים זמן הלילה ככתוב ולכל בני ישראל היה אור במושבותם, לכולם היה אור בכל זמן החושך, כך היה יונה יושב במעי הדג יושב באור כדמות אור היום, והיה מכיר עתות הלילה, ומפני זה הקדים ימים על הלילות. וכיוון שידע יונה שנשלמו לו שלשת ימים היה בטוח בישועת ה׳ שהיא באה אליו, ומיד פתח פיו בתפילה כמו שכתוב תיכף ויתפלל יונה אל ה׳ אלהיו ממעי הדגה, ובכתוב אשר לפניו אומר במעי הדג, ללמד כי כשנכנס יונה היה הדג חי, ובבואו אל מעיו מת, כי לא היה ממונה מששת ימי בראשית אלא להבליע את יונה לתוכו, וכשהיה נעשה הדבר שהיה מזומן עליו לא היה לו לחיות ומיד מת ונקרא דגה, ככתוב ׳והדגה אשר ביאור מתה׳ (שמות ז), כאשר הדגה בכתוב הזה על המתים כן הדגה במקום הזה מתה, על זה אמר בתפילתו: קראתי מצרה לי את ה׳ ויענני מבטן שאול שוועתי שמעת קולי, כלומר מבטן הדג המת אשר בשאול שוועתי, כי העומד בבטן המת כאילו עומד בבטן שאול, והיה זה גדול במעשה, כי מנהג הדג המת לצוף ולשוט על פני המים, והדגה המתה אשר היה יונה במעיה היתה שוקעת במצולות ים, כאשר הוא אומר ותשליכני מצולה בלבב ימים, שהגיעה לסוף המקום העמוק בלב הים, ואמר ונהר יסובבני, שהנחלים הולכים אל הים ואינם מגיעים אל עומקם, ומפני שהיה יונה בלב העמקים היו כל מימי הנחלים מקיפים אותו חוצה מכל סביביו. כל משבריך וגליך עלי עברו, ואני אמרתי נגרשתי מנגד עיניך אך אוסיף להביט אל היכל קדשך, אפפוני מים עד נפש תהום יסובבני סוף חבוש לראשי, והמעיין בב׳ הכתובים לכתחילה יהיה אומר מה עניין סוף אצל תהום משאר ימים? אלא שענייני הכתובים האלה מתקדמים ומתאחרים, והם נדרשים ונסדרים לדעת המעיין בהם היטב על הסדר הזה. ואני אמרתי נגרשתי מנגד עיניך, אבל כשאני רואה סוף חבוש לראשי שהוא מאחרי דמות תחבושת, אז אמרתי אך אוסיף להביט אל היכל קדשך, וים סוף הוא מערב לארץ ישראל, והיו מימיו רבים והיו אל יונה חובשים אל ראשו ומאחריו, והיו פניו אל הארץ לנכחה, ומשם היה בוטח שה׳ מזכהו לראות היכלו. אתה אומר עוד כשראה מימי ים סוף באים אל ראשו זכר האות הגדול אשר עשה ה׳ לאבותיו הראשונים בקריעת ים סוף, והיה בטוח שה׳ יעלהו ממוצולות ים ויזכהו להביט אל היכל קדשו, ואמר לקצבי הרים ירדתי, כלומר כגובה ההרים הגבוהים על הארץ, כן היה ירידתו בתוך הים שניהם היו מדה אחת וקצב אחד, ואמר הארץ בריחיה בעדי לעולם, ובריחי הארץ נחשבים כגון עובר על אמצעית הארץ על הנקודה הנקראת בלשון ערבי מרכז, והקו העובר על הנקודה הזאת יצא אל היקף הארץ אל שני צדיה והיה מבריח מן הקצה אל הקצה, והקו הזה הנקרא בריח הוא ארוך מעל קו ישר שהיה עובר על הארץ וחולק אותה, והנקודה הנקראת מרכז היא עמוקה מכל הנקודות הנתונות בארץ, וכל הקווים הנקראים בריחים עוברים עליה. והיה יונה בדבריו אלה מעיד שהגיע לסוף תהום ועמק הארץ, והוא שאמר הארץ בריחיה בעדי, היא באמצעית הארץ, וכל הבריחים עוברים עליו, ואמר בעדי לעולם, כלומר מכל צד מצדי העולם שאתה מוצא את הבריח עליו היה עובר, וזה הוא ענין כל העומד באמצעית העגולה או באמצעית הכדור. ואמר ותעל משחת חיי ה׳ אלהי, מתוך הצער הגדול הזה והמצוק העמוק אתה מעלה אותי. בהתעטף עלי נפשי את ה׳ זכרתי.

ויהיה סדר הכתוב הזה מסדר את מקדשו כשאני מתעטף על נפשי ובוכה מרוב צערי ומתאבל עליו וזוכר את אלהי, בעת ההיא ברוב רחמיך אתה מעלה אותי בזכות תפלתי הבאה לפניך, ככתוב ותבוא לפניך תפלתי אל היכל קדשך, ואתה למד מזה כי כל העומד בצער ובצרה ויהיה זוכר את אלהיו ומבקש רחמים מלפניו ובכל נפשו ובכל מאודו בכוונה ובתשובה שלמה, ה׳ יתברך שמו חונן אותו ומרחם עליו, ככתוב (דברים ד) ובקשתם משם וממקומות גליותיכם את ה׳ אלהיך ומצאת, ואתה מוצא רחמים לפניו אם תדרשנו בכל לבבך ובכל נפשך, וכתוב ׳חטאתי אודיעך ועוני לא כיסיתי, אמרתי אודה עלי פשעי לה׳ ואתה נשאתה עון חטאתי סלה׳ (תהלה לב). ואתה רואה מן הכתוב הזה כי האדם חייב להתוודות בחטאיו ועונותיו לפני קונו בעת תשובתו, והוא ברחמיו נושא אותם, ואנו למדים ממנו סדר הוידוי, הוא מודיע ראשונה את חטאותיו שהן מעשה ידיו, שנאמר ׳חטאתי אודיעך׳, ובא לשון הודעה כאשר מעשה הידים גלויים הם וידועים, ואחרי כן הוא אומר ׳ועוני לא כסיתי׳ אינו מכסה עונותיו שהם הרהור לבו, מפני שהרהורי הלב מכוסים הם מכל העולם אם אין המהרהר בהן מגלה אותם, ואחריו הוא אומר ׳אודה עלי פשעי׳, שהם דברי פיו, ובא בלשון אמירה והודאת הפה, להודיעך כי הוא מדבר כאן על ביטוי הפה. והיה מקדים ראשונה חטאות ואחריהן פשעיו, התחיל בקל וחתם בחמור, ודרך סדורו הוא על העניין הזה, ומעשה היד הנפרד בעצמו שאינו  ביטוי הפה הדבק בו הוא קל מכולם, מפני שאין אתה יכול לקרוא המעשה הזה זדון משום צד וכל פנים הוא נקרא שגגה, והרהור הלב לבדו אשר אינו יוצא למעשה לא ביד ולא בפה, חמור מן המעשה הנזכר לאלתר, מפני שהרהור יכול להיות בעבודה זרה ואין אתה יכול לומר כן במעשה היד, וביטוי הפה נדבקים בו מפני הזכרת השם והזכרת ע״ז, והיה חמור מן ההרהור, ואף על פי שאנו מתפחדים מהרהור ע״ז, מפני שביטוי הפה יוצא למעשה ונשמע והרהור הלב אינו נראה ולא נשמע, ונמצא הכתוב מתוודה על הקלות ואחרי כן הוא מתוודה על החמורות. והכתוב הזה מעיד על הוידוי אשר בא על סדר זה, כי ה׳ מקבל תפילת עבדיו ווידויַם, ככתוב שם ׳ואתה נשאת עון חטאתי סלה׳. ואחר כן אומר הכתוב ׳על זאת יתפלל כל חסיד אליך לעת מצוא׳, מפני שאין כל המתודה על חטאותיו ועונותיו ופשעיו ומתפלל יהיה ראוי למצוא העת, ואין הראוי לזה כי אם החסיד, והוא לדעת הכתוב הזה כל הנזהר מפשע הפה, מפני שאנו מבינים מן הכתוב הראשון שכל מי שאינו נזהר מן הזכרת ה׳ וכינוי ה׳ בשבועה אין תשובתו שלמה, וכיון שהזכיר הכתוב השני החסיד, גזרנו שכל מי שאינו מחמיר על עצמו בהזכרת ה׳ אינו נקרא חסיד, ויהיו שני הכתובים האלה מלמדים דרך התשובה והיראה ודרך תפילת החסיד המוצאת חן. והדרך הזאת הוא שיהיה החסיד הידוע מעצמו שלא נמצא בו שום זלזול בהזכרת ה׳ מתוודה על חטאיו ועל פשעיו, ובעת ההיא יהיה לו להתפלל בבטחון לבו שתפילתו מוצאת חן, ושהוא נצול מכל צער, ואילו מימי הים שוטפים עליו אליו לא יגיעו, ׳ככתוב רק לשטף מים רבים אליו לא יגיעו׳, והוא שאמר יונה בהתעטף עלי נפשי את ה׳ זכרתי ותבא אליך תפילתי אל היכל קדשך, כשהיתה נפשי מתעטפת ושופכת תחינה, זכרתי את אלהי בתמימות לב וכוונה, ומיד ידעתי שתפילתי נשמעת, שנאמר ותבא אליך תפילתי אל היכל קדשך.

ואחר כך הוא אומר משמרים הבלי שוא חסדם יעזובו. ואומר ואני בקול תודה אזבחה לך אשר נדרתי אשלמה ישועתה לה׳. אמר לפני אם המלחים אשר היו משמרים הבלי שוא ריחמת עליהם מפני שעזבו חסדם וקלונם, והעמדת להם המעשה כאילו זבחו זבח ונדרו נדרים ככתוב ויזבחו זבחים לה׳ וידרו נדרים, ואינו אומר נאמנים שיתקימו נדריהם, הלא על אחת כמה וכמה אני המודה בתורתך שתשים תפילתי זבח לפניך, ככתוב ואני בקול תודה אזבחה לך אשר נדרתי אשלמה ישועתה לה׳. וה׳ ברחמיו הרבים זכה את טעמו וקבל תפלתו וענהו מיד ככתוב תיכף תפילתו, ויאמר ה׳ לדג ויקא את יונה אל היבשה. ואתה רואה מכאן כי הדג אשר הבליע את יונה במעיו היה מת, והחייהו ה׳ לכבוד יונה או נכנסה בו רוח חיים, באור הישועה הבאה אל יונה, ומשם נקרא שמו דג כאשר בראשונה. ואמר ויקא את יונה, כלומר ויקא אותו מיד, ולא אמר להקיא את יונה כאשר אמר בכתוב הראשון לבלוע את יונה, מפני שכל בעלי חיים הם מזומנים לשרת  לצדיקים מבני אדם ולהועיל להם, ואין להם רשות להזיק, והיה הדג במעשה ראשון אלו היה נשלם על ידו מזיק ליונה, והוא במעשה הזה האחרון מהנה ליונה ומשתמש בעבודתו, ובצאת יונה אל היבשה מיד נתנבא ככתוב תיכף צאתו אל היבשה, ויהי דבר ה׳ אל יונה שנית לאמור, קום לך אל נינוה העיר הגדולה וקרא עליה את הקריאה אשר אנכי דובר אליך.

והזכיר בפתיחת הדיבור שנית, שהוא שנית לנבואתו הראשונה, כלומר פעם אחרת. ואתה יכול לומר הזכיר שנית כאן [מפני ש]הוא נבואה שנית בעינינה שאינה דומה לאשר לפניה, כי בנבואה הראשונה אינו ממציא לאנשי נינוה תשובה וראויים להענש מיד, וכשנתאחר הדבר עד הנבואה השנית נפתחו להם שערי תשובה ונתאחר הגזרה. וסימנך שהוא בנבואה הראשונה אומר, וקרא עליה כי עלתה רעתם לפני, כלומר יגזור עליהם גזירת מי שעלתה רעתם לפני ה׳ ודינו להשחת מן העולם כמו שנאמר בסדום, ׳כי גדלה צעקתם את פני ה׳ וישלחנו ה׳ להשחיתה׳ (בראשית יט) ומכאן אמרו אנשי נינוה נשחתים היו מן העולם אילו היתה הנבואה ההיא נגמרת עליהם, ובנבואה השנית הוא אומר וקרא אליה את הקריאה אשר אני דובר אליך, אשר אני עתיד לדבר אליך, ונמצאו שערי תשובה פתוחות להם בהמתנה הזאת והאריכות. ובראשונה הוא אומר וקרא עליה, ובשנית אומר וקרא אליה, והקריאה פעמים באה לגנאי, ככתוב ׳קרא עלי מועד׳ (איכה א) ופעמים באה לשבח, ככתוב ׳וקראתי אל הדגן והרבתי אות׳ו (יחזקאל לו) ותמצא מכל מקום דברי נבואה האחרונים קלים מן הראשונים, ויהיה שנית הנזכר בפתיחת הדבור השני ברב ענינה. וכתוב ויקם יונה וילך אל נינוה בדבר ה׳, שהלך לקיים דבר אלהיו בשליחותו האחרונה הנאמר בה אשר אני דובר אליך.

ואמר נינוה היתה עיר גדולה לאלהים מהלך שלשת ימים, כלומר אין גדולתה להתלות אל כח בני אדם, כי אם לגבורת אלהים, וזה נאמר על רוב גדולתה שהיתה מהלך שלשת ימים, ונינוה זאת היו לה שלש אחיות במדינות העולם, והן רחובות עיר ורסן וכלח, והיתה נינוה גדולה מכולם, ורחובות עיר אחריה, ואחריה רסן, וכלח קטנה מכולם, ככתוב (בראשית י) ׳ויבן את נינוה ואת רחבת עיר ואת כלח ואת רסן בין נינוה ובין כלח היא העיר הגדולה׳, כלומר בין נינוה העיר הגדולה ובין כלח הקטנה.

ארץ נמרוד

ואומר ויחל יונה לבוא בעיר מהלך יום אחד, היה מהלכו כל היום ההוא היה מיחל וממתין דבר ה׳ אשר אמר לו וקרא עליה את הקריאה אשר אני דובר אליך, ולא נודע לו הדבר עד שגמר מן העיר מהלך יום אחד, ובתחילת היום השני נתברר לו הדבר, ככתוב ויקרא ויאמר עוד ארבעים יום ונינוה נהפכת, ונתאחר הקריאה יום אחד עד שהוא מגיע מהלכו אל אמצע העיר, כדי שיתברר לאנשי נינוה אמונת דבריו בבואו בתוכם לקרוא הקריאה הזאת. ויש לנו עוד לומר שהיתה הקריאה אחרי שהלך יום אחד, כדי שיוכל העובר עליו לעלות אל ראש המדינה להגיד הקריאה אשר שמע מפיו, והרצים לפניו עד מהלך היום השלישי שהוא סוף העיר מגידים את הקריאה כמו כן, ותמצא במהלך יונה היום השלישי לבדו נשמעה הקריאה מהלך שלשת ימים, והיו רבים לפניו נבהלים ונדחפים להשמיע את דבריו. והיתה הקריאה ארבעים יום, כנגד מ׳ יום שהיה הגשם על הארץ בגזרת המבול. ואתה רואה בכאן שאנשי נינוה דומים היו ברשעם לאנשי דור המבול, וכאשר נאמר בדור המבול ׳כי רבה רעת האדם בארץ׳ כן נאמר באנשי נינוה כי עלתה רעתם לפני. ותהיה אומר כי רעתם לא היתה גדולה כרעת דור המבול, כי רעת דור המבול היתה בארץ, ככתוב (בראשית ו) ׳כי רבה רעת האדם בארץ׳, ולא המתין לאנשי המבול מפני שהיה כל בשר באנשי המבול משחית את דרכו על הארץ, ואנשי נינוה הם לבדם הרעו לעשות ובשמעם את הקריאה האמינו בה, ככתוב ויאמינו אנשי נינוה באלהים, רק שאמונתם לא היתה שלימה, אלא האמינו שקריאה זאת יכול אלהים לעשותה. וכל אומות העולם שאין להם יראת שמים קוראים שם ית׳ שמו ׳אלהים׳ כאשר אמרו המלחים ליונה קודם שהכירו יראת שמים אולי יתעשת האלהים לנו, וכיון שהכירו יראת שמים נאמר עליהם וייראו האנשים יראה גדולה את ה׳. 

מכאן אנו אומרים כי אמונת אנשי נינוה לא היתה אמונתם שלימה, ובין אמונת אנשי נינוה הנזכרת כאן ובין יראת המלחים הנזכרת לפנים שלוש מעלות, האחת מהם שהיראה גדולה מן האמונה הוא הודאה בדבר שהוא אמת ונכון, גם אם אין לדבר שום כבוד וגדולה, ככתוב (משלי יד) ׳פתי יאמין לכל דבר׳ שהוא אמת, וידוע הוא כי אין כל דבר אמת, אבל רוב הדברים יש בהם שקר וכזב, והפתי אינו מפריש בינהם, משום זה מאמין בכולם, והחכם כל אחד מהם יקרא מאמין, ואם יש בינהם הפרש גדול. ותמצא מכאן היראה באה לעולם אחר האמונה, כי כל הירא מדבר ומאמין בו אין יראתו שלימה אבל יראתו בפה או יראת שמא, והיא נקראת אימה או פחד וכגון השמות האלה, ואינה ראויה להקרא יראה ממש, ויהיה סדור היראה הולך על האמונה הנקדמת לה אשר היראה באה אחריה, ומתוך שנאמר על אנשי האניה ויראו האנשים את ה׳, אנו קוראים להם מאמינים, מפני שאין היראה נמצאת אלא אחר האמונה. ואינו אומר על אנשי נינוה יראים ואעפ״י שנמצאת בהם אמונה לפי שיש מאמינים שאינם יראים, וזו היא המעלה הראשונה שבין המלחים ובין נינוה. והשנית שהמלחים נאמר עליהם ויראו האנשים יראה גדולה את ה׳ ועל אנשי נינוה נאמר ויאמינו באלהים, והעיד הכתוב על יראת המלחים גדולה ואמונת אנשי נינוה לא העיד לה בשום דבר. והשלישית שהוא אומר במלחים וייראו את ה׳ הלא הוא היראה הגדולה והתשובה אל ה׳ הגדול והנורא אשר הוא שמו בשבתו על כסא החסד והרחמים והצדקה והכבוד והמלכות, ואין שום כינוי משתתף עמו בשם הגדול הזה, ובאנשי נינוה נאמר ויאמינו באלהים, אמונתם נלווה אל השם ׳אלהים׳ הנאמר עליו בשבתו על כסא הדין והמשפט, והשם הזה נאמר בשיתוף אל אלהים, ונאמר על הדיינים ועל השופטים, ותמצא שאנשי נינוה האמינו שה׳ יכול להענישם ולהפרע מהם, כאשר כל מלך וכל שליט יכול להפרע מאנשיו אשר תחת ידו, ומפני פחדם ולא מפני יושר אמונתם, נאמר עליהם ויקראו צום וילבשו שקים מגדולם ועד קטנם, כלומר לבכות ולספוד על נפשותם מפני פחדם מן העונש הבא עליהם בעולם הזה, לא מפני היראה ולא מפני אמונה תמה.

ואמונת אנשי נינוה היה ביום שהחל יונה לקרוא כאשר אמונה נזכרת תיכף קריאתו, ככתוב ויקרא ויאמר, ומיד כתוב ויאמינו אנשי נינוה ולא הגיע אל מלך נינוה ביום ההוא, ואפשר שהיה מושב מלכם בסוף העיר ויונה בא אל העיר מן הצד השני ולא הגיע הדבר אל המלך עד היום השלישי, ככתוב ויגע הדבר אל מלך נינוה. והדבר אשר הגיע אליו הוא מעשה אנשי העיר שקראו צום ולבשו שקים, והוא עשה כמעשיהם, ככתוב ויגע הדבר אל מלך נינוה וגו׳ ויעבר אדרתו מעליו ויכס שק וישב על האפר, מעין הדבר אשר עשה עמו, ונמצא המלך הולך אחרי דעת אנשי עירו, כאשר הוא אומר, ויזעק ויאמר בנינוה מטעם המלך וגדליו לאמר, מטעם המלך ודעת גדולי העיר ולא מפני יראת אלהים, ואמר האדם והבהמה הבקר והצאן, האדם בכאן הם העוללים ויונקי שדים והטף אשר אין להם דעת, כאשר נאמר בסוף הנבואה, הרבה משתים עשרה רבו אדם אשר לא ידע בין ימינו לשמאלו, והם האדם הנזכר בכתוב הזה שהם עוללים ויונקים שאינם מבינים בין טוב לרע, כי גדולי העיר וקטניהם אשר הגיעו להבין דרך העולם, כבר היו צמים ולבושים שקים מדעתם ומרצונם, ככתוב ויקראו צום וילבשו שקים מגדולם ועד קטנם, ונשארו יונקי שדים וגמולי חלב וכל הדומים להם, עליהם גזר המלך בעצמו ובעצת גדוליו שלא לאכול ושלא לשתות, שנאמר אל יטעמו. והפעולה הזאת בכאן משמעותה מאכל ומשתה יחד, אל יטעמו שום טעם לא מאכל ולא משתה, ואחרי כן הוא מפרש כל אחד מהם בשמו, ואמר מאומה אל ירעו זהו המאכל, ומים אל ישתו זהו המשתה. אל יטעמו נפרד לבדו בטעם בפני עצמו, ומאומה אל ירעו ומים אל ישתו באים אחריו בשני טעמים אחרים. ואתה מפרש אותו על דרך אחד, אל יטעמו על האדם, ואל ירעו על הבהמה, אל ישתו על שניהם. ועל דעת הפרוש הזה, יהיה אל יטעמו נאמר על המאכל לבדו, ככתוב ׳וחך אכל יטעם לו׳ (איוב יב) כלומר אין הטעם כי אם לחך לבדו, וחך יטעם לאוכל ולא אבר אחר.

ואמר ויתכסו שקים האדם והבהמה, כדי שיהיו בעלי חיים נהוגים מנהג אחד במאכל ובמשתה ובכסות. ואמר ויקראו אל אלהים בחזקה, כדי שיהיו הטף והבהמה אשר צוה להרעיבם ולהלבישם שקים קוראים אל שופט העולם ומלכו בחוזק מטעם המלך ועצתו, ולא מדרך אמונתם. כי הבהמה ויונקי שדים והדומה אין להם דעת להיות קוראים אל האלהים מתוך יראה או מתוך אמונה או מתוך דעה אלא צועקים ובוכים ומיללים בכל כחם מרוב הצער אשר הם עומדים בו. ואין אתה מוצא מן הכתוב הזה שהיו אנשי נינוה זועקים לפני ה׳ או מתפללים, אבל עצתם הטובה להצעיר הטף והבהמה אשר אינם יודעים מאומה ואין להם עון, אולי ירחם אותם האלהים בגללם, ולא היו מתפללים מפני שלא היו בוטחים בתפילתם מרוב רשעם, והמוציא אותם לכף זכות אומר שלא היו מתפלללים מפני שהיו מתביישים לשאת עיניהם למקום מרוב עונותיהם. וסוף הכרוז אשר ציווה המלך להזעיק בעיר הוא או משרתיו וישובו איש מדרכו הרעה, מבין אתה כי האדם הנזכר בראש הכתוב נאמר על עוללים ויונקי שדים וכל מי שאינו איש כאשר אמרנו.

ואמר איש מדרכו הרעה, כלומר מן מנהגו שהיה נוהג לעשות ומן החמס אשר בכפיהם, שהיו מחזירים כל גזילה וכל חמס שהיה נמצא בידם לבעליהם. ומיד אחר כך הוא בא להודיע טעם כוונתם במעשה מה היה, ואומר מי יודע ישוב ונחם האלהים ושב מחרון אפו ולא נאבד, היו שואלים שלא יאבדו מן העולם, ולא זיכם המקום להיות שואלים סליחה וכפרה. ואף פתיחת שאלתם היתה סתומה, ככתוב מי יודע ישוב ונחם, ואם לא ישוב? מפני שלא היו בוטחים בגזרה הנגזרת עליהם שתהיה בטלה מהם בתשובתם. ועל כל זאת לא הסתיר בעל הרחמים מהם פניו, ככתוב וירא האלהים את מעשיהם כי שבו מדרכם הרעה וינחם האלהים על הרעה אשר דבר לעשות להם ולא עשה, וירא האלהים [ולא ה׳] שישב על כסא המשפט, כמו שנאמר (שמות כב) ׳עד האלהים יבוא דבר שניהם׳, את מעשיהם, שהביאו כל בעלי חיים הראוים לרחם עליהם לזעוק לפני המקום כי שבו מדרכם הרעה, בהשיבם החמס אשר בכפיהם, וינחם האלהים, שהנחמה הזאת היתה מדרך הדין והמשפט בעולם הזה, כאשר היו שבים מדרכם הרעה לכבוד העולם הזה ולא לכבוד שמים ולא אמר וינחם ה׳ להודיע כי אינו ממציאם סליחה לעולם הבא אשר באה ממידת הרחמים והסליחה.

ותמצא תשובת החוטאים לפני המקום נחלקת לב׳ חלקים, ותשובת הצדיקים המעולה מכולם אינה מעיד עמהם, התשובה האחת קונה בה חיי העולם הבא לבדם, והשנית קונה בה את שני העולמות, חיים בעולם הזה וסליחה וכפרה לעולם הבא. ועל התשובה הזאת השנית אמר הכתוב (ישעיהו נה) יעזוב רשע דרכו ואיש און מחשבותיו וישב אל ה׳ וירחמהו ואל אלהינו כי ירבה לסלוח. הזכיר כי התשובה בכתוב הזה באה אחר שני עניינים דרכו ומחשבותיו, דרכו - מעשיו הרעים אשר בידו, מחשבותיו - הרהור לבו הרע. ואחרי כן הוא אומר וישוב אל ה׳ וירחמהו ואל אלהינו כי ירבה לסלוח, שתהיה תשובתו לכבוד רחמי שמים ויהיה מרחם עליו, ואל אלהינו כי ירבה לסלוח, היושב על כסא המשפט ויסלח לו כי הוא מרבה לסלוח.

ותמצא תשובת הרשע המתקבלת ממנו צריכה אל שלשה דברים, האחד שביתה מן המעשה ההוא, והשנית שביתת הפה והלב מלהרהר ומלדבר, והשני שיהיו שניהם לכבוד שמים. ואתה מוציא עניינים אלו בתשובת אנשי האניה, אתה אומר שהיתה כונתם לשם שמים, ככתוב ויראו האנשים יראה גדולה את ה׳, ומתוך שנאמר ויזבחו זבח לה׳ אתה רואה תשובת מעשיהם, כי משמע הזבח מעשה הוא, והכתוב העיד כי הוא לשם שמים, שנאמר זבח לה׳. ומתוך שנאמר וידרו נדרים, אנו רואים דבור הפה והרהור הלב אשר הנדר מתקיים בשניהם, ועל זה היו ראויים להלוותם אל החלק הראשון במעלה מחלקי תשובת הרשעים הראויים לכפרה. 

ועל תשובה שאינה שלמה הכתוב אומר, החפץ אחפץ מות רשע נאום ה׳ אלהים הלא בשובו מדרכיו וחיה (יחזקאל יח). אם ה׳ גוזר מיתה על הרשע מפני רשעתו הוא גוזר אותה על תנאי, ובשובו מדרכו הוא מבטל את הגזרה מעליו ושמשלים לו ימי חייו הגזורים לו ביום לידתו, שנאמר בשובו מדרכיו וחיה. ודברי הכתוב הזה עד כאן דומים לדברי הכתוב אשר הזכרנו לפניו, ובשניהם הוא מדבר על רשעי אומות העולם, וחותם את השני מהם בתשובת רשעי ישראל, ואומר שובו שובו מדרכיכם הרעים ולמה תמותו בית ישראל, שנה את התשובה שתי פעמים שובו שובו, ובכתוב הראשון מזזכיר תשובה אחת שנאמר בשובו מדרכיו וחיה, ללמדך כי אין רשעי ישראל זוכים בתשובתם לסליחה וכפרה לעולם הבא כי אם בשני העניינים, שיהיה שב מדרכיו הרעים, ותהיה תשובתו לשם שמים, ובשניהם יהיה קונה בזכות התשובה העולם הבא. ורשעי אומות העולם בשובם מדרכם הם קונים חיי העולם הזה, אשר בגללן היתה תשובתם ומפני שאין תשובתם לשם שמים, אין להם חלק לעולם הבא כלל, ועל זה יהא אומר (שם) למה תמותו בית ישראל, כלומר למה תמותו מיתה שתהיו נענשים עליה לעולם הבא. ובתשובת הרשע הוא אומר בשובו מדרכיו וחיה, כלומר וחיה בעולם הזה, ולא אמר ישוב ולא ימות, מפני רשעי אומות העולם בין אם היו שבים מרשעתם או לא היו שבים, מיתתם מיתת אבדה וכלייה מן העולם הזה ולעולם הבא, ולא אמר לישראל שובו מדרכיכם וחיו, מפני שאין תשובתם לכבוד העולם הזה.

והוי יודע כי אין ימי העולם הזה לצדיקים נקראים חיים, כי אם ימי מגור ופחד ורהב, והראיה לך על זה מיעקב אבינו כששאל אותו פרעה בשאלתו ואמר לו (בראשית מז) ׳כמה ימי שני חייך׳? ואמר ׳ימי שני מגורי מעט ורעים׳, ולא אמר ימי שני חיי כדברי פרעה בשאלתו. ואמר בסוף הפסוק, ׳ולא השיגו ימי שני חיי אבותם בימי מגוריהם׳. קרא ימי חייו וימי חיי אבותיו ימי מגור, מפני שהצדיקים חיים הם לעולם הזה ולעולם הבא, וחיותם האמיתית אשר להם קיימא הוא חיי העולם הבא, והם חיים בעולם הזה כדי לתקן צדה ומזון לעולם הבא, והם זכיות ומצוות שהם עושים בעולם הזה. וקראו לימים האלה ימי מגור, מפני שהם מתייראים ומתפחדים שמא לא יכינו הצדה כראוי. 

ואם יעלה על לבך שחיי ישראל בעולם הזה נקראים חיים מפני שאתה קורא כי לא אחפוץ  במות המת נאום ה׳ אלהים השיבו וחיו (יחזקאל יח) ותאמר אמת, בכתוב הזה נאמר המתים מבני אדם הן ישראל הן שאר האומות, וכיוון שאמר בסופו השיבו וחיו, אנו מבינים ממנו חיי העולם נקראים חיים לשניהם לישראל ולשאר האומות, ותהיה חיי העולם הזה נקראים ימי חיים לישראל, נאמר לך, כי המת בכאן נאמר על הגזלן לבדו ועל הדומה לו, כי כל העובר עבירה חוץ מן הגזילה והדומה לה, התשובה לפני המקום מכפרת אותה, ועל זה נקרא מת, מפני שהוא מת מכל צד, ואם מאומות העולם הוא, יהיה משיב אבדה, ואם ישראל הוא אין מיתתו מכפרת עוונו מפני הגזילה אשר בידו אשר הוא נענש עליה אחרי מותו, ויהיה מת בעולם הזה ונענש עונש עולמית לעולם הבא, ועל זה אמר השיבו וחיו, מפני שהוא מדבר על הגזילה, כלומר השיבו הגזילה וחיו, ואם ישראל הוא הגזלן ומשיב את הגזלה הוא ממלא ימי מגוריו בעולם הזה וקונה חיי העולם הבא במותו או אינו נענש על העוון הזה, ואם מאומות העולם הוא, יהיה חי עד סוף ימיו בעולם הזה, ואינו מת בחצי ימיו כחבריו. ועל הגזלה הוא אומר (יחזקאל יח) שובו וחייו והשיבו מכל פשעיכם, להודיעך כי יש עבירות אשר התשובה לבדה מכפרת אותן, וכן כל העבירות שבין אדם ובין קונו, ויש תשובות שהן צריכות תשובה והשבה, כגון הגזלה והעושק והגניבה והדומה להם משאר עבירות שבין אדם לבין חברו, ואמר והשיבו מכל פשעיכם, והפשע הוא טעות הפה, והגזילה והעשק מעל המעשה, והיה לו לומר מכל חטאותיכם, ואמר מכל פשעיכם, מפני אונאת דברים אשר אדם גזל בהם את חברו ומלבין את פניו הן ביחיד והן ברבים, ואינם מחולים עד שירצה את חברו ומפני זה כלל הכתוב ואמר מכל פשעיכם כדי לכלול גזילת הפה עם גזלת הידים, וקרא אותם פשעים מפני שגזלת דברים לפני המקום קשה מגזלת ממון.

ואתה בוא וראה כמה גדול כבוד מחזיר אבידה וגזילה ועושק והדומה בהם והמבקש מחילה עליהם, כי בזכות השבת הגזילה לבדה בטל ה׳ מעל אנשי נינוה גזירת ההפכה אשר קרא עליהם יונה. והיה יונה מצטער על נבואתו שלא נתקיימה, ככתוב וירע אל יונה רעה גדולה ויחר לו, שהיה קשה עליו שלא נתקיימה נבואתו. ויתפלל אל ה׳, אין התפילה הזו אלא לשון פלילים, כלומר מלשון פלילה לפני המקום, ויאמר הלא זה דברי עד היותי על אדמתי, כל זמן היותי על האדמה זה היה דברי, והייתי יודע כי אתה אל חנון ורחום ארך אפים ונחם על הרעה, ומפני שידעתי זה על כן הקדמתי לברוח תרשישה, ובטחתי במידותיך אלה הטובות ואריכות אפיך וגודל רחמיך, שאתה תעבור על פשעי וחטאתי ולא תענישני. ועתה ה׳ קח נא את נפשי ממני, כי טוב מותי מחיי, לפי שאתה מתנחם מהרעה אשר דיברת על אנשי נינוה הרשעים אשר לא היתה תשובתם לכבדך, וחייבתני אני עבדך וגזרת עלי לבוא אליהם, ולבסוף אהיה מוחזק בעיניהם כזבן, ומפני זה אני רואה טוב מותי מחיי. וה׳ חזק הטעם הזה בידו, ככתוב ויאמר ה׳ ההיטב חרה לך. אמר לו ה׳ ראוי הוא שיחר לך הדבר, ואין הה״א במילת ההיטב מלשון תמיהה אם כי מלשון הודעת הדבר וגילוי, והיא נקראת ה״א המודיעה והמפרסמת, ואילו היה לשון תמיהה ושאלה היה יונה משיב עליהן או הן או לאו כאשר עשה בכתוב אשר לאחריו.

והוי אומר כי ה׳ גילה ליונה ברוח הקודש דבר הנחמה אשר הוא מתנחם על הרעה אשר קרא על נינוה, כאשר הוא אומר כי לא יעשה ה׳ אלהים דבר כי אם גלה סודו אל עבדיו הנביאים (עמוס ג) ויהיה הדבר נגלה ליונה בתחלה בארבעים יום אשר קרא על נינוה, ויחר לו מאד ויבקש פלילה ומשפט מלפני ה׳, וכיון שאמר לו ההיטב חרה לך נתפייס יונה שה׳ הודה לו, והיה מקווה אולי תתקיים נבואה זאת. ועל זה הוא אומר ויצא יונה מן העיר וישב מקדם לעיר, יצא מן הצער שהיה על דבר העיר והחזיק במושב רשעתם אשר היתה מוחזקת בו מקדם, ויעש לו שם סוכה וישב תחתיה בצל, כלומר עשה לו דמות סוכה מבטחונו ומקווה לאלהיו, וישב תחתיה בצל, כלומר מסתופף בצל תקותו עד אשר יראה מה יהיה בעיר להשלמת מ׳ יום אשר קרא עליה אם ינצלו מן הגזירה אם לא, וכשנגלה לפני ה׳ מחשבתו אשר חשב בלב בא לפרש לו סוד העניין ולהודיעו שאין מחשבתו זאת יכולה להתקיים, ונתן לו דמיונות על דרך המשל, ככתוב וימן ה׳ אלהים קיקיון ויעל מעל ליונה להיות צל על ראשו להציל לו מרעתו, וישמח יונה על הקיקיון שמחה גדולה. אמר וימן ה׳ אלהים בשני שמות, לפי שהנהיג צמיחת הקיקיון ועליתו מנהג האילנות הצומחות בגן עדן אשר נאמר בהן ׳ויצמח ה׳ אלהים מן האדמה כל עץ נחמד למראה׳ (בראשית ב). וכאשר היו העצים ההם נמצאים ביום הבראם על גודל גופם אשר הם ראויים להמצא עליו באחרית, כן היה הקיקיון הזה, בשעה שה׳ מינהו מיד ויעל מעל ליונה. וכאשר נבראו העצים ההם בלא נטיעת אדם ולא עמלו, כן היה הקיקיון, ואמר מעל ליונה להיות צל על ראשו, כלומר להיות לו צל אם יפנה צל הסוכה אשר היה יושב תחתיה, ואמר להציל לו מרעתו, שכל מעשה הזה הוה נעשה להציל ליונה מן הצער אשר הוא עתיד בו. ואתה יכול לומר להציל לו מרעתו, אם יאבד הצל המזומן להיות על ראש יונה מן הסוכה אשר היה יושב בצלה יהיה צל הקיקיון עומד כנגדו להצילו מרעת החום. ועל זה שמח יונה על הקיקיון שמחה גדולה, והיתה שמחתו שמחה גדולה, מפני שהיא באה בב׳ דרכים, מפני האילן שהיה נחמד למראה בכל מינו, ומן הצל המזומן להועיל לו, ושמחת יונה על הקיקיון דומה לשמחת בני אדם בקנייני העולם הזה אשר אין להם קיימא ואינם ראויים לשמוח עליהם, רק נותן להצטער עליהם באבידתם. ומפני שמחתו אשר שמח בעולם הזה בא הכתוב להראות מעוט תועלתם ומאוס הנאתם וחלישות כחם, להתגלגל מזה אל הפלילה ששאל למעלה. ולפרש הענין הזה אמר, וימן האלהים תולעת בעלות השחר למחרת ותך את הקיקיון וייבש, והתולעת הזאת היא דמיון הימים והלילות האוכלות תמיד חיי בעלי חיים ומאבידות את ימיהם בהתגלגלם עליהם, והם אינם יודעים עד בֹא עתם פתאום. והיתה התולעת מזומנת להכות את הקיקיון בעלות השחר מפני שהוא קרוב אל העת אשר בני אדם צריכים אל הצל, והיא עת זריחת החמה. ואמר ויהי כזרוח השמש, כשהצל מועיל לבני אדם, וימן אלהים רוח קדים חרישית, ויהיה פרוש חרישית הבאה בחריש, ומנהג החום ההוא להיות מצוי. ויכול שיהיה חרישית מלשון חרישה, כאילו אמר רוח חורשת על הארץ, ומעלה ממנו אבק ועפר לאפי יונה, והיתה מזעזעת את סוכתו ומטה צלו מעליו. ותך השמש על ראש יונה ויתעלף, שהיה כנבהל ונמהר, מן עלפון שכבו, והיה תמיה ונכאב על יבשות הקיקיון ועל חסרון צל הסוכה. ומפני זה אמר הכתוב וישאל נפשו למות ויאמר טוב מותי מחיי, כי כן דרך כל העומד בצער יהיה בועט בחייו ומקלל את יומו, כאשר אמר איוב (ג) ׳למה לא מרחם אמות מבטן יצאתי ואגווע׳, וכשראה ה׳ ית׳ את צערו וכעסו פתח ושאל אותו על הדבר הגורם לצער, ככתוב ויאמר אלהים אל יונה ההיטב חרה לך על הקיקיון, והה״א במילת ההיטב חרה הוא ה״ה התימה והשאלה, ואינה ה״א הביאור כאשר אמרנו בכתוב הראשון, ובכאן השיב אותו ואמר היטב חרה לי עד מוות.

ואתה מוצא כל השמות הנזכרות בעניין הזה האחרות הם במצות שם ׳אלהים׳ שהוא שמו הקודש כשהוא יושב על כסא הפליליה והמשפט, ככתוב וימן אלהים תולעת, וימן אלהים רוח קדים, ויאמר אלהים אל יונה. מפני שהיה יונה דורש פלילה והמשפט, והוא הדרך התלוי במידת רחמים, הזכיר את שמו המפורש הנמצא בו והנקרא בו כשהוא יושב על כסא החסד והרחמים. ויאמר ה׳ אתה חסתה על הקיקיון אאשר לא עמלת בו ולא גידלתו שבן לילה היה ובן לילה אבד. אמר לו אתה חסת על הקיקיון מפני שעלה על לבך ואמרת אולי יהיה מתת לך ואתה לא עמלת בו ולא גידלתו אלא היה מקרה בעולם שבן לילה היה ובן לילה אבד, ולא היה לו תועלת ולא קיימא בעולם, ואני אשר חפצי ורצוני לקיים העולם הזה על האמת להסיר החמס והגזל והעוול ממנו, לא מפני דבר שהוא תלוי בכבודי, כי אם מפני רחמי הרבים על בריותי ועל מעשה ידי, לא אחוס על נינוה העיר הגדולה אשר יש בה הרבה משתים עשרה רבו אדם אשר לא ידע מימינו לשמאלו ואינו חייב עונש בן שאין לו דעת ולא בינה שיהיה חייב או זכאי, ויש בה עוד בהמה רבה אשר היו כלים ואובדים בעון חטאת אנשי נינוה ורשעם, והלא דין הוא על רחמי הרבים ומשפטי הישרים, כיון שהסירו הרשעים האלה את החמס אשר בכפיהם אשר היא גורם עליהם ועל הטף ועל הבהמה להחיותן ולהחיות הרשעים האלה עמהם, ויהיו הרשעים חיים בגלל הטף והבהמה תחת אשר היו הטף והבהמה אובדים בחטאות הרשעים ההם. וכשמוע יונה הטעם הזה הנכון והמשפט הישר והנאמן, נתפייס והבין דרך המשפט ונשתתק ולא היה לו להשיב, והיה מודה על האמת.

וכשאתה מסתכל בעניין הנבואה הזאת יתברר לך שלוש מעלות התשובה ותבין את ההפרש שבינהם. ותמצא שכר הראשונה מעין חיי עולם ושלום אין קץ לפניה וחסד ורחמים מכל עבריה, והשנית סליחה וכפרה בראשיתה ותוחלת טוב ותקווה באחריתה והשלישית בטול גזרה שהיא ליום הפקודה שמורה. כי ה׳ מאריך לרשעים לנסותם אולי ישובו מרעתם, כי אז לא יהיה להם פתחון פה בהנקמו מהם בעת פקודתם, ותמצא כל אחד מהם קונה לטובה הן על העיקר והן למראית העין בראשיתו, וההפרש בינהם נמצא באחריתו, לפי שיש מקום אחריתו חסד ואמת מכל צד ויש מהם עומד ברהב גדול ופחד.

יהי שמו משובח ומפואר לעדי עד ולנצח נצחים.